כשחזר ממלחמת ששת הימים, מצא גבריאל בן שמחון, אז בחור בן 29, את מדפי הספרים מלאים באלבומי ניצחון. "שיח לוחמים" היה אחד הספרים הראשונים על המלחמה ההיא, ולוחמיה היו כולם קיבוצניקים. בן שמחון היה בהלם. הוא הרי היה שם, "עם חברים מכל צבעי הקשת של החברה הישראלית, חילונים ודתיים, פליטי שואה, אשכנזים ומזרחים, עירוניים ומושבניקים. באותו 'שיח לוחמים' כולם דיברו על פי פקודה בסגנון: יורים ובוכים. כאילו זה לא היה נאצר שאיים לזרוק את היהודים לים, וכל העם יצא להגן על עצמו משואה חדשה. בסרט שנעשה על פי אותו 'שיח לוחמים', חיילי צה"ל גם הואשמו בהרג שבויים". בן שמחון שימש אז כקשר בזחל החפ"ק והגיש מיקרופונים לאלוף פיקוד דרום שייקה גביש, שניהל את המלחמה בסיני.

"לאלוף לא היו מספיק ידיים לכל המיקרופונים, ולא מספיק פיות לתת פקודות ודיווחים לכל הכוחות; על אחת כמה וכמה הוא לא היה יכול לאכול אפילו מצייה; ורק בין משפט למשפט, יכולתי לסחוט לתוך פיו שפופרת של ריבה", הוא משחזר. "ראיתי את כל המלחמה מהשורה הראשונה ביציע, ולא נתקלתי בשום הרג שבויים. להפך, לשבויים שנפלו בידינו התייחסנו בדרך אנושית, ותעיד התמונה שלי עם שבויים מצריים". על הרקע הזה החליט בן שמחון לכתוב את "שיח הלוחמים" שלו, מה שיתגבש מאוחר יותר ל"המרוקאי האחרון" (הוצאת ידיעות ספרים). בשיח הזה מדברים מרציאנו, ישראלי ממוצא מרוקאי, אברמוביץ', בחור ישיבה, ברטמן, פליט שואה, בוזגלו, פייטן וזמר, ירמי, בן דגניה, וגם נורית סתיו, שנקלעת לזחל מ"נערה בחולצה כחולה", אהובתו של מרציאנו מימי בית הספר, שנטשה אותו במצוות אביה.

בניגוד ל"שיח לוחמים" ההוא, שמדבר על רצח שבויים, מרציאנו ב"המרוקאי האחרון" מציל את חייהם של שלושה שבויים, אחרי שאחד מהם מדבר עברית ומצטט את אלתרמן, השני מתגלה כמשורר בעצמו, והשלישי מזדהה כבן עירו של מרציאנו בהרי האטלס. "מרציאנו, מתברר, הרבה יותר מוצלח מירמי, המפקד שלו, ביצירת קשרים אנושיים עם חיילי האויב. בניגוד לסטיגמה שהוטבעה על יהודי המזרח כשונאי ערבים, מרציאנו מכיר את שפתם ומכבד את תרבותם, בעוד אלה שמתהדרים ברגישותם לערבים לא מכירים את שפתם ובזים לתרבותם. מכאן נובע גם הבוז שלהם לכל אלה שתרבותם ערבית", אומר בן שמחון. והייתה עוד תמונת מציאות שהפכה לזרז לכתיבת הספר: נסיעה בקו 25 מאוניברסיטת תל אביב: "ראיתי מישהו אלמוני שהמספר 98104 מקועקע על ידו, ותהיתי מי הוא, מאין הגיע ולאן הוא נוסע. החלטתי להקדיש את הספר לאיש האלמוני הזה, וגם להכניס אותו כדמות לספר".

שמחון (משמאל) עם שבויים מצרים (כורעים). צילום: ארכיון פרטישמחון (משמאל) עם שבויים מצרים (כורעים). צילום: ארכיון פרטי

אופקים פתוחים

בן שמחון (78), פרופסור אמריטוס בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, הוא מחזאי, איש קולנוע וסופר החתום על שלל יצירות, בהן "מלך מרוקאי", "בוזמימה", "1948", "אבשלום" (מחזות), "הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר" (פרוזה), "ימות שקט וחול" (שירים) ועוד. הרומן הקודם, "נערה בחולצה כחולה", המתרחש בחיפה בעשור הראשון למדינת ישראל והעלייה ההמונית, עסק בסיפור אהבתם של יונתן מרציאנו, עולה חדש ממרוקו, והצברית נורית סתיו, והציב רף גבוה מאוד לאחיו הצעיר.

"'נערה בחולצה כחולה' היה ספר לרוחי, כי הוא ספר על ילדות, על תמימות, על אופקים פתוחים, על אמונה ותקווה", הוא אומר. "הגיבורים הם ילדים והם מאמינים, יש בהם אהבה לכל ומעשיהם תמימים. רציתי לכתוב עוד ספר בז'אנר הזה עם תמימות ותקווה, אבל אצל מבוגרים. רציתי לדעת איך ישראלים בני עדות שונות יתנהלו כשהם בוגרים וחופשיים מלחצי הוריהם, אבל נמצאים תחת לחץ אחר, לחץ של מלחמה. כך הגעתי לסיפור של 'המרוקאי האחרון', כשבני כל העדות נמצאים על אותו זחל מנותק במדבר".

אחת התמונות המרגשות ב'המרוקאי האחרון' היא תמונת מותו של ז'אק ברטמן, פליט השואה שנושא על ידו את המספר 98104. הוא מביא איתו למלחמה הזמנות לחתונתו, אך נופל כמה ימים לפניה. מותו מרגש כל כך את מרציאנו, שבלילה הוא מרגיש עקצוץ בידו, וכשהוא מקפל את השרוול, הוא מוצא את המספר 98104 מקועקע על ידו שלו. עכשיו, כשהרומן יצא לאור, טבעי שרציתי לפגוש את האיש האמיתי בעל המספר 98104, לדעת מי הוא, לספר לו על תפקידו ברומן, וכמובן לתת לו את הספר עם ההקדשה". הוא פנה ל"יד ושם", סיפר את הסיפור וביקש את עזרתם. התשובה שלהם הייתה מהירה ומפתיעה: "המחנה היחיד שבו קועקעו אסירים היה אושוויץ, אך אסיר הנושא את המספר 98104 מופיע במסמכים של המחנה כנפטר. שמו של האיש הנושא את המספר הוא מוריס שורצברוט, ומצוין בכרטיסיות שבידינו שהוא נספה באושוויץ בתאריך 25.3.1943". בן שמחון לא הרים ידיים ופנה למוזיאון אושוויץ, אך עד היום לא זכה לתשובה. "לכן אני שואל את עצמי: את מי ראיתי? האם ראיתי את מוריס שורצברוט, שאולי ניצל ברגע האחרון, ולא נכנס לתאי הגזים? אהיה אסיר תודה אם מישהו יכול לעזור לי למצוא אותו", הוא אומר.

מימין: שמחון עם אביו ודודו בשנות ה-40 במרוקו. צילום: ארכיון פרטימימין: שמחון עם אביו ודודו בשנות ה-40 במרוקו. צילום: ארכיון פרטי


כאיש קולנוע, איפה פוגשות המחשבות המצולמות את המילים הכתובות? מה הן מחוללות זו אצל זו?

"שפת הקולנוע ושפת הספר נוגעות זו בזו מהסיבה הפשוטה שחומרים רבים ב'המרוקאי האחרון' מקורם בתסריט שכתבתי בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שבהן השתתפתי. הכתיבה הטבעית שלי היא שפה ציורית ומטפורית, שנוטה להביע גם רעיונות מופשטים באמצעות החושים. יכול להיות שזה קשור גם בתרבות המזרחית שבתוכה גדלתי, שהיא יותר חושית, מחבקת ונוגעת. תסתכלי למשל על שפת הפתגמים שהייתה שפת היומיום של יהודי מרוקו: 'עין לא ראתה - לב לא כאב'. משל קטן, ציור קטן ורצים הלאה. כואב לי שהשפה הזאת, המוגרבית, עוברת מן העולם. משהו שנוצר במשך 3,000 שנה הולך ונעלם, ואיתה ייעלמו וימותו הפתגמים, המוזיקה, הריקודים, המסורות, הלבוש, הכבוד, התמימות, הפיוטים, הסיפורים, המעשיות - תרבות שלמה שלא עשתה רע לאף אחד". זה מה שעושה אותו מאושר כל כך לכתוב ספרים כמו "נערה בחולצה כחולה" ו"המרוקאי האחרון".

"אני ממלא משימה שמישהו צריך למלא: להעמיד מצבה לשבט יהודי, ל־3,000 שנה של היסטוריה יהודית שהולכת לגווע", הוא אומר.

"אני האחרון שנותר לדבר בשפה המרוקאית היהודית, וכבר אין לי עם מי לדבר. כשאני אלך, השפה הזאת תלך איתי. הכל ילך איתי. השפה הזאת תמות עם מותי. אני המוהיקני האחרון. השפה של אלה שבאו ממרוקו מתה, ויחד איתה התרבות שלה. לפעמים אני חושב שמישהו צריך לשמור עליי שלא אמות, כי כשאמות, כל זה ימות יחד איתי".