השנה היא תרע"ד – 1913. פתיחת בית הספר הטכני בחיפה (הטכניקום, לימים הטכניון) ממשמשת ובאה, ומשנודע כי לשון ההוראה בו תהיה גרמנית, פורץ מאבק ציבורי. המאבק להנהגת העברית כשפת הלימוד בטכניקום, שנודע ברבות הימים כ"מלחמת השפות", מופנה נגד כל מערכת החינוך של "עזרה", גוף יהודי־גרמני לא ציוני, שתורם את מרבית הכסף למוסד. חלק גדול מהמורים והתלמידים במוסדות "עזרה" מצטרפים למאבק, והסתדרות המורים מכריזה על חרם.

יהודי יפו, שמהווים את הריכוז הגדול ביותר של אנשי היישוב החדש, נושאים את דגל המערכה. ב־17 בנובמבר עורכים תלמידי יפו בחצר הגימנסיה הרצליה בתל אביב אספת מחאה נגד החלטת הקורטריון (המועצה הגבוהה), המונה בין היתר את החבר אחד העם. על הבמה: חברי הוועדה לחיזוק החינוך העברי, ובראשם מאיר דיזנגוף. הדי השביתה היפואית מגיעים לאוזניהם של תלמידי הסמינר בירושלים, והחכם באשי, הרב אלישר, משבח את תעוזתם: "התלמידים ביפו שבתו ברשות ההורים. זה מראה שביפו התעניינות ההורים בחינוך ילדיהם יותר מאשר פה, בירושלים", הוא כותב.

בעוד נציגי אגודת המורים עולים לירושלים כדי לנסות ולהשפיע על המהלכים שם, מזדרזים הורי התלמידים ביפו לקבוע עובדות חדשות בשטח, ומשגרים מברק לברלין ובו תביעה כי בתוך פחות משבוע, עד 25 בנובמבר, תיתן חברת "עזרה" את הסכמתה שכל הלימודים ינוהלו בעברית. בסופו של דבר, נכנעה חברת "עזרה" והודיעה כי הלימודים יתקיימו בעברית.

תשע"ו, 2016. בשעה שבמדינת ישראל מציינים היום את יום הלשון העברית, החל בכ"א בטבת (והשנה נדחה) לפי תאריך יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, המציאות חושפת תמונת מצב קודרת. החוגים ללשון הולכים ומתרוקנים מיושביהם, שעות הלימוד המוקדשות לשפה העברית הולכות ומתמעטות, הרשת נוגסת בכל חלקת עברית טובה, והמליצה מפנה את מקומה לקריצה.

איך מלמדים בני נוער לדבר בשפה תקנית נוכח ריבוי ההשפעות החדשות? באקדמיה ללשון העברית, למשל, מקפידים לחדש מילים ולהרחיב את המילון תוך ניסיון לשתף את קהל דוברי השפה. כך למשל, בשבוע שעבר פרסמה האקדמיה כמה חידושי מילים, בהם למשל "תבהלה" במקום "פאניקה", "מיננות" במקום "סקסיזם" ו"המונאות" במקום "פופוליזם". אך בעידן שבו ללועזית יש מקום כה נרחב בחיינו, כיצד מטמיעים את השפה העברית בבני הנוער ומעודדים אותם להשתמש בה? ואולי מוטב פשוט להרים ידיים ולהיכנע להשפעות הזרות?

"אני מתקשה להבין את הגישה שאומרת שהעברית היא שפה קשה", אומר מצדו ד"ר אבשלום קור, זוכה פרס ראש הממשלה ללשון העברית על שם אליעזר בן יהודה לשנת תשע"ו, שמכשיר דורות של גל"צניקים צעירים ומודע לתמורות בשפתם של צעירים. "בעברית יש סדר של עבר, הווה, עתיד. יש שיטה. שמרתי, שומר, אשמור. לעומת זאת, כשאני לומד אנגלית, למשל, אני צריך להבין שאם עבר של ask זה asked, עבר של write הוא writed. כל כך הרבה אנחנו משקיעים בלימוד שפה של אחרים. מה עם שלנו? יש בדיחה על הנכד שאמר לסבתו: 'את סבתא סוף'".

לעומת זאת, יש בדיחה על המורה שזועק "הושיעוני נא" לתלמידיו, אבל הם לא מבינים מה הוא רוצה והוא טובע.
"למה אני אוהד של נבחרת ישראל? כי הם שחקנים טובים? הרי הם לא יודעים להבקיע שער. אבל הם שלי. למה אני אוהב את המדינה? כי היא הכי טובה בעולם? לא. כי היא שלי. הניתוק מ'שלנו' הוא בעיה גדולה של כל הדורות, ולא אפסיק להגיד שגדולי ישראל חטאו בזה שהם עזבו את העברית. קודם עזבנו את העברית, ואחר כך איבדנו את העצמאות. השכלה זה דבר מכביד. גם לחפוף את הראש ולהסתרק זו הכבדה גדולה, ולכן יש נטייה ללכת בשיער פזור וארוך. אני לא נגד זה ולא נגד זה, אבל אי אפשר להפוך את השיער הפרוע והלא חפוף לדרך היחידה. אפשר גם וגם. אריק איינשטיין היה שר שירים בעברית מדוברת וגם גבוהה. אתה לא יכול להפוך את השטויות לדגל. לכן אנחנו עובדים הרבה מאוד עם הצעירים. ברשת החדשות של גלי צה"ל אני מקבל לטלפון הנייד שלי את כל הודעות הדוברים, ומהר עושה את התיקונים כדי שלא יגיעו למיקרופון".

"רבים קובלים על דלותה של העברית שבפי הדוברים הישראלים", טוענת גם פרופ' רינה בן־שחר, חוקרת לשון ותרבות ממכללת אורנים ואוניברסיטת חיפה. "סופרים, אנשי ציבור ומחנכים מבכים לעתים קרובות את מה שהם רואים כהידלדלותה של העברית ועילגות הלשון, של הצעירים בעיקר, והתרחקותה של העברית המודרנית מהמקורות. יש המפנים אצבע מאשימה למערכת החינוך, שאינה מצליחה, לדבריהם, להכשיר בבית הספר תלמידים אורייניים בעלי תרבות דיבור וכתיבה, המתמצאים בסגנונות השונים של לשון התרבות שלהם ומסוגלים להשתמש כהלכה בעברית התקנית. יש המרחיקים ראות לנבואות אפוקליפטיות ממש: העברית הולכת וגוועת. במכללה אחת טענה מרצה לפרסום שהעברית כבר מתה, שהלעז המשתלט והשיבושים הדקדוקיים בפי הדוברים מאיימים למחוק אותה, ועוד כהנה וכהנה".


מהיר ועצבני

מתוצאות המבחנים הארציים של משרד החינוך בהבנת הנקרא בכיתות שונות בבתי הספר, ומהדירוג העולמי הנמוך של ישראל בידיעת הקריאה

ובהבנת הנקרא, מצטיירת תמונה לא מעודדת על הישגי מקצוע העברית. "שליטה טובה בדקדוק של הלשון העברית היא כיום נחלתם של מעטים", אומרת פרופ' בן־שחר. "במשך כמה עשורים נזנח לימוד הדקדוק בבית הספר היסודי, ובבית הספר העל־יסודי אין עוסקים בפונולוגיה – בחוקי ההגה ובחוקי הניקוד, בעיקר בגלל הקושי הרב שברכישתם. התנהגות הצורות הדקדוקיות של העברית המודרנית מותנית במידה רבה בתכונות פונטיות ופונולוגיות של העברית העתיקה, שנעלמו בחלקן הגדול מהעברית המודרנית או השתנו באופן ניכר. חוקים דקדוקיים היסטוריים שאינם חיים עוד בעברית המודרנית, ושהנמקתם אינה ברורה לדובר של היום, מכתיבים במידה רבה את התנהגות הצורות הדקדוקיות בעברית שלנו. הבנת חוקים אלה היא הבסיס לשליטה בעברית התקנית".

מהן השלכותיו של המצב הזה?
“חוסר ביטחון ניכר בשימוש בצורות הדקדוקיות בקרב שכבות רחבות של דוברי העברית, כולל בעלי ההשכלה, ושכיחותן הרבה של הסטיות מהתקן בלשון הדיבור; תלות חזקה במומחים ללשון שקיימת בתחום ההוצאה לאור, ברדיו ובטלוויזיה, בתיאטרון ועוד, לפחות בכל הנוגע לביצועים פורמליים של הלשון; מבוכה וחוסר אונים של מערכת החינוך באשר למדיניות הוראת הלשון, עד כדי רתיעה מהוראה שיטתית של כללי הדקדוק התקני בבית הספר, כולל כללי הניקוד, ואפילו ויתור על מקצוע הדקדוק העברי, כפי שהיה מקובל במערכת החינוך היסודי בארץ. המתמיה הוא שמערכת החינוך אינה מקצה די שעות לימוד למקצוע הלשון העברית ומגבילה את היקף לימודי הלשון לבחינות הבגרות לשתי יחידות לימוד. בבית הספר העל־יסודי מקבלים התלמידים יותר שעות לימוד באנגלית – שפה זרה, מאשר בלשון האם שלהם – עברית”.

מה שמוסיף על הקושי לרכישה מעמיקה של השפה התקנית הוא כמובן אמצעי התקשורת המודרניים ובהם האינטרנט, ובתוכו הרשתות החברתיות, כמו גם אפליקציית הוואטסאפ. "שפת אמצעי התקשורת המודרנית היא מהירה, שטחית, מקוצרת, חסרת רצף ועקביות", אומרת פרופ' בן־שחר. "הגירויים החזותיים הם מבדרים, קלים ואינם דורשים את המאמץ, המשמעת, היגיעה והתרגול הנדרשים בהתמודדות עם מסרים מילוליים ועם כללי לשון מסובכים. בל נשכח שתרבות הטלוויזיה משדרת לצרכניה שקושי הוא מיותר, שלתרגול מייגע אין מקום בעולמנו, ושהלימוד אמור להיות בידור".

פרופ’ בן־שחר סבורה שלמרות הקושי, אין לוותר על לימוד כללי העברית התקנית בבית הספר העל־יסודי. “יש ללמד את הדקדוק מנקודת המוצא של הדיבור כיום, בדגש על ההיגוי, ומכאן לצאת ב’חוקי גישור’ אל העברית ההיסטורית, חוקים שיש בכוחם לפזר את העמימות”, היא אומרת. “לימוד כללי הדקדוק, כולל ידע בסיסי בניקוד, צריך להיתמך בחשיפה רחבה של התלמיד לטקסטים מסוגים שונים, שיש בכוחם להעשיר את לשונו של התלמיד ולחזק את הידע הדקדוקי שלו. תנאי ללימוד מעמיק יותר של העברית התקנית הוא חיזוק מעמדו של המקצוע ‘לשון עברית’ בבית הספר התיכון: הקצאת שעות לימוד רבות יותר והרחבת היקף יחידות הלימוד של בחינות הבגרות”.


"מאבק אבוד מראש"

מול הדרישה ללמד עברית תקנית, יש גם מי שמכירים בחשיבותה של העברית המדוברת. “יש שני מחנות בהוראת העברית, ולכל אחד הטיעונים שלו לשאלה אם להקנות עברית תקנית או את העברית המדוברת”, אומרת ד”ר שרה זיו, ראש התחום הבינלאומי במכון מופ”ת. “זה דיון ער וסוער בקרב מלמדי העברית, ואין הלכה פסוקה בנושא זה. אין לי ספק שבקרב מורים חייבת להיות ידיעה של השפה העברית התקנית. לעומת זאת, לילדים בבית הספר שהעברית המדוברת מדברת אליהם ושימושית להם, עברית תקנית פחות חשובה. אני לא מדברת על עברית שגויה, אלא עברית מדוברת. זה כורח המציאות. אם המציאות לא הייתה מכתיבה עברית מדוברת אז לא היה ויכוח, אבל היא זו שכופה עלינו דברים מהסוג הזה. במקרה של העולים או של האוכלוסייה הערבית שגרה פה בארץ, למשל, העברית היא שפה שנייה. מעבר לכך, צריך לחשוב מה משמעות השפה העברית עבור היהודים בתפוצות. יש מקום שגם אנשים אלו ילמדו את העברית התקנית אם ירצו בכך”.

“המאבק בשגיאות הנוער אבוד מראש מכיוון שמלכתחילה אין מדובר בשגיאות”, טוען בנחרצות פרופ’ גלעד צוקרמן, בעל דוקטורט מאוניברסיטת אוקספורד, בלשן ישראלי השולט ביותר מעשר שפות. “הנוער הוא המלך. הנוער קובע את טבע הישראלית. איני מדבר על שפת הכתיבה אלא על שפת הדיבור”.

דינה של כתיבה שונה?
“כן. אני מאמין בילידיות: אין שום טעם לכפות דקדוק על מי שדובר את הישראלית כשפת אם מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פייר בורדייה - שפת האם המדוברת נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. זאת בניגוד גמור לטענתו הנערצת, והשגויה לטעמי, של הבלשן הידוע זאב בן־חיים: ‘את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו’. ובנוסף לילידיות, אל תשכחי את ההיברידיות הישראלית שאינה תוצאה של אבולוציה אורגנית בהתפתחות העברית, אלא תוצאה של רבולוציה היברידית: שפת כלאיים חדשה היונקת בו זמנית הן מהעברית, הן מהיידיש והן משפות אחרות. לפיכך היידיש, למשל, אינה ‘שפה זרה’ ביחס לישראלית, והמלה ‘אינטואיציה’, בינת הלב, לדוגמה, אינה מילה זרה כי אם יסוד מובנה, בלתי נפרד ב’ישראלית’. אליבא דידי, ‘עשר שקל’ אינו ביטוי צורם ומזעזע בעברית קלוקלת אלא דווקא ביטוי נהדר וחסכוני בישראלית דקדוקית. דוברי הישראלית הילידיים, אלו שמדברים את הישראלית כשפת אם, אינם טועים, ואין לאף אחד זכות לתקן את דיבורם. הוראת לשון דיבור תקנית היא בזבוז זמן וכספי הציבור. הדקדוק של הלשון הישראלית מצוי בראש הדובר הילידי ולא בשום ספר מפס הייצור של התרביץ ללשון הישראלית, הידוע בכינויו האקדמיה ללשון העברית. הדובר הילידי הוא המלך, ובמוחו הקודח יש דקדוק שלם ומושלם. דובר הישראלית פועל לפי חוקים ברורים”.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "הוראת כללי הדקדוק, ששלטה בכיפה שנים ארוכות, כיום משולבת עם הכשירות הלשונית הנרחבת של התלמיד: הבנת טקסטים מסוגים שונים, הבעה בכתב והבעה בעל פה. בתוך כך, בעקבות התכנית ללמידה משמעותית בשיעורי עברית, ניתנת למורים הזדמנות להעמיק בסוגיות לשון מתוך עניין וחקר - העמקה שלא התאפשרה כאשר צריך היה להכין חומר לבגרות. חשוב לזכור שתכנית הלימודים באנגלית כוללת תכנים גם בספרות אנגלית ולא רק בדקדוק".