"החבורה מברלין", ארנסט האפנר, מגרמנית: יוספיה סימון, אחוזת בית, 192 עמ'
יותר משהוא רומן ספרותי, “החבורה מברלין" הוא מסמך אותנטי חריף המדווח על חיי חבורות הרחוב בתחילת שנות ה־30 בברלין. ארנסט האפנר היה עובד סוציאלי ועיתונאי, שעקבותיו נעלמו במלחמת העולם השנייה. ספרו היחיד יצא לאור ב–1932 וכשנה לאחר מכן, עם עליית הנאצים לשלטון, נכלל הספר ברשימת המושלכים למדורות הרייך השלישי. האפנר התגורר בברלין בין 1925 ל–1933, והתעודה הסיפורית שלו שרדה באורח פלא עד 2013. גילה אותה פטר גראף, מו"ל ברלינאי שמצא בה חשיבות רלוונטית לימינו. אין ספק שנימוקיו מבוססים: “הרומן הזה מהווה עבור קוראים בני זמננו מסמך אקטואלי מאוד ואנושי, המפציר בנו להפנות מבט אל גורלו של היחיד, במקום להיכנע לפחד הכללי המורגש בכל מקום, פחד אשר מצר את הלב באופן בלתי נמנע כמעט".
האפנר כתב סיפור אינטנסיבי, שכולו בריחה קדחתנית מן הגורל ומן הרשויות. הסיפור מוגש בזמן הווה הנפרש כאדמה רועדת, אינסופית, מתחת לרגלי הגיבורים. והגיבורים הם בני נוער בני 15 עד 20, ממשפחות שנהרסו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, פליטי מסגרות תקניות שהתמוססו בשל המצב הכלכלי החמור. ברחובות מתהלכים סהרורים מורעבים בני גילים שונים. לרבים אין בית, אין מזון ואין אמצעי הסקה. מתוך הזוהמה צומחים הפושעים. בני הנוער לומדים מהם, נספחים אליהם, מוכרים את גופם אחרי שמכרו את מעילם הטוב, מכייסים נשים אומללות בשוק, גונבים נקניק מדוכן, מחפשים מחסה בתחנת הרכבת עד בוא הלילה. ובלילה מחפשים קורת גג עלובה כלשהי תמורת גרושן אחדים.
האפנר מניח על הדפים את המציאות כפי שצפה בה. אין מרחק ספרותי בין הרחוב הברלינאי האפל לבין הקורא. זהו דין וחשבון מוצק בהוכחות מהשטח. הדמויות הבולטות מאופיינות בכמה קווים מחויבים, אבל לא מעבר לכך. לסירוגין מופיעים מנהיג כנופיית הפושעים, סגנו ושאר חברי הקבוצה המבלים במסבאות. מופיעים גם הצעירים המוסריים, וילי ולודוויג, היזמים המתאמצים להתפרנס מעמל כפיים.
נטיות לבו של האפנר ניכרות בסיפור השקוף. היו לו מגמות חינוכיות והייתה לו ביקורת עזה על הרשויות. בעצם כתיבתו הוא חומל על הנערים ומעניק להם את מה שאיש בזמנם לא נתן להם. כל בעלי הסמכות, ובמיוחד המחנכים במוסדות לעבריינים צעירים, מצטיירים כגברים נוקשים, סדיסטים ונעדרי כל מוטיבציה חינוכית. המוסדות עצמם, שהתרבו באותן שנים כדי לקלוט את המוני בני הנוער חסרי הבית, לא היו אלא בתי כלא באצטלה חסודה. בין הקירות האפורים חוו הנערים ניכור, השפלה ואכזריות בצד תזונה דלה. עולם המבוגרים מוצג כאן בדמויות פייגיניות. זונות בלות, שוטרים רעי לב או טיפשים, עבריינים הששים לנצל נערים, גברים רודפי זימה, בעלי בית נצלנים.
השפה של האפנר תמציתית, שפת מסירה עובדתית, כמעט עירומה מתיאורים. מה שעולה אל הדף הוא תחושות פיזיות מיידיות של בני אדם צעירים. רעב, קור, עייפות, כאב, וגם תחושת בדידות נוראה. האפנר לא חסך בעובדות, אבל הוא לא היה פורנוגרף. הוא ניצל את הקורא לצורכי פופולריות. הוא כתב מנהמת לבו, אבל באופן הפשוט והנקי ביותר. הגיבורים שלו לא נגאלו, מן הסתם, כפי שקרוב לוודאי, הוא עצמו לא נותר בחיים אחרי שנות הנאציזם. אבל הכותב הנועז הזה השאיר לדורות הבאים דפים מפורטים מחיי ברלין הנדכאת ערב עליית היטלר לשלטון. ההתמקדות של האפנר בנוער אינה מקרית. העוני, קובע האפנר בדוח שלו, שולח את הנוער לרחוב. המוסדות שנועדו לטפל בנערים מחמירים את מצבם בהיעדר כל הבנה ורוך. הזנחת הנוער וההתנכרות לבעיותיו יצמיחו דור של אנשים נעדרי מוסר, מחריבי החברה העתידית.
לאמיר, לזכרו
לפני שתקפו שנות האלפיים הופיע בפתח הדלת קצין רזה וגבוה. הוא נאלץ להרכין את ראשו מתחת למשקוף, כשנכנס לקיטון מערכת המוסף לספרות של “מעריב". מדי חיל האוויר שיוו לו מראה מגוהץ, שלא יכול היה לפתור את חידת הרושם הראשוני. מעבר למשקפיים נצץ משהו קונדסי שהפריך את החיוך הנבוך שלו. אמיר גוטפרוינד ז"ל היה אז לפני התהילה. הוא כתב סיפורים קצרים שטרם התפרסמו, ובא להציע את עצמו ככותב סקירות על ספרים. עד שלמדתי שהחיוך הנבוך אינו אלא חיוך מאופק שמסתיר עולם יצירתי רוחש, כבר יצא לאור “שואה שלנו", והייתי המומה מההפתעה הספרותית היחידאית. גוטפרוינד כתב למוסף סקירות אחדות ובין לבין נפגשנו לשיחות קפה. כשיצא לאור “אחוזות החוף", ביקש שאדבר על הספר בערב ההשקה. זה היה, בעצם, הספר הראשון שכתב. סיפורים שאירופה, מסתורין ואפלולית שורים עליהם. באותו ערב שתינו עוד קפה, ונטע הייתה איתנו, האשה החכמה, היפה. אחר כך החיים תבעו מחירים איומים, ולא הרפו עד שהמיתו גם אותו, את הסופר.
"מזל עורב"
בפעם האחרונה נפגשנו במסדרון הוצאת הבית, “זמורה ביתן". לקחתי לדרך את קולו. קול שנמלט מתיבת תהודה עמוקה, המשחררת רק המיה מעוצם הקול האצור בה.
בצער נוקב אני מתחילה לקרוא שורות ראשונות מהספר הלפני–אחרון, שאותו הקדיש “לנטע שמיר ז"ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך".
“מזל עורב", הקדמה: “רק לי, מכל הילדים בכיתה, היה דוד שכיר חרב.
“רק לדוד שלי, אליהו, הייתה תמונה מאפריקה, בערבה של עשבים נמוכים, על ראשו כומתה אדומה ומשני צדדיו מחבקים אותו בחיוך צחור צ'רלי 'הפּיל' דוּביל וארמאנד ‘שן נמר' לאדוּ".
שלום, סופר יקר. הנה מתחילה הרפתקת הקריאה בשורותיך הדייקניות. הן מכילות הרבה יותר מפני מילותיהן.