״בן-גוריון, דמותו של מנהיג״, אנטה שפירא, עם עובד, ספרית אופקים, 208 עמ' כולל הערות ואינדקס

לזכותה של המחברת יש לזקוף את ההתמקדות בנושא ואת התמצות שנהגה בכתיבתה. אף כי פרטי חייו האישיים של בן-גוריון מובאים גם הם כאן, בהיותם רלוונטיים להתפתחות אישיותו של מנהיג, אניטה שפירא, היסטוריונית שתולדות הציונות זורמות בדמה, לא סטתה מגבולות הדרך שהתוותה. הנקודה הטכנית־תוכנית הזאת, שתבעה גם קיצור, מנגישה את הספר לקהל רחב עוד יותר מן המתעניינים המובנים מאליהם. שפירא מתארת בעקביות את התפתחותו של דוד בן־גוריון כמנהיג ציוני, החל מנעוריו בפלונסק הקטנה ועד שפרש לחלוטין מעסקי המדינה והתכנס עם ספריו בצריף בשדה בוקר.

בתהליך ההתבוננות של שפירא במייסד מדינת ישראל, מהולות הערכה וחיבה בביקורתיות שנוצרה מפרספקטיבת הזמן ומהתבוננות שהגיעה לאזור שלו. דמותו של ראש הממשלה הראשון כפי שנקלטה בעיני חוקרים, עיתונאים והציבור המגוון, עברה תהליכים קיצוניים במהלך שנות המדינה. לאיש ולמהלכיו היו תמיד מתנגדים מימין ומשמאל, אפילו באותה שעה דרמטית שבה הכריז על הקמת המדינה (מאי 1948).

אבל בשנות מלחמת העולם השנייה וערב הכרזת העצמאות היה בן-גוריון, האיש והמיתוס, נושא לפיד התקווה לעתיד טוב יותר בעיני רוב העם היהודי. פליטי מחנות הריכוז חיבקו אותו בדמעות כשהגיע לביקור באירופה שלאחר המלחמה. שנים לאחר מכן באו ההיסטוריונים החדשים שכפרו בעיקר, ועוולות התקומה הוצבו בחזית המחקרית. מטוטלת המחקר ההיסטורי המונעת בדינמיקה של הלך רוח חברתי, מרדנות דורית וחדירת אמצעי תקשורת שאינם בלתי תלויים, תבעה התבוננות מחודשת בעובדות התשתית של קיומנו כאן.

בן-גוריון יימצא תמיד במוקד ההתבוננות הזאת, שעכשיו היא רלוונטית ותובענית יותר מכל תקופה אחרת בחיי המדינה. מי שחתר בקדחתנות להקמת בית לעם היהודי, מי שסחף אחריו עם שאינו אלא תפזורת אנושית של נציגי תרבויות שונות, מי שעשה הכל כדי להתיך את כל הקושי הכלכלי, המדיני, הצבאי והחברתי הזה לכלל ישות אחת, נראה בעידן נתניהו כחולם חלומות שכפה על ההיסטוריה מהלך לא טבעי. בידיו המזיעות של נתניהו המעשה הכביר של מייסד המדינה הופך יותר מאי פעם לאפיזודה שימיה ספורים.

אניטה שפירא אינה משגיבה את בן-גוריון. היא סוקרת את תפניות דרכו כפעיל ציוני זוטר וכלוחם להנחלת השפה העברית, ועוברת בכל צומתי התקדמותו הלא צפויה. היא מדגימה את קוצר רוחו, התפרצויות הכעס, האימפולסיביות שלו. היא מזכירה לפחות שתי נשים שהיו לו נשות סוד אהובות, בנוסף לפולה שדאגה ללבושו ולמזונו. היא מונה עלבונות שלא שכח ואיומים נשנים בהתפטרות. היא מצטטת את המשפט הגורלי ההוא: ״גרש אותם!״ שהפטיר ביחס לערביי רמלה ולוד במבצע דני. אך נוקבת את כל הדפים, ומבעירה אותם בעוצמתה העיקשת, אותה אנרגיה של ב.ג. שכוונה למטרה אחת: הקמת מדינת היהודים.

יש להניח שהתמסרותה המחקרית של שפירא לציונות ולבכיריה נובעת גם מהביוגרפיה האישית. היא נולדה בורשה ב-1940 ושרדה את השואה עם משפחתה. כשעלתה לארץ ב-1947 חוותה כילדה את פרקי ההתרגשות של הקמת מדינת ישראל. שואה ותקומה הן קרקע צמיחתה. רק טבעי שהיא התמסרה למחקרים שביקשו להבין ולתעד את החידה יוצאת הדופן בהיסטוריה של העמים: איך נוצרה בממש מדינה שהייתה רק חזון? המעקב אחר אישים שהאידיאלים שלהם וכישרונותיהם פגשו בעיתוי הנכון יכול לספק תשובות אחדות. ההשוואה לצ׳רצ׳יל עולה בספר. כפי שמנהיג בריטניה הגדולה בימי מלחמת העולם השנייה חזר לביתו אחרי הכנעת גרמניה, כך בן-גוריון רחק לנגב. הוא התאים לאתגרים הגדולים, מבהירה שפירא. ימי קטנות לא נועדו לו. לשכשוך במי אפסיים נבחר לא מכבר, בפעם הרביעית, המוכשר לכך.

אלימות

כיוון שאני מכסה את העיניים נוכח סצינה קולנועית אלימה, לא צפיתי ב״מקס הלוחם בדרכים״ או בקודמו ״מקס הזועם״. בפעם הראשונה שאני מתוודעת ליכולת הכתיבה של טרי הייז, התסריטאי שהגה את ההצלחות הפילמאיות הנ״ל, אני פוגשת גופה באמבטיה של חומצה מאכלת. כך נפתח הרומן הראשון של הייז, ״לבד בתיאטרון המוות״ (מאנגלית: שמעון ברזגלו, ידיעות ספרים, 685 עמ'). הוא יודע לכתוב האוסטרלי שנולד באנגליה וחי היום בשווייץ. בספרו יש הוכחות תקיפות לכך שחקר היטב את השדות שבהם הוא מתמקד (ארגוני הריגול האמריקאיים וגופי הטרור המוסלמי).

אז עד עמוד 171 החזקתי איכשהו מעמד, כי הייז הוא סופר סוחף שיודע את מלאכתו. הוא מבסס היטב כל מהלך ברצף האינטנסיבי, והוא מתנסח מצוין. אבל עקירת עיניים מפורטת ירתה אותי החוצה מהספר (אחרי שצלחתי תיאור מתמשך של ראש כרות בגידה). האלימות של הייז היא ברמת סנאף קולנועי. אז נכון שהאנושות ממציאה לעצמה צורות מחרידות של סאדיזם, ומאז נפילת התאומים לאלימות יש פנים מפלצתיים, אבל כדי לתאר את החרדה מפני טרור אין צורך בהמחשה אטית של טיפת דם על סף ארובת עין חלולה.

התרגעות

זהו ספר שנועד להנאה שקטה ומכונסת. אסופת שירי ערש, פרי עבודה משותפת של הזוג לילך לחמן, שערכה, וצביקה לחמן שצייר. העורכת בחרה והוסיפה אחרית דבר ל״יבוא גדי זהב״ (הספריה החדשה לשירה, קו אדום, הקיבוץ המאוחד, 180 עמ'). נתן זך, מתוך ״שיר קטן לערש״: ״שקט גדול יגונן על שנתך. תקתוק/ השעון מתקתק מליבך, מנגינה. לא זר ונכרי העולם״.

צילומים: יח"צ