לחנה

אהבת חיי

במשך שבע שנים תמימות, נעימות ואפופות חרדה ותקווה, הייתי פוקח עיני בכל בוקר ואומר בקול לאשתי שלצדי: בוקר טוב, חנה! ומוסיף, בלי קול, ביני לביני (בעצם, ביני לבינו): בוקר טוב, אלץ היימר! התייחסתי אליו כאל אדם ששמו הפרטי אלץ ושם משפחתו היימר, והוא מאיים בעוצמה רבה על מוחה של חנה ועל הזוגיות הממושכת והמושלמת שבינינו. הודעתי לו שאני מתכוון להתמודד איתו בכל כוחות הגוף והנפש שלי ולעצור אותו בתחום הצר שעליו הצליח להשתלט, תחום הזיכרון הקצר. בתחום הזה הייתה השתלטותו הדרגתית, אבל טוטאלית. מעבר לזה, אמרתי לו בלי קול, לא ניתן לך לגלוש אל העיקר - אל החלק הקוגניטיבי של המוח של חנה. מוח שהכרתי למעלה מ־60 שנה. מוח שהעשיר אותי וגרם לי אושר רב. מוח חריף מלא חוכמה, תבונה, השכלה וחוש הומור. מוח שהתייחסתי אליו כאל טריטוריה השייכת לי ולא תהיה אליה כניסה לשום גורם זר. אפילו לא לך, מר אלץ היימר!
 

פתחתי במילים “שבע שנים תמימות". הן היו תמימות בשתי המשמעויות של המילה. שנים שלמות, שבתמימותי ובאופטימיותי חשבתי שהן יכולות להימשך עד אין קץ, אם רק אשתי תקבל את התרופות המתאימות ואת עוצמת הזדהותי והתמסרותי ואהבתי 24 שעות ביממה, בתוספת לעובדת הזרה שקיבלנו לפני כשלוש שנים. ידעתי והבנתי שבשביל חנה במצבה היא לא תחליף. היא תוספת הכרחית, זרה, אפילו מאיימת ומתקבלת על ידה כחיץ ולא כעזרה; כהתגלמות המוגבלות שאליה נקלעה. היא הבינה היטב את מצבה ומוגבלותה ושמחה על היכולות התבוניות שנותרו לה, אבל הייתה פחות אופטימית ממני. בעצם, פסימית, כפי שהייתה מאז ומתמיד. ריאליסטית. המשכנו לשוחח, להחליף דעות ולהתבדח על כל מה שראינו בטלוויזיה, שמענו ברדיו וקראנו בעיתונים. השבועון “ניו יורקר" המשיך להגיע ברציפות מדי שבוע מיום שעלתה ארצה בשנת 1947 ועד היום, ועד מחר. היא ציפתה לכל גיליון, קראה אותו בשקיקה ושיתפה אותי בתוכנו - החל מן הקריקטורות וכלה במאמרים ובסיפורים.
 

אני מתחיל לכתוב שורות אלה עם תום חגי תשרי תשע"ב. היום ברור לי שאנחנו עוברים לעידן חדש. שאלץ היימר יאלץ אותנו להבין שהוא פלש אל כל התחומים של המוח ושעלינו להתאים את עצמנו אליו, ולא להפך. התנהגותו הפכה לתוקפנית, כובשת ומייאשת. על כן אני מרגיש צורך לכתוב היום ומחר על אותן שבע שנים נפלאות, שבהן הייתה בינינו התאהבות מחדש, בצל המוגבלות שלה והמוגבלות שלי (אובדן הראייה), שהצטרפה אליה, באמצע אותן שבע שנים. התאהבות מחדש, בידיעה ובהבנה שאנחנו בשליש השלישי של חיינו. שזכינו באריכות ימים ונשלם על כך. שנשלים עם התשלום, בלית ברירה. השלמנו עם המוגבלויות ועטפנו אותן בהומור ובאהבה. השלמנו זה את זו וזו את זה. היא קראה לי כל בוקר את העיתון ברהיטות ובתבונה ואני עניתי לה באורך רוח, בהומור על השאלות המייגעות, שחזרו על עצמן עשרות, אם לא מאות פעמים. מתוך שכחה, כמובן, שכבר שאלה אותה שאלה לפני שלוש דקות ולפני שעה ולפני שעתיים וכל יום במשך כל החודש, או כל השנה.
 

למשל, במשך כשלוש שנים רצופות, יום־יום, כשהגיעו צלחות הפלסטיק שלנו לשולחן, לקראת ארוחת הצהריים או הערב, הייתה חנה מתפעלת מיופיין ומהישרדותן, ושואלת (פעמיים ביום, במשך שלוש שנים) איפה קנינו את הצלחות האלה ומתי ואיך זה שהן לא נשברות ונראות כחדשות. ואני משיב שקנינו אותן בפריז בגלרי לפייט לפני 30 וכמה שנים. והיא מגיבה בשמחה ובהתפעלות. כאילו היא שומעת זאת בפעם הראשונה. מחזוריות כזאת של שאלות ליוותה אותנו בכל השנים. נדמה לי שמוגבלות הראייה שלי, שהייתה מבחינתי קשה, לא רק לי, אלא גם ליכולתי לעזור לה, הייתה, מבחינתה, הקלה נפשית. היכולת שלה לקרוא לי, לא רק את העיתון, אלא גם מכתבים ופתקים ומספרי טלפון, להסיע אותי בקלנועית ולספר לי מי האנשים שממולנו (כשזכרה אותם, את שמם או את שייכותם המשפחתית), יכולותיה אלה לעזור לי הקלו עליה לקבל את עזרתי ואת הליווי המתמיד שלי.
 

במהלך חגי תשרי תשע"ב חנה איבדה את התיאבון. זה החליש אותה עד לאפיסת כוחות. תחילה חשבתי שזה אובדן תיאבון האכילה בלבד. אילו זה היה כך, היה קל יותר להתמודד ולמצוא פתרונות. לאט־לאט הבנתי, זה אובדן תיאבון במובן הרחב. היא איבדה את התיאבון ל"ניו יורקר". הוא מגיע והיא אינה פותחת אותו. היא איבדה תיאבון לתוכניות הטלוויזיה, שפעם אהבה. היא התחילה להיות אפתית, אדישה כלפי המשפחה או כלפי כל מה שקורה סביבה. במילים אחרות, הוא התגבר עליה ועלי. השתלט. ועל כן אני נחפז לכתוב ולספר על שבע השנים המופלאות, שכפי שאמרתי במשפט הפתיחה, היו אפופות חרדה ותקווה, ובעיקר נעימות מאוד לשנינו - זוג זקנים מוגבלים, אוהבים, בבית קטן וצנוע בכפר גלילי שקט, שקט מדי, לאחר שוויתר על היחד הקיבוצי, מוקפים בילדים ונכדים ונין בטווח קלנועית מאיתנו. במסירות אין קץ.

כל זה התחיל לפני שבע שנים וכמה חודשים, בראשית 2004. בתנו הבכורה גליה, שחיה בקיבוץ לצדנו, עובדת סוציאלית במקצועה, הבחינה שאובדן הזיכרון של חנה חריף וחשוד. היא הציעה לעשות בדיקות של אלצהיימר ואף הסיעה אותנו למרכז הארץ לשם כך. הרופאה המצוינת שקיבלה אותנו וערכה בדיקה קצרה, הודיעה לנו שאין ספק שזו התחלה של אלצהיימר והוציאה לנו אישור לקבלת התרופה “ממוריט" (אסנטה) מקופת חולים. תרופה זו יקרה ואני חושד שבהוראת קופות החולים או ברמיזה, רופאי המשפחה אינם ממהרים להציע בדיקות לגילוי האלצהיימר. בביקורת הראשונה שעשינו לאחר חצי שנה, הציע לנו הרופא להוסיף, אם יש ביכולתנו לממן בעצמנו, את התרופה “אביקסה". וכך עשינו מיד. אני משוכנע שצירוף שתי התרופות היה הבסיס לשבע השנים הטובות שהיו לנו. אני כותב זאת בידיעה שהמחלה הזאת הולכת ומתפשטת עם התארכות תוחלת החיים.

והחולים ובני משפחותיהם נכנסים על נקלה, לאובדן עשתונות ולייאוש. לדעתי, ללא הצדקה. ניתן למנוע את המפולת המיידית ולהאריך את תהליך ההידרדרות, אם עושים שלושה דברים: גילוי מוקדם, תרופות ככל שצריך, והיצמדות רגישה וטוטאלית של בן או בת זוג, או בן או בת. גם אם יש עזרה חיצונית טובה ומלאה. אין תחליף לשלושת הדברים הללו. אני כותב זאת בתקווה שזה יעזור למי שנמצא בראשית הדרך הקשה והפתלתלה הזאת, שייתן לו אמונה שאפשר להאריך את החיים הטובים בשנים לא מעטות. למעשה, הגדרתי את עצמי, מיום אובדן הראייה, כמי שחי חצי חיים, ואת חנה, מיום אובדן הזיכרון הקצר, כמי שחיה חצי חיים. השלמנו זה את זו וזו את זה, וסיכמנו לעצמנו בהומור שביחד אנחנו חיים חיים שלמים וזה מקרין על שנינו. וכך היה.
 

שוטטנו עם הקלנועית על מדרכות הקיבוץ, כשחנה נוהגת. הגענו לפגישות זקני העדה במועדון, למרפאה, למרכולית, לאירועים תרבותיים על הדשאים. נסענו, בעזרת כיסא גלגלים, למסעדות, לביקור נכדים, לטיפולים רפואיים. עם קשיים לא מעטים להתלבש, להגיע לשירותים, לנעול נעליים (להגיע לכפות הרגליים!) לגרור את הרגליים בעקבות ההליכון, עד הקלנועית - כל זה בהרגשה טובה שהכל נעשה ביחד ובהחלטה נחושה לא להיכנע למר אלץ, יימח שמו. הרגשנו שידנו על העליונה. שהצלחנו לסגור ולתחום אותו בתחום הזיכרון בלבד.
 

ביטאתי את תחושותי (בעצם, את תחושותינו) באותן השנים, גם ביצירתי הספרותית. למשל, השיר “מבט, מבע, מגע" ביטא את ההרגשה הכנה והנחרצת, שאנחנו מקיימים יחסי מין, מובהקים בעינינו, לאורך כל השנים, במגבלות של זקנה וזקפה; מגבלות שוליות כשמדובר על יחסי אהבה ומין מתמשכים ומתחדשים בלי הרף, לאורך 60 שנה ומעלה. הבהרתי שזו טעות של צעירים חסרי ניסיון וקלי דעת להתנות יחסי מין במשגל. חשוב לי לפרסם דברים אלה, ביודעי כמה חוסר ידע, חוסר אמונה והעזה קיימים בעולמם של זקנים וחולי אלצהיימר. כמה אפשרויות הם מחמיצים. כמה שנים הם מפסידים. מגעים מענגים בין בני זוג הם, בעיני ומניסיוני, יחסי מין לכל דבר. לגעת זה לדעת. כמובן, לאחר היכרות פיזית, אירוטית ונפשית ממושכת בין בני הזוג.
 

ההדים והתגובות על רשימותי בנושא אובדן הראייה, שהאירו את עיניהם החולות של מאות או יותר אנשים, מעודדים אותי לפרט בנושא זה, של המחלה הקשה והנפוצה כל כך בין בני גילי. אני מאמין שזה עשוי להביא הקלה ואולי גם תועלת לרבים שיקראו את דברי היום או בעתיד. על כן אמשיך ואפרט, בטרם יתפוס אותי הייאוש, שאני רואה אותו הולך וקרב, הולך ומשתלט על חיינו.
 

כבר בימים אלה, במלאות לחנה 88 שנים, ועם ההידרדרות שהחלה בבת אחת ובגדול, אני רואה את הנולד. זה לא מעודד. וזו אולי הסיבה לכך שהחלטתי לכתוב עכשיו בטרם יתפוס אותי הייאוש בגרוני ויחנוק את היצירה.