אחת ממצוקות אוהבי ספר מתחזקת ככל שהספר המפעים הולך ונקרא. הבוקר נותרו רק 36 עמודים לקריאה ב"טיט". אין רצון להיפרד מספרו המרהיב של דרור בורשטיין, שסוחף בצחוק ומטביע בצער קולקטיבי, ומרומם בהתפעלות מסגולותיו הספרותיות. 

יש להכריז על גדולת הספר בקול, כי אין ספר אחר שצריך להיקרא כאן ועתה, אך בה־בעת אין הוא ככל הספרים שהקהל המכונה "רחב" רגיל לפתוח לצורכי אסקפיזם. בכך עלולה היצירה המעולה להידמות לירמיהו הנביא, גיבור שגרונו ניחר, העומד בלב ירושלים הנשרפת ואומר לעצמו: "אבל הפעם הייתה זאת נבואה על ההווה המתרחש". 

באופן פרדוקסלי, דווקא מכאן צומחת מעלתה הספרותית של "טיט". שהאמת המרה שבה, מופת של אחדות צורה ותוכן, ורקמתה הצפופה והעשירה לא יפתו את מי שזקוקים לה. שכל שורה ביצירה גדושה בחוכמת הדורות ובהומור עדכני משובח ובשליטה וירטואוזית ברובדי השפה העברית, ובתולדות המקום הזה. המקום - ירושלים, "עיר בלי נהר", כדבריו המזלזלים של מצביא בבלי אכזר הצופה בחומותיה ממסוק תקיפה. ואפשר לומר גם, עיר בלי שאר רוח, עיר שסופריה הוגלו.

"טיט" מתאים להיקרא עכשיו וכאן, ומעתה ואילך, בזכות המבנה המורכב, הספקטקולארי, תוצאה של מלאכת כתיבה מעוררת השתאות. הסיפור מעלה אל הדפים את כל זמנינו, שאינם אלא זמן אחד החוזר על עצמו בתוספות של קידמה טכנולוגית, מאז תחילת ימינו הכתובים. 

בורשטיין ארג את כל זמני העם לשטיח סואן בהתרחשות אחת המתנקזת לערב חורבן בית ראשון. בעיצומה ממליכים הבבלים את מתניה־צדקיהו על ירושלים בעוד הרכבת הקלה חוצה את העיר בדרכה אל הגלות. היושבים בקרונות - האינטליגנטים של ירושלים. מתחם "הולילנד", ששימש כארמון למלך יהויקים, נהרס בידי אדריכלי בבל לצורכי בנייה אסתטית יותר. באירוע מרכזי אחר נערכת באצטדיון טדי תחרות קערת החומוס הגדולה ביותר, שאינה אלא כיפת מצפה הכוכבים ההפוכה. הצירופים המדהימים שרוקח בורשטיין מתחברים בטבעיות במסכת שיצר. לשיגעון העברי, לפי "טיט", יש היגיון משלו, והוא שהופך את חוויית הקריאה למופע מופרע אך ייתכן בהחלט, ססגוני ומרתק, טראגי ומשעשע כסאטירה. 

המילה "טיט" ככותרת אינה מתיימרת למשוך, וכך גם התצלום שעל העטיפה, שכולו ענן היולי. הענן שבכריכה הוא מה שנותר אחרי סוף כלשהו על פני האדמה, צביר אדים ואוויר ואבק שעלה השמיימה. לספר יש קיום כיצירת אמנות גדולה גם ללא פרשנויות, אלא שהקונוטציות טמונות בו כנדבכים שמזמינים לחשיפה. על כורחה עולה גם השואה בקונוטציות, כשמסיעים מגורשים ברכבת, וכשיורים בהם וטומנים בבור שנחפר מבעוד מועד. טיט הוא החומר הגולמי לפני שעוצב לצורה. ולשָם, לזמן החומר התחילי וגם הסופי, מוביל הסופר. טיט הוא גם בוץ (תרגום שם הספר לאנגלית - "Mud"). הבוץ שבו שוקעות ממלכות. וכך גם החומוס בקערה שבאצטדיון טדי. בתוך טיט, או בוץ, או חומוס, נחנקים. הבור שאליו הושלך ירמיהו בכתובים התנ"כיים, הכיל טיט. "ויטבע ירמיהו בטיט". וכך קורה לו גם בספרו של בורשטיין, המחיה את הטרגדיה האישית של הנביא. הספר מפנה אור חומל אל ירמיהו, היחיד שחווה בנפשו ובבשרו את הטרגדיה הלאומית שהביאה לחורבן בית ראשון.  

בורשטיין כתב את הסיפור שלנו, היושבים בציון והגולים ממנה בכל הזמנים. זה ספר על ירושלים שהיא המקום בעבר ההיסטורי המוסיף לחיות בה, והיא ההווה המתמשך אל העל־זמן. ירושלים היא תפאורה ומהות. ביתם של מלכים ונביאי שקר רבים ונביא אחד מעונה, שנכפה עליו לחזות את האמת ועל כן נחשב למשוגע או לפושע. "העיר הזאת כבר אבודה, אמר ירמיהו אל שמי הלילה הפתוחים", והלילה מוליך את קולו המצריד אל תוך חדרינו.


רשע במרשתת

מסע הקריאה בשטף ספרות המתח המופק כאן חנה אצל הרלן קובן, האמריקאי הפורה־פופולרי. הקוראת נכלאה בבור עמוק וחשוך, כאחד מקורבנות ספרו "הנעדרים" (מאנגלית: מור רוזנפלד, ידיעות ספרים, 428 עמ'). ההזדקקות לאוויר לא קטעה את הקריאה. להפך. קובן מסתמך על קוראים צייתניים, שאינם מסוגלים לפסוח על עמודים בדרך אל ההתרה. מישהו חייב להציל את הקורבנות שנכלאו בתאי אחסון תת־קרקעיים בלב ארץ המורמונים שבפנסילבניה. ועל הסוקרת ניטל לעשות דרך מתעתעת כדי להגיע לשם ברגע שהאומללים ישאפו את אוויר היער הצלול.
 

הגיבורה, קאט דונובן, חוקרת במשטרת העיר ניו יורק, אינה מסוגלת לשכוח את השוטר, אהובה שנטש. אביה היה שוטר גם הוא, ומותו החידתי רודף אותה. לתסבוכות לבה נוספת התעלומה המרכזית שבסיפור. הטיפוס המפלצתי המכונה "טיטוס" מפתה אנשים בודדים ואמידים אל חוות האימה המנותקת, שם הוא סוחט מהם את כל ממונם באמצעות שבירת רוחם באותם בורות אחסון. קובן מצביע על אופציות הפשע הרובצות לפתח האינטרנט, והוא עושה זאת באמצעות בריאת רוע אנושי טהור ודוחה במיוחד. השוטרת מעוררת אמפתיה רבה, וכל תחושה חיובית מעין זאת הרי היא רווח נעים לקוראת.