"הנתבעת ו/או מי מטעמה ו/או מי שנחזה להיות מטעמה, עשתה כל אשר לאל ידה כדי לרמוס את זכויותיו של התובע, בסרבה ליתן טעם להתנהלותה השערורייתית בעניין נשוא תביעה זו, ולא זו אף זו, האחרונה הוסיפה חטא על פשע ועשתה שימוש פסול דה־פקטו בסמכויותיה באופן העולה לכדי התעמרות בעלמא..."
 

המשפט המייגע והארוך כאורך הגלות הזה מאפיין כתב תביעה שגרתי וכתוב ב"משפטית", השפה השגורה בעולם המשפט. נגד כתיבה מסוג זה יוצאים כעת עורכי הדין מיכל אהרוני ורן לוסטיגמן, בספרם "זאת ועו"ד!", על דיוקן העברית המשפטית בישראל, שיצא בהוצאת לשכת עורכי הדין. בספרם, הכתוב בשטף ובהומור ומיועד גם למי שאינם משפטנים, קוראים השניים ל"פישוט" השפה המשפטית. 
 

"ישראל אינה יכולה להיוותר מאחור, כשכל העולם המערבי צועד לכיוון שפה משפטית פשוטה יותר לטובת הציבור הרחב", סבור עו"ד לוסטיגמן. "לכך חותר הספר שלנו".

כריכת הספר "זאת ועו"ד". צילום: יח"צכריכת הספר "זאת ועו"ד". צילום: יח"צ

 

"והוא נוגע לכולנו", ממשיכה את דבריו עו"ד אהרוני. "כדברי השופט אהרן ברק: 'מלוא כל הארץ משפט'. החוזים האחידים מתכתבים עם כל הציבור, בין אם מדובר בחוזה עם חברת הטלפון, חברת הביטוח או הכבלים. בחוזים אלה מסתתרות האותיות הקטנות שאיש אינו קורא אותן, ואם הוא קורא, הדברים המנוסחים משפטית אינם מובנים לו". 
 

עו"ד לוסטיגמן יודע שייתכן שהספר לא יתקבל בברכה על ידי כולם: "המשפטנים חוששים שפישוט השפה ישמוט את מטה לחמם. מבחינתם השפה, תהא מסורבלת ככל שתהא, היא אחד מכלי הנשק הסודיים שלהם. אבל רבים מהם יודעים שלא הניסוחים המפותלים, תוך כדי שימוש בקישוטי לשון מיותרים, משיגים את המטרה – אלא טיעונים משמעותיים ועמוקים הם שעושים זאת בסופו של דבר".
 

אחד מגיבורי הספר הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס, חיים כהן, שככל שחתר לחקיקה קצרה ובהירה, דווקא הוא, חניך הלימוד התורני, הכניס יותר מכולם לפסקי הדין שלו את השפה הארמית, שבקושי נעשה בה שימוש. "בעקבותיו, עורכי דין צעירים שמעולם לא פתחו דף תלמוד משתמשים בביטויים כמו 'דא עקא' ו'אליבא דידי', שאינם מוכרים לציבור הרחב'", אומרת עו"ד אהרוני. סימפטום אחר מאוזכר בספר על ידי יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, עו"ד שלמה כהן, שאומר שהמשפטנים בישראל חוטאים לא רק בכתיבה מסורבלת ובניסוח ארוך וסתום, אלא גם בפומפוזיות, בלועזית מיותרת ובטעויות קשות בלשון, בתחביר ובפיסוק.

חיים כהן. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90חיים כהן. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

 

כמו שדה קרב


מחברי הספר מבינים שהארכנות ושאר התכונות הייחודיות של השפה המשפטית אינן משוללות יסוד. "משפטנים מנסים לסייג את דבריהם, כי הם תמיד נזהרים", מעיר לוסטיגמן. "ההסתייגויות גורמות לארכנות, כמו גם הניסיונות לקשר דברים שונים במשפט אחד לבל יפרידו ביניהם". 
 

מוסיפה אהרוני: "אינני פוסלת את זה ששופטים יכתבו באופן קצת יותר חגיגי ונמלץ מאשר בכתבה עיתונאית, אבל עליהם לחשוב על כך שאם הם רוצים את אמון הציבור, עליהם להיות נגישים בדבריהם".
 

בכל הנוגע לטעויות הלשון, הספר הוא גם מעין גרסה מודרנית של "ודייק", ספרם המיתולוגי של יעקב בהט ומרדכי רון, שעליו גדלו רבים, ובלי קשר למשפטולוגיה ניתן ללמוד ממנו עברית נכונה. לדברי הכותבים, רבים מהמשפטנים רואים את עצמם בקיאים בענייני השפה, "ולא היא. ככל שהם מתיימרים לכתוב בשפה גבוהה, כן הם עלולים לשגות ולהגחיך את עצמם. למשל כשהם משתמשים ב'למצער', שמשמעותו 'לפחות', בהקשר של הבעת צער". השניים גם קובלים על ריבוי ה"להלן" שלא לצורך וקוראים לחשוב היטב לפני שמשתמשים בצירוף "ו/או", שריד מתקופת המנדט, ששריר וקיים רק בעברית ובאנגלית, ולא בשפות אחרות.

כריכת הספר המיתולוגי "ודייק". צילום: ארכיוןכריכת הספר המיתולוגי "ודייק". צילום: ארכיון

 

מתברר שלהיטות היתר לדבר "משפטית", לא פעם עד עייפה, יוצרת שגיאות תמוהות. מי מכם איננו מכיר את הטל"ח המסתורי באותיות הקטנות? כמעט כולנו סבורים בשוגג שאלה ראשי התיבות של "טעות לעולם חוזרת". למעשה שום טעות איננה חוזרת ויש לומר "טעות לעולם חוזר" – כי מי שחוזר הוא הטועה. לצד קידום פישוט השפה המשפטית, מבקש הספר לתאר תופעות שונות בשפה זו. בין השאר עומדים המחברים על דמיון בין עולם המלחמה לבין עולם המשפט, המשול לשדה קרב ("לגזור דין", "לטעון" בהקבלה לטעינת האקדח ו"מאבק משפטי"), ולעולם הרפואה (כשעורכי הדין מדברים על "תרופה" אין כוונתם לאקמול, אלא לעזרה שבית המשפט מוסמך לתת למי שזכויותיו נפגעו).
 

לספר צירפו המחברים את "מילון הז'רגון המשפטי" ובו כ־500 ערכים, שאמורים לסייע למשפטנים להשתמש בהם כהלכה וגם לעזור לכל המעוניינים, גם מי שאינו משפטן, לפענח את מה שאלה כותבים. בערכים: "לית מאן דפליג" – אין מי שחולק; "בגיץ" – מה שניתן לעתור בעניינו לבית המשפט הגבוה לצדק; "מסע דיג" – ניסיון לדלות מידע מהצד השני באופן לא הוגן; "קא עסקינן" – שאנחנו עוסקים בו כעת; "ודוק" – ויודגש; "מותב" – הרכב השופטים היושבים בדין; ועוד.
 

שני המחברים הם עורכי דין בעלי קשר הדוק לעולם הלשון, בעיקר בהוראת כתיבה משפטית. עו"ד מיכל אהרוני, 56, בתו של מתרגם כתבי שלום עליכם אריה אהרוני, חיברה ספרי ילדים ונוער והיא בעלת תואר שני במחשבת ישראל. עמיתה, עו"ד רן לוסטיגמן, 40, הוא בעל תואר בלשון עברית וכיום הוא דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן, ונושא מחקרו, כמה מפתיע, לשון המשפט. כשהם מתבקשים, לבסוף, להצביע על מסמך משפטי שהוא אות ומופת לתמצות, ללא שגיאות לשוניות מביכות, הם מצביעים על חוזה השלום עם מצרים. אבל שם, כנראה, נבע תמצות היתר מסיבות אחרות.