"לא בבית", סרטה התיעודי של מיכל בן טובים, מציע פורטרט אימפרסיוניסטי של הר הזיתים, הנחשב להר קדוש המחבר בין אירועי העבר לנבואות העתיד, ושל האנשים שבחרו לקדש אותו בהווה, תוך חיפוש אחר משמעות, אמונה וייעוד.
 
בן טובים, שזהו לה סרטה הראשון, היא חילונית למהדרין, אך מעידה: "יש לי אובססיה לירושלים. גדלתי בירושלים ותמיד היה לי יחס אמביוולנטי כלפיה. יחסי אהבה־שנאה".
 
נשאר עוד מה לחדש על ירושלים?

"רציתי לעסוק ב'בעיה הירושלמית' מזווית אחרת. לא מהזווית הפוליטית־אקטואלית־ישראלית־פלסטינית, אלא לבחון אותה מבעד למבט הדתי־רוחני. בניית המיתוסים, החיבור הרוחני לקרקע, לאתר נקודת מפגש בין ירושלים הארצית לשמימית".
 
מדוע בחרת דווקא בהר הזיתים?
"הר הזיתים הוא מעין שער שמחבר בין החיים בעולם הזה לחיים בעולם הבא. מכאן ישו עלה השמימה, השכינה עזבה את ירושלים לאחר חורבן בית המקדש, וכאן גם יהיו יום הדין ותחיית המתים. לכן כל הדתות קוברות שם את המתים שלהם. הר הזיתים מתפקד כמעין חצר אחורית לירושלים. קו תפר בין חיים ומוות. זה בא לידי ביטוי גם בגיאוגרפיה שלו. הוא תקוע בין הירוק למדבר. כשעומדים בראש ההר ומסתכלים מזרחה, נפרש לפניך כל מדבר יהודה על שיממונו. ובמערב – החיים, ירוק, בנוי ושוקק".
 
איך הגעת לדמויות?
"ניסיתי לבוא לדמויות בלי דעה מוקדמת, ללא שיפוט וללא ביקורת. קצת כמו תייר שמגיע לירושלים במסע צליינות ונוגע בשמימי, תוך התעלמות ופסיחה על היומיום המורכב. התייר הדתי שמגיע לירושלים הרי בא אליה כדי לפגוש בשמימי, ולא כדי להתעסק בפוליטיקה הארצית של המקום. הוא מגרד את פני השטח ולוקח מהעיר את הדבר שבשבילו הגיע אליה מלכתחילה. באנשים שפגשתי בהר הזיתים הייתה איזו כנות אותנטית ביחס לדבר הזה. בכולם יש איזה תום ואהבה בלתי אמצעית לקדושת המקום. זאת נקודת הפתיחה של הסרט, ומשם גם נקודת המבט שלי".

מתוך "לא בבית". צילום: שחר רזניק, יח"צמתוך "לא בבית". צילום: שחר רזניק, יח"צ


אין בסרט נקיטת עמדה. מדוע?
"כן, שמעתי את זה לאורך כל עשיית הסרט, אך היה לי מאוד חשוב ליצור מבט אובייקטיבי יותר. העמדה באי נקיטת עמדה. יש כאלה שיקראו לזה איפוק, אך בתקופה שבה אנחנו חיים, תקופה כל כך רוויה בשנאה ובאלימות, שהכל כל כך מקוטב, צריך לבחור מחנה להשתייך אליו והכל פוליטי, היה לי חשוב ליצור סרט שבו אין טובים ואין רעים. וגם המפגש האומלל בין עמיטל המתנחלת לאברהים הפלסטיני הוא רגע בעיקר מביך, שחושף איך הפוליטיקה שחודרת למקום משחיתה את חשיבותו הרוחנית. מאז אזכורה הראשון בכתבי ההיסטוריה, ירושלים הייתה מקום מסוכסך, כולם רוצים אותה, אך בעצם היא לא שייכת לאף אחד, או כפי שאביה המתנחל אומר: 'ירושלים לא שלנו, היא של אלוהים'. אבל האמונות השונות גורמות למאמין להרגיש שהוא חלק מאלוהים, ולכן יש לו חזקה על המקום שבעצם לא שייך לו. תראי את תפיסת העולם של היהדות המשיחית, שהציונות הדתית אימצה לחיקה. אלוהים עבורם נמצא בשטח. באדמה. במקום. ולכן הם מרגישים שיש להם חזקה עליו".
 
מדוע בחרת בשם הטעון "לא בבית"?
"במהלך העבודה על הסרט, הגעתי לתובנה שהאחיזה הפיזית במקום מתחזקת את הגעגוע למשהו שהוא לא שלך, או שחשבת שהיה שלך בעבר. מכאן גם הייצוג הנרחב לתשעה באב לאורך הסרט. נקודת ההנחה שלי היא שהקשר היהודי האובססיבי - אם שמים בצד לרגע את התחייה שמציעה הציונות - הוא בהיעדר. היעדר הבית. בית המקדש. וגם אני, כדור תשיעי בירושלים, יכולה להגיד לך שתמיד הרגשתי בה כמו תיירת. שהמקום הזה לא באמת שלי, והוא אינו ביתי".
 
"לא בבית", 12.4, שלישי, 21:00; 16.4, שבת, 13:00, סינמטק תל אביב