ובשנת כך וכך נכנסו גייסות פולין לעירי, ששם למדתי אלף־בית בלה"ק (לשון הקודש) בילדות והעמידו אותי ואת אבי ואת אמי...'אל הקיר' לירייה...למה? - סתם. יען יהודים אנו אשר 'דמי כלבים' בעורקיהם...כך אמרו. אמן אני אומר: היה נס שלא נהרגתי משום מה. היה נס שיכולתי לנוס למחבואים... כך. וידעתי באותו יום כי סמלה של האימה הוא הצלב".
 

(אורי צבי גרינברג, בעקבות פוגרום לבוב, 22 בנובמבר 1918)

97 שנה אחרי אותו פוגרום, עושה דוד את הדרך מלבוב לביליקמין, הכפר שבו נולד אביו, אורי צבי. כשהיה בן שנה וחצי עזבו הוריו של אצ"ג את הכפר. אבל כל שנות נעוריו לא התנתק המשורר מבית סבו וסבתו בביליקמין. "השדות והיער היו המרחב הפתוח של שנותיו הראשונות", אומר הד"ר יואל רפל המוביל אותנו לביליקמין. לבוב, על הפוגרום שחווה בה, הייתה התבגרותו הכואבת, עריסת הכרתו בחוסר התוחלת שבקיום היהודי ב"מלכות הצלב". "מכאן ואילך", כותב דן מירון ב"אקדמות לאצ"ג", "נושא המשורר בקרבו את הידיעה: יהדות אירופה אין לה מפלט מכיליון המוני".

אורי צבי גרינברג. צילום: זולטן קלוגר, לע"מאורי צבי גרינברג. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

 

אפשר שההכרה הזאת התניעה את כתיבתו הנבואית. שנים לפני שזה קרה חזה שהיהודים יומתו בגז: "כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות/ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות..." (מתוך "במלכות הצלב" או ביידיש: "אין מלכות פון צלם"); שלוחמי מחתרת עבריים יעלו לגרדום: "אני רואה בתי כלא עבים, תליות...אני רואה איך הללו הולכים לתלייה..." (מתוך "ספר הקטרוג והאמונה"); שמטוסי חיל האוויר יטוסו מעל העיר העתיקה: "ואני רואה כבר סיעת אווירוני במחוג / על פני הר הבית חגה ביום חג..." (מתוך "ספר הקטרוג והאמונה").
 

שנים אחרי לבוב וביליקמין יגדף בלהט את מדיניות ההבלגה בפרעות תרפ"ט. הנהגת היישוב נידתה, אך בן־גוריון ניסה בכל זאת לקרב, לשמור על קשר. הערכה הדדית שררה בין השניים. פעם שיגר לאצ"ג המחאה בסך 2,000 לירות לגאול אותו מעוניו. מדובר בסכום משנה חיים במושגי שנות ה־50.
 

אלא שאורי צבי לא פרע את הצ'ק, שמוצג בארכיון הלאומי. באחד הימים ראה בן־גוריון את המשורר עולה ברגל לירושלים. הוא עצר והזמין אותו למכוניתו. אצ"ג סירב. "איתכם אני לא נוסע", הטיח במנהיג. בן־גוריון לא נעלב אלא השיב במיטב הריאליזם הכואב: "אורי צבי, אתה איבדת אותנו ואנחנו איבדנו אותך".   
 

הוא היה חתן פרס ישראל (1957). זכה שלוש פעמים בפרס ביאליק לספרות יפה. סירב שכתביו יתורגמו ויוגשו למועמדות לפרס נובל. משורר הרוויזיוניזם, אבל לא רק. שירתו הייתה זעם וחסד, משטמה ולטיפה, קללה וקרבה. אצ"ג הוכיח שבפוליטיקה יש פואטיקה. שהקרע מסוגל להנביט אחדות. הקפיד תמיד לסיים את שורות התוכחה בתקווה, בנחמה. לא בכדי קרא לספרו המקיף "ספר הקטרוג והאמונה" (ראשית 1937). 
 

"דברי הגידוף שצוטטו לעתים כה קרובות הם רק רסיסי הקצף העכור הניתזים ממשבריו האדירים של הספק העמוק והסוער...", כתב מירון בביוגרפיה הספרותית המלומדת שחיבר. האלמנה, המשוררת ע. טור מלכא (עליזה גרינברג), הדפה את ביקורת מקורביה על כך שהפקידה בידי מירון, לא בדיוק איש המחנה הרוויזיוניסטי, את עריכת כל כתבי המשורר. "מירון הוא איש מעלה", השיבה למבקריה והעריכה את התוצאה.
 

הצמרות בדרך לביליקמין חובשות פאה נכרית. מצמיחות מתוכן צמרות טפיליות שמכסות את הקיימות. על אם הדרך, אחרי ברודי, עמדה בוסק. "עיר קטנה והיא דומה ללביבה של גויים", תיאר אותה עגנון ב"הכנסת כלה". חלפנו על פני קולחוז נטוש, עקפנו רוכב אופניים שתמרן בין המהמורות, ראינו אנשים מגששים באובך שבשולי הכביש.
 

גם בבוקר ההוא התערפלה אירופה. יבשת שלמה לא ידעה מה לעשות עם עצמה. להיפתח, לחמול או להישאר אירופה הקלאסית. נעולה, ערלת לב, מתבוססת במשמני חייה. פולין הודיעה כי שוב לא תאסוף פליטים, והונגריה תגביל, ויוון תמתין, ומקדוניה תחסום, ואיטליה תשקול. הטלוויזיה הגרמנית ניסתה לבנות אימה לאומית שתבלום את השיטפון. על המסך שלי נראו טורי פליטים. אחדים העבירו אצבע לרוחב צווארם. כבר.
 

"אין כאן עולם חדש כפי שאין גרמניה אחרת", אמר לי בדרך דוד יהונתן גרינברג. לאחר שעלה, לא חזר אצ"ג לכפרו. גם לבנו זה ביקור ראשון. "יש לנו חשבון גדול עם האוקראינים", סינן.
 

אז למה באת הפעם?
"רק כדי לספר למשתתפי כינוס 'לימוד FSU' על אבי, על מה שהיה כאן".  
 

אני שומע להט אצ"גי?

"זה עובר בוורידים". 


ירשת את הג'ינג'יות...

"כן, אבל במשך הזמן למדתי גם למתן את זה, להנמיך להבות. עם זה, אני מבין עד כמה צדק. עד כמה היטיב לראות את הנולד".
 

מעל ביליקמין עורבים שחורים. מזכירים את אלה של ואן גוך מ"שדה חיטה עם עורבים". הכפור העז כופה עליך התכנסות בין כתפיך. בתוך אוושת הרוח בשדרה עמד אוטובוס חלוד. לא ברור למי המתין. חנות לא ברורה פערה פה אפלולי, אך אף קליינט לא נכנס בו. כמחצית מאלפיים התושבים כאן היו פעם יהודים. "עיירה יהודית ירדנית על הבוג", כינה אצ"ג את ביליקמין.

אורי צבי גרינברג בישיבת הכנסת הראשונה, שנת 1949. צילום: הנס פין, לע"מאורי צבי גרינברג בישיבת הכנסת הראשונה, שנת 1949. צילום: הנס פין, לע"מ

 

אבא אוהב

אורי צבי גרינברג נולד בלילה הראשון של סוכות בט"ו בתשרי, תרנ"ז, 22 בספטמבר, 1896. בן לר' חיים גרינברג ולבת שבע לבית לנדמן. בלילה שבו נולד, כך אצ"ג בשם אמו, ירח מלא העיר אותה משנתה. סבה הצדיק קרא בשמה והגיש לה זר ורדים. הירח האיר את פני התינוק שלצדה. 
 

"...עיניך הקטנות מופנות היו כלפי לבנה וכוכבים שמעבר לחלון, ואני הבנתי את הכוונה שבדבר, אושר גדול ניתן לי...". 
 

דרך אביו ואמו נקשר המשורר לענפים מרכזיים בחסידות גליציה. ראה בהם את חונכיו הרוחניים, חש שהוא כפוף להם. "שלושה הם בי השליטים בזמן ובמקום", כתב. מאחד מהם, ר' אורי מסטרליסק, "השרף", ירש את שמו, את היסוד האקסטטי בשירתו ואת הפיוט הלירי. "בדמי נובע דם סבא: 'השרף' מסטרליסק. מכאן גם הרוגז וההתלהבות", העיד.
 

ההתלהבות הביאה אותו למחוזות זרים לילדים יהודים אחרים. הוא היטיב לשחות, רכב על סוסים, למד ג'ודו כדי להתגונן מפני הגויים. בת שבע נטעה בבנה הבכור תחושת נבחרות. הכרת ערך עצמי עמוקה. דן מירון מתאר אותה כאישה פעלתנית, נרגזת, לא שקטה, עזת רגש ובעלת כושר ביטוי בלתי רגיל. אך אף על פי שהייתה אולטרה–אורתודוקסית, טיפחה חיים צדדיים.
 

"אתה יודע שסבתא שלי", שואל דוד, "הייתה מחביאה מתחת לכר ספרי שירה של היינה?". גם הייתה טובלת בנהר בוג שאל מימיו האפלים אנחנו מביטים עכשיו.
 

 "ואולי אל הנחל ההוא מימי הנערות / השוטף פי סדנו של העץ הכרות / המלחך את גדרות הזרדים החומים / של גני הפרות שם, תבוא הנערה / אדומת השיער היא אמי... דמדומים / ותפשוט בגדיה ובכתונת משיה / תרד שם בנחל, אראנה שוחה: /אלוהית היא במים נאוה בכוחה!...". ("שיר אמי והנחל").
 

אמו אהבה אותו אהבה תובענית, טוטאלית. אבל פה ושם השאירה בידיו מובלעות של חופש. היא הסכימה, למשל, שיכתוב שירים, מה שנמנע מחבריו היהודים. לעומת זה, התעקשה לגזום את עבותות אהבתו לשפרה פליגלמן. שידוך בין בת אופה פשוט לבין נצר לגדולי החסידים לא היה נאה בעיני בת שבע גרינברג. אף שהבטיח אהבת נצח לאהובתו, נאלץ להיכנע לאמו. כל חייו יצטער אצ"ג על צייתנותו וישלם את מחירה. רק בגיל 56 התאושש, נשא אישה והקים משפחה. אבל את שפרה זהובת השיער לא שכח מעולם. "היפה בנשים" יקרא לה בשירתו הבוגרת.
 

אבל בנערותו חזר אורי צבי לביקורים תכופים בכפר. כששמע את סבו קם לתיקון חצות, היה מעמיד פני ישן ומקשיב לפסוקים. כשסיים, שלשל הסב את מעותיו המדודות לקופה ע"ש רבי מאיר בעל הנס. "קיווה שפעם ישמשו לקניית קרקעות בארץ ישראל", מסביר דוד.

אורי צבי גרינברג. צילום: דוד אלדן, לע"מאורי צבי גרינברג. צילום: דוד אלדן, לע"מ

 

כל מאמץ לאתר את בית הסב שבו נולד אצ"ג יסתיים בכישלון. דוד מזכיר שבשנה הבאה ימלאו 120 שנה להולדת אביו. הזמן טשטש עקבות. אולי נחפש בין בקתות העוני של ביליקמין, ייתכן שנמצא משהו דומה. עוצרים ליד צריף. הירוק הטרי שנצבע בו אינו מעלים את צלקותיו. האם כזה היה הבית ההוא? רועת תרנגולי הודו לא מבינה כל כך מה רוצים ממנה ומעבר לה שממת אדם. חצרות שקטות ותריסים מוגפים. העדות היחידה שיכולה לרמוז משהו טמונה בשורות "שיר בית אמי":
 

"לבן קיר ונמוך־גג וקטן חלונות / היה זה הבית, נולדה בו אמי / ונולדתי אני. מטיב קן ואוויר חדש / והשעון על הקיר מנגן השעות... / בציור על הלוח שבו: נוף ערבית:.. / צייד על שפת נחל יורה ברובו / אל עופות נחלים...ואני משתומם / מה־סתם הוא יורה בעופות? והן / הם יפלו המימה ולא ישיגם! / לשם תאוות הרג־בלבד הוא יורה / הציד הנוצרי, זה שנוצת טווס / תקועה לו בכובע מטווס שהרג!?
 

וסמוכה אל הבית הקרה מימיה / באר וקילון לה עדי לצמרות / עצים, בם צפצוף ואוושת כוכבים.../רחשוש ונצנוץ בארה של מרים / שהיא גם בכנרת וגם בביליקמין / עיירה יהודית ירדנית על הבוג..."
 

ליד הצריף שלנו אותה באר ומעליה אותו קילון מסוכך. דוד מסכים לצילום חטוף בחזית הצריף וממהר להסתלק. ייתכן שהחליט לקחת טווח ביטחון מהזיכרון. ואולי ניסה להקל על עצמו ולהעמיס את הגעגוע על כתפי אביו. "לאבא היה פה גן עדן לגדול בו, אבל עם זה הבין שאי אפשר להישאר".

דוד יהונתן גרינברג בנו של אצ״ג בעיירה של אביו בגליציה אוקראינה. צילום: באדיבות המשפחהדוד יהונתן גרינברג בנו של אצ״ג בעיירה של אביו בגליציה אוקראינה. צילום: באדיבות המשפחה

 

אבא כותב

בין ביליקמין ללבוב כתב המשורר את הראשון מבין שני מחזורי השירים על מלחמת העולם הראשונה. את השני השלים כששירת בצבא הקייזר, פרנץ יוזף, בחזית סרביה.
 

"הובלנו כבהמות ממש למין מחנה ריכוז באיזו אורווה עצומת חלל", סיפר על היום שבו גויס, "...שישה שבועות אימונים וכניסה למדי שעטנז גסים שריחם לא נמר (לא פג - מ"ח) בנחיריי עד עתה...ומשם שוב אל קרונות המשא אל אי שם בשדות, ממש אל גדות–הטחב בסתיו של הנהר הסרבי סווה. זוכר ומרגיש אני שמתוך אותם המעמקים העגומים של סרביה השדודה, מנסה הייתי לשלוח בדואר השדה...שירים כינוריים לטאגבלאט הרחוק–רחוק מכל מושג מרחק, ומשהגיעו לשם נדפסו בערבי שבתות, והעורך הטוב היה כותב אלי גרמנית...והייתי נשען ודבוק בגופי אל שקי החול הטחובים והקרים וסמוך לעיני וכמעט אצל שפתותיי בעבעו מימי הסווה המבליחים באימה רבה...באחד הימים אחרי גשם זלעפות כפשוטו, שרוי בבוץ ב'קו' נקראתי לבוא לפני מפקד הרגימנט שלי. לא ידעתי על מה. בהגיעני...כחול ורטוב עד היסוד ומלוכלך, קבלני המפקד בחיוך ובהשתוממות מהנה: אוחז בידיו, במהופך כמובן, קונטרס בצורה אלבומית ואני כמדומה קורא כותרת–אותיות שלי: 'ערגיץ אויף פעלדער' ("אי שם בשדות") והמפקד רואני באלם–התרגשותי ואומר סוף סוף: '...אני שמח למסור לידיך את ספרך הראשון ומכתב ברכה של ידידך העורך' וכיבדני אז בחפיסה קטנה של סיגריות וזוג חיתולי (חותלות) רגליים...".
   

בתום המלחמה כבשו הפולנים את לבוב מידי האוקראינים. היהודים שמרו על ניטרליות, אבל זה לא ממש עזר להם. הרובע היהודי הוצת, 80 איש נטבחו. אצ"ג ומשפחתו הוצמדו לקיר, אך ניצלו כאמור רגע לפני הפקודה, "אש".
 

יהודי ביליקמין רצו להאמין שהכנסייה אויבת היהדות אכן שוקעת. מדי פעם ניגשו "לוודא" שאכן כך.
 

הכנסייה עדיין על תלה אך תפילה אין בה. חיים צ'סלר, יו"ר "לימוד FSU", פותח את השער החלוד. נכנסים פנימה, מדשדשים בהרס. שברי ויטראזים בכל מקום, פסלון הצלוב מוטל, תמונת הבתולה מרוסקת. דוד שולף דף וקורא אל החלל הקפוא את "בפני אלוהים":
 

 "יעטו חרפה וכלימה כל מבקשי כליוננו תחת צלבים, אלוהים / שמעני בישימון ישראל כי הגעתי הלום לאחר שחיטה / נחמני אלוהיי כי דווה בשרי מאוד. אהבת נשים לא תיקר לי ושמחתי גולה / יאור יום ותהא שמש מכפלת לראשי הולכים לישון ואין לילה עוד סלה / יפתח אלוהים את קברותינו בגויים ועלו שוכני עפר לבשר דווי מות / ראשיתו זוועה ירחים ירחים וגוויה דומה לביצת יער / תינוק ערל מקיא חלב אם וצלב עולה חלוד / גביע מוגש אל החוטם כי שכח שותה מקום פה / יפתח אלוהים את פי הסוסים והחלו לומר אימה בערי הגויים / פנסים נכפפים בערי חוף וארובות צופרות אובדן לאוניות עלי ימים / כי חמת פתנים אכלה יעקב, שתיקתנו הייתה זעקה בעצמות / ברגליים היגדנו תוגתנו לאדמה ופצעי מתינו הלחים ספרו זאת / צווה אלוהים והראו השמים באותות כי הגיע למו דם היהדות המדוקרת" (מתוך "כל כתבי אצ"ג", כרך ד').

דוד יהונתן גרינברג בעיירה של אביו בגליציה אוקראינה. צילום: באדיבות המשפחהדוד יהונתן גרינברג בעיירה של אביו בגליציה אוקראינה. צילום: באדיבות המשפחה

 

אבא בוכה

בשלהי 1923 הגיע אצ"ג לארץ ישראל. כמה פעמים יצא לשליחויות בפולין. ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה היה בדרך לבית הוריו הישן בלבוב להיפרד. הוא שמע על אירועי השעה, החליף כיוון וברח. אינטואיציית רגע שתשאירו בחיים, יחיד מכל משפחתו.
 

בתארו את גורל משפחתו במחוזות לבוב–ביליקמין, שב אצ"ג אל ר' אורי מסטרליסק, "השרף", שמבכה את צאצאיו. את הקובלנה המרה - גדיעת המשפחה - הוא שם בפי שמואל, בן אחותו הקטן. "סבא סבא, למה לא באת קודם אלינו עם המון מלאכים ושרפים? סבא סבא, איפה אלוהים של היהודים?". עיניו של דוד יהונתן מצטעפות כשהוא נותן פרמטרים לזוועה. "מ–77 בני משפחה לא נותר איש", אמר, "גדלתי בבית שבו ציטטו את רשב"י: 'הלא בידוע שעשיו שונא ליעקב'".
 

זה היה בית שההיסטוריה התרוצצה בו. מול דיוקן הרצל מאת הרמן שטרוק היה המשורר מתפלל בטלית ובתפילין. "תמיד הייתה תחושה שהרצל גר אצלנו". בליל הסדר היה אבא פותח את הדלת, אומר "שפוך חמתך" ומצרף עוד דייר - הנביא אליהו. היה קורא "בדמייך חיי, בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו) וזאת אחת הפעמים הבודדות שראיתי את אבא בוכה".
 

דוד מדבר על אביו במושגים תנ"כיים. כמו הנביאים, גם הוא חצב את תוכחתו מתוך אהבתו. לא מתהומות השנאה. "ואני ניסיתי להסביר את זה גם לאנשי משמר העמק".
 

ואיך הגיבו?

"היו שהבינו והיו שלא".
 

ב"ספר הקטרוג והאמונה" חירף אצ"ג את אנשי משמר העמק שהבליגו בעת פרעות הערבים. בהשראת קללת דוד את הגלבוע הוכיח קשות את אנשי משמר העמק: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף". אף שדוד לא ביקש סליחה מפורשת מאנשי הקיבוץ, עלה מדבריו צו פיוס: גבולות המדינה נקבעו בזכות אותם קיבוצניקים נפלאים, אנשי אדמה נהדרים שהקריבו למען המדינה. די לראות את בית השיטה ש–11 מבניו נפלו במלחמת כיפור כדי להבין זאת. וחוץ מזה, יש לו שתי אחיות קיבוצניקיות (בת שבע בנאות סמדר ורבקה בחמדיה). "אם אדבר סרה בקיבוצים יגרשו אותי מהמשפחה".
 

דוד הוא הצעיר בין חמשת אחיו. אביו חלם שיהיה בחור ישיבה, במקום זה למד משפטים בבר אילן. כיום הוא עו"ד שמתמחה במקרקעין. בשנים 1996–1995 היה עוזרו של אריק שרון. בקמפיין שהביא את שרון ללשכת רה"מ חבר אליו שוב.
 

דוד יהונתן לחם בעוז נגד כל ניסיון לחלץ סיפור אישי. הדביק את התואר "צהוב" לכמה משאלותי שלא התכוונו להיות כאלה. שאלתי, למשל, איך היה לגדול עם אב שעורר עליו את חמת היישוב, לחיות בבית שדייריו כונו "פאשיסטים". דוד פטר אותי ב"לא השפיע עלי, היינו חזקים".
 

פה ושם בכל זאת הסגיר: סיפר שהיה לו אבא מחבק, מנשק, חם, אך גם חרדתי לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה. "לא נתן לי לרכוב על אופניים כי פחד שאפול ואשבור את הראש".
 

די מהר קלט שאביו אינו ככל האבות. שמשא גורלו של עם ישראל מאיים לכופף את גבו. למרות דתיותו, בימי מתיחות, היה פותח רדיו בשבתות כדי לדעת מה עם עם ישראל. "אז מה מעניין אותו, אם אני בכיתה ו' או ז'? עניין אותו לדעת איך לבקר אותי בשא–נור (לשעבר בסיס הטירונות של הצנחנים), לא שהגיע לבקר אותי בשא–נור".
 

בחירות 1977 תפסו את דוד במאהל הצנחנים. כשהודיעו באישון לילה שבגין ניצח, תפס את מכשיר האזעקה וסובב בטירוף את הידית. לסמג"ד שבא לבדוק את פשר היללות בישר: "המשיח הגיע". 
 

מסע הכומתה שלו התנהל בציר בית לחם–מצדה. לאחר הליכה לילית מזורזת, כפי שאוהבים לומר בצנחנים, הגיעו על הג'אנטים לפסגה. הנחמה הייתה ברגילה שעמדה להתחיל למחרת. אבל לפני שעמדו "לעלות על אל"ף", מכשירי הקשר התחילו לטרטר: "ספרי תורה חוללו במערת המכפלה". הפלוגה הוקפצה לחברון. כעבור יומיים נקברו הספרים ברוב טקס. בראש מסע הלוויה צעדו בגין, שרון ואורי צבי גרינברג. לפתע הבחין אצ"ג בבנו וקרא: "זה דודי". במקום שדודי ינפנף לאביו כמו "חיימק'ה שלי" לאמו, נפנף האב לדודי. טור החשובים סטה מדרכו והתייצב מול עמדתו בפתח מערת המכפלה. המשורר נמתח אז והצדיע לבנו.
 

אורי צבי גרינברג ניבא את מותו. בשנותיו האחרונות נהג לומר שיסתלק ביום שבו כל המדינה תכוסה כחול–לבן. הוא נפטר ביום העצמאות תשמ"א (9 במאי 1981). כשכל הארץ הייתה דגלים–דגלים.

 

חגיגות העשור


דוד יהונתן גרינברג, בנו של אצ"ג, היה אחד משורה של אורחי "לימוד FSU" בכינוס בלבוב. בהזדמנות הזאת ביקר, כאמור, לראשונה בכפר הולדתו של אביו.

"׳לימוד FSU׳ הוא ארגון חינוכי–תרבותי", הדגיש בעקבות הביקור היו"ר והמייסד, חיים צ'סלר (בתמונה). "מטרתו להעניק מסגרת ליהודים דוברי רוסית ברחבי העולם".

צ'סלר מסר כי ארגונו ממשיך בחגיגות העשור להיווסדו ובמסגרת הזאת נערך גם הכינוס בלבוב. לפני טקס הפתיחה הרשמי קיים "לימוד FSU" אירוע לזכרו של יצחק רבין. זה היה בעיירה סידורוביצ'י שבה נולד אביו, נחמיה. בין המשתתפים היו איתן הבר, שניהל את לשכת רבין, בכירי "נתיב", נציגי הקהילה היהודית והשלטון המקומי.



טקס הפתיחה הרשמי בלבוב אורגן בידי מתנדבים יהודים בלבד. 750 צעירים מכל קצוות אוקראינה הגיעו אליו ואל שלושה ימי סמינר בנושאים יהודיים וישראליים. בין אורחי הכבוד היו ראש עיריית לבוב, אנדריי סדוביי, מנכ"ל הקהילה היהודית באוקראינה ומנכ"ל ארגון הסטודנטים "הלל", יוסף אקסלרוד, ושגריר ישראל באוקראינה, אליאב בלוצרקובסקי.

בערב הנעילה, בפני אולם מפוצץ, הופיע כוכב הרוק היהודי–רוסי, אנדריי מקריבץ'.