"האם אפגוש אותך בעולם הבא?": אמנון שמוש כותב לאשתו המנוחה

חלופת המכתבים בין הסופר אמנון שמוש לבין אשתו המנוחה, חנה, חלק שני ואחרון

 

חנה שלי, שם רחוק,
אני מדפדף במכתבים, נרגש ודומע. ממש אוצר. מסתבר ששמרתי את כל המכתבים שקיבלתי ממך, ואצלך, בניו יורק הרחוקה, נשתמר רק חלק ממכתבי אלייך. היית כל כך עסוקה וטרודה עם הבת הבכורה שלנו, הרחק מן הבית.

על כן אעביר לך הפעם שני מכתבים רצופים שלך ושני מכתבים ששלחתי אלייך ממרוקו ומצאתי במגירת השולחן הגדול, כשהגעתי אלייך ואל גליה התינוקת ברחוב 504 west 111th str. במנהטן ניו יורק.

 

אמנון אמנון אמנון שלי,
אתמול הגיע מכתבך – התשובה למכתבי הראשון מבית החולים – ואני ישבתי תכף לענות לך – אבל החיים פה מסובכים מאוד (אני בבית מיום שישי) מפני שצובעים חדר בשביל גליה, ועכשיו אני לא יכולה למצוא את המכתב. הוא בוודאי קבור מתחת ערימות של בגדים וספרים, ואי אפשר אפילו לחפש donc, אני אכתוב מכתב חדש, וכשאמצא את הראשון, אשלח לך אותו.

כשהגעתי הביתה מצאתי את התמונות ששלחת, אמנון, הן נהדרות. אתה פשוט נפלא – לא ידעתי שיש לי בעל כה כישרוני. התמונות עשו אותי פחד סנטימנטלית – אני הסתכלתי שעות על כל אחת שצילמנו יחד ביום שבילינו בוורסאי – ובכיתי קצת. התמונות הביאו את היום הזה כל כך קרוב – הרגשתי כאילו שאנו הולכים שוב מהטריאנון לגינה...

אני פתאום רואה בזיכרון כל מיני מקומות בכל פינות הארץ, ואני מתחילה להרגיש כמה שאני רוצה לחזור. אתמול פתאום ראיתי לפנַי את תחנת אגד בעפולה – יותר נכון, האיש הזקן שעובד בקפה שם. ואני מתגעגעת לטייל יחד עם בעלי האביבי (התמונה ששלחת נורא מזכירה לי בחור שהייתי יוצאת איתו למרעה – לפני המון שנים – בגליל העליון), לבוש מכנסיים קצרים, לטייל איתו אחרי יום עבודה, או בשבת, לקחת את הילדה שלנו להיות בחדר יחד.

 

.... אמנון שלי, פחד עצוב לי כשאין מכתבים ממך. אני מחכה ליום שלא ארד בציפייה רבה לתיבת הדואר למטה, מפני שאתה כבר תהיה פה. אני לא רוצה יותר ככה.

אני צריכה להתחיל לטפל בפספורט שלי – להכניס את גליה – ולא יכולה מפני שהיה איזה בלגן בבית החולים ועוד לא קיבלתי את תעודת הלידה שלה. בכלל, היום אני עצבנית. ואין על מי לצעוק. מצב איום.

אמנון, גרוע ושלילי ואהוב ופרשס שלי, תאהב אותי ואת גליה המון – אין לנו כבר כוח להיות לבד. עצוב ועצבני לנו. ואנו אוהבות אותך בלי סוף, ושולחות לך אלף נשיקות לכל המקומות (אגב, טעמתי את הבְּדלים של גליה – טעימים כמו של אבא שלה) –  השמנות שלך

 

יש כל כך הרבה רגש במכתבים שלך, חנה. ואני כל כך יודע כמה זה היה אמיתי. ודו-סטרי. האם ההתרחקות המאולצת פגעה באהבה שלנו, או שמא חיזקה אותה? עד היום אין לי תשובה על כך.

שני המכתבים הללו הגיעו אלי, האחד לצרפת והשני למרוקו. נשלחתי לקזבלנקה להדריך בסמינר של מדריכי תנועת הבונים למשך חודש ימים ומשם כתבתי לך את שני המכתבים הבאים. הייתה זו הזדמנות פז להכיר מעט את הארץ היפה ולעומק את יהדות מרוקו. לסמינר הגיעו מיטב בניה. בהתלהבות נעורים ציונית ובהערצה לשלושת השליחים. זה מזכיר לי איך התעקשת להיקרא "שליחה" ולא "אשת שליח". בצדק. זוכרת? יש מושג כזה, בכלל, במקום שאליו הגעת לפנַי? אני כל כך סקרן לדעת ולהבין מה עובר על נפשך בעולם האמת.

אגב, ולא כל כך אגב, הבוקר נפטר צבי רייכנטל, שנקרא בפינו "צבי סבא" מנעוריו. כל מייסדי מעיין ברוך הולכים בזה אחר זה לבית העלמין היפה והצנוע בירכתי הקיבוץ. האם אתם נפגשים בצורה כלשהי, או שמא לקרבה הפיזית בבית הקברות אין שום משמעות. הנה התשובות שלי למכתבייך, הפעם מקזבלנקה.

 

חנקה יקירתי,
הסמינר טרם התחיל. הכינותי היום את הספרים בשביל ספריית הסמינר וטיילתי בעיר. העיר יפה ויותר מיפה - מעניינת. היא לא הייתה כלל הפתעה בשבילי. חאלבּ כפול 2.

יש כאן שלוש ערים, נפרדות לגמרי אחת מהשנייה: העיר המודרנית, האירופית – גדולה ויפה ורחובותיה נאים וחנויותיה גדולות ויקרות – מין פריז שנייה. בה גרים לא מעט יהודים.

העיר הערבית העתיקה – ה"מדינה" בלשונם – עיר ערבית טיפוסית, מלוכלכת וריחנית, עם רחובות צרים וערבים בלבושם המסורתי (ועם חנויות זולות ואוכל זול מאוד). ובתוך "המדינה" קיימת שכונת ה"מלח" – הגטו שאינו פחות מוזנח ומחניק ועני מהמדינה. שם יש רוב יהודי אבל גם ערבים גרים בו.
אני אוכל כאן אוכל מזרחי נפלא במחיר זול. ממש כל הדברים שהתגעגעתי אליהם. חבל נורא שאת לא כאן.

מקום הסמינר מחורבן ביותר. גרים באוהלים, אבל הגרוע הוא שזה תקוע באדמת עפר ולמרות האבנים שפיזרו שם, כל רוח קלה נושאת את העפר. המיטות זה לוחות עץ בגובה 10 ס"מ מהאדמה. מיטות מתקפלות אין. מים צריך לשאוב בדלי. אין מקלחת ואין מטבח. הכל בחוץ אבל אל תדאגי לאמנון שלך. לשליחים יש חדר קטנטן וגם מיטות מתקפלות. כדאי להיות שליח, אה?

 

חנקה יקרה שלי,
למדתי רבות מניסיון חייו של איתן. עכשיו אני שומע כל כך הרבה צ'יזבאטים מאליעזר ומישראל, המדריכים שאיתי – בכל מיני הזדמנויות. האדם הוא יצור מסובך מאוד. זה מעניין ומעשיר ומלמד לשמוע את ניסיון חייהם של אחרים; את בעיותיהם, קריזותיהם, השקפתם על החיים ועל חיי קיבוץ וכו'.
חנקה, מתגבש בי רצון עז לחזור ארצה בהקדם, לפרוש מכל חיים ציבוריים (למרות שזה יכאיב ל"עסקן" שבי) ולהקדיש זמן לשני דברים: למשפחתי ולהתפתחותי האישית. זה כמה שנים שהתפתחותי נפסקה, יש לי רצון ללמוד ולהתפתח (למרות שזה מתנגש עם ה"עצלן" שבי). מה דעתך?

השבוע הראשון של הסמינר עבר בהצלחה. החבר'ה מתעניינים מאוד ולומדים הרבה.
נתתי להם היום "בחינה" על הגנה, התיישבות וקצת היסטוריה ישראלית...
העבודה של כל אחד מאיתנו היא לא רבה. אנחנו שלושה שליחים ומרכז התנועה המקומי כאן שמלמד שירים ובחור מהחוץ שמלמד צופיות. כל זה לחלק לשמונה שעות עבודה ביום – זה לא הרבה. בזמן "הפנוי" אנחנו מכינים את הנושאים; מפטפטים המון; ואמנון חושב המון על חנה שלו וגליה שלו והעתיד של שלושתם.

 

אמנון, אמנון, יקירי
מה היית רוצה לעשות בשטח ההתפתחות האישית שלך, אמנון? מה, איפה, איך? חשבתי על העניין כבר מזמן.
... אמנון אהובי, תמשיך לכתוב לי הרבה ולעתים קרובות – אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך ורוצה אותך – וגליה מחכה כבר להכיר את אבא האהוב שלה ושתינו שולחות לך המון המון נשיקות וחיבוק חזק פחד.
חנה וגליה

 

אמנון שלי, אמנון אהוב שלי,
אמנון, אמנון, אני לא יכולה יותר בלעדיך. אני משתגעת מרוב געגועים. אני רוצה שכבר תהיה פה על ידי. איתי ועם גליה. אני חולמת עליך המון (ולא על בחורים אחרים, ממזר שכמותך), וכל פעם שאני מסתכלת על גליה (ואין הרבה רגעים במשך היום שאינני מסתכלת על גליה) אני חושבת על אבא שלה, אמנון הנפלא שלנו, שכל כך רחוק ולא יכול לראותה, לראות איך היא מתפתחת מיום ליום, ואני מצטערת, מצטערת פחד שעזבתי אותו ונסעתי רחוק – ואז אני נזכרת שהבטחתי לא להצטער, אבל קשה נורא לשמור על הבטחה זאת.

 

אין לך מושג איך נתקבלתי כאן. כל הסנטימנטליות שלהם נכנסה לפעולה. אבל זה לא מלאכותי. הם כל כך נקשרים חזק למי שחי איתם ומתמסר להם. פשוט נעים עכשיו להיות בין החברים כאן. הם כולם דורשים לראות את גליה לפני עלייתם ארצה. הבטחתי להם שנעבור כאן בשובנו לצרפת. שלשום בערב סיפרתי להם על רשמי ממרוקו ומהתנועה שם. מאוד התעניינו. אתמול אחרי המסיבה שרנו (במשך שעות!) את כל השירים שלימדתי אותם והיה מצב רוח נפלא. בסוף לימדתי אותם שיר חדש. היום גומרים את העבודה מוקדם בשביל להתכונן לחג.

קוראים באוזני את המכתבים העתיקים הללו ואני מרגיש צורך להעביר מקצתם אלייך. אולי ישמחו אותך כפי ששימחו אותי. שמת לב כמה המכתבים שלך מלאים רגש, בעוד המכתבים שלי מלאים בעובדות, במחשבות ובסקירות? הלידה הראשונה, בלעדי, הוציאה ממך רגשות אהבה כנים ועמוקים, שבאו לביטוי בעברית נפלאה. עברית שלמדת משנת 1947.

דלינו, יעל ואני, מכתבים ספורים מתוך מזוודונת מלאה. כמה מתסכל שאינני יכול לשוב ולקרוא בעצמי במכתבים שוב ושוב. שלא לדבר על כך שהייתי רוצה לקרוא את כולם באוזנייך. גם מתקופות אחרות של פרידות קצרות יותר, כגון שנות לימודי בבית ברל. או השתלמויות שלי בנושאי צאן מזה וחינוך מזה. גם מנסיעות שלך אל הורייך יש מכתבים יפים, אבל די לנו בזה הפעם.

 

חנה שלי, בחוץ סופו של אביב, מותקף על ידי הקיץ הישראלי המתיש. בימים אני שקוע בכתיבה וקריאה, בעזרתם של אותם אנשים שהכרת היטב. כל יום בשעה 23:00 אני שומע חדשות והולך למיטה. איתך. זה מתחיל בזיכרונות שנעים בין עצב להזיות. אני נרדם ממש איתך, ראשך מהבהב בחושך מבעד לעיני העצומות.

גם מעבר להזיות, אנחנו שנינו שוכבים במרחק כמה מאות מטרים בלבד זה מזו. מרחק הליכה. את במנוחה נכונה. אני בחוסר מנוח. מתאמץ להרגיל את נפשי ואת גופי למצב החדש. לא קל. ספק אם זה אפשרי לאורך ימים. לאורך לילות. הכל מתארך. שעות הלילה, שעות הבדידות, שעות ההרהורים. טוב לי עם שעות הכתיבה, שעד עתה מחזקות את הקשר בינינו.

שלשום ליווינו את צבי למנוחות. הולך ופוחת הדור, תרתי משמע. השכונה, שלך ושלי, מתמלאת והולכת. אני קורא לה שיכון ותיקים. שני עצים ענקיים, שניסיתי ללא הצלחה למצוא את שמם, מצילים עלייך ועל שכנינו בהווה ובעבר. אני אוהב לעמוד או לשבת על המקום השמור לי לצדך. אבל המקום שבו אני מרגיש אותך וממש שומע בחשיכה את תגובותייך המיוחדות והמוכרות הוא המיטה הכפולה שלנו.

כל עוד האביב דוחק בערבים את רגליו ואת חומו של הקיץ, אני יוצא כל ערב לטייל בלוויית ג'ויס ורק לפעמים פוגשים אנו אדם אחד או שניים. אנחנו חיים באחד המקומות השלווים והנעימים בעולם. גם את, גם אני. ימי הקטיושות, החרדות והריצות למקלטים להשכיב שם את הילדים, הפכו לזיכרון רחוק. רחוק אבל בלתי נשכח, שהרי לא לעולם חוסן. לא במזרח התיכון. זוכרת שלעת זיקנה החלטנו להישאר במיטה שלנו בכל מצב, גם תחת מטר קטיושות? סמכנו עליו. ועל עצמנו.

הבן דורון ממשיך להגיע לארוחת צהריים ולארוחת ערב. זה נעים וטעים וטוב. בערבי שבת אנחנו ממשיכים, כדרכנו בקודש, לרדת לגליה לארוחה משפחתית משובחת. ארבעה דורות. היה לך קשה בחודשים האחרונים להבין את הקשר בין דור לדור. זה היה הדדי. דרך העולם.

אני מרגיש על סף פתרון התעלומה האנושית הנצחית, מה קורה בעולם הבא. את כבר הבנת איזה עתיד מחכה לנפשות המתות שלנו? והאמיני לי שהדבר הראשון שאני רוצה לפענח, שאני מת לגלות, הוא אם יש סיכוי לפגוש אותך ולפתוח פרק חדש בזוגיות שלנו.
לא לווייתן ולא שור הבר, לא בתולות ולא מלאכים לבני כנפיים. רק את ואני. אני ואת. בחיי! כלומר, במותי.

 

אנחנו ממשיכים לחפש ולמצוא מכתבים ישנים, כשאני בצרפת ומרוקו ואת בניו יורק לקראת הלידה הראשונה. חשבנו אז שהמרחק בינינו הוא הגדול ביותר האפשרי, והנה מתברר שהיום, כעבור 65 שנים, המרחק גדול עוד יותר. המכתב העתיק מבטא בדיוק את הרגשתי היום וכנראה גם מחר.

 

חנה,
חנה חנה חנה,
מאז הבוקר אני חונק את הבכי ועכשיו כבר אי אפשר יותר – הוא התפרץ. אני לא יודע מה קורה לי. יש לי כאב איום בחזה. האוכל לא רוצה להיכנס לגרון. משהו בפנים נמתח ועומד להתפוצץ כל רגע. אני צריך אותך, חנה. אינני יכול בלעדייך.

אני כל כך אוהב אותך. זה פשוט משגע. אני אף פעם לא אסלח לעצמי, שכאשר היינו יחד ויכולתי לאהוב אותך ולהיות על ידך ולשאוב ממך אהבה ואהבה ואהבה – אז לא ניצלתי זאת. לא היה לי פנאי אלייך וגם הכאבתי לך על ידי כך.

חנה, אני כולי רועד. ממש מפחד שאהיה חולה מזה. לא אוכל לחיות בלי חנה איתי. החדר שלנו מחניק אותי. הוא שחור, מעורר גועל. תמיד כל כך מתִי לרגע שבו אוכל להיות בחדר. עכשיו אני רוצה לברוח מהחדר. אבל אין לאן. אני ממש על אי בודד.

נוסף על הכל יורד גשם בחוץ והכל גרוע ושלילי ומזופת וחנה איננה.
כאילו את מתְּ. מתי אשוב לראות אותך, חנה? לשמוע אותך?
חנה, רע לי, כואב לי, אני משתגע בלעדייך. אני מנשק אותך, חנה. תאהבי אותי, יקירה, וכתבי לי הרבה הרבה הרבה.



למחרת אותו יום, כתבתי לך שוב מן ההכשרה בסרדליס וגם המכתב הזה יכול היה להיכתב היום. הייתי משנה רק מילה אחת, שכנראה הייתה אז שגורה מאוד – "פחד".

 

חנקה שלי,

אתמול כתבתי, והבוקר נשלח מכתב מטורף שלי. אני קצת נרגעתי. מצב הרוח מתחיל קצת להתרגל לזה שחנקה רחוק רחוק ואי אפשר אפילו לעשות לה "קריזה". אני מנסה במלוא כוחותי להתגבר על הגעגועים. זה לא קל. מפעם לפעם – כשאני רואה משהו שמזכיר לי אותך או כשמדברים משהו עלייך – עובר כאב חריף ועמוק בתוך החזה – ממש כאב פיזי ואחר כך אני כל כך מדוכא. אבל יש ואני נרגע ושקט וממשיך בעבודה כרגיל.
אבל את כל כך חסרה.

במשק הכל הולך בסדר. החציר כולו בפנים. גשמים יורדים ויורדים וממש קר. עובדים עד הצהריים; שיעורי העברית מ־13:00 עד 15:00 אחר הצהריים ועובדים אחר כך מ־16:00 עד 19:00. זה לא רע בשביל הקיץ – אבל הקיץ ברח ואיננו. אין לי כל כך מרץ לשיעורים ול־activite.
בכפר הצרפתי לה בסטידט כולם דיברו על זה שנסענו לאמריקה. ממש התפלאו לראות אותי שם היום.
חנה, אני אוהב אותך. פחד. חנק'ה, תנסי לבלות טוב באמריקה – זה יעודד אותי מאוד.



ובמכתב למחרת הוספתי:
עכשיו יצאתי ממקלחת טובה עם הרגשה רעננה. זה כל כך הזכיר לי את הימים שהייתי חוזר עם חבילת הבגדים מהמקלחת הציבורית לחדר שלנו במשק והייתי מוצא אותך מחכה בחלון או שוכבת על המיטה ומצפה לי.
חנקי שלי, אני מתגעגע. אבל מיום ליום אני קצת פחות עצבני.

 

היום אני עצוב מאוד – חנקה. אבל לא עצבני. זה ממש מגוחך כמה שאני מתגעגע אלייך. עוד לא עבר שבוע ונדמה לי שאני מתפוצץ. חנקה, תאהבי אותי.
אמנון שלך

 

חנה יקרה,
התעוררתי הבוקר נרגש. הלילה התייחדנו בחדר המיטות הצנוע שלנו. כלומר, היינו יחד. רוחך נכנסה אלי מבעד החלון הפתוח, נישאת על כנפי הרוח הגלילית הלילית של סוף האביב. נגעת בי והערת אותי למחצה כמה וכמה פעמים. נים ולא נים ראיתי את דמותך מרחפת בין מאוורר התקרה וביני ושקעתי, פעם אחר פעם, בשינה נעימה בנוכחותך הערטילאית.

מעניין ומסקרן אותי אם הלילה הרגשת משהו מיוחד, כפי שאני הרגשתי. אני נשמע לעצמי תמהוני ומוזר, אך אני בטוח שזו דרכו של עולם. דרך הרוח מי יידע.

נהוג לומר - אשרי המאמין. בתכלית הקיצור. ובלי לפרש מאמין במה. לאורך כל החיים שנינו היינו מן המאמינים. ואין סיבה להפסיק. בעצם, יש סיבה. טובה. כלומר רעה. אבל אני מנסה להינשא על כנפי הרוח האנושית באמונה, כפי שנישאתי לך וכפי שניסינו יחד לשלב את הרוח האנושית בחיינו הגשמיים, שגם בהם האמונה הייתה במרכז.

דיברנו, לא פעם, בינינו על ערכי התרבות והרוח האנושית שהביאו אותנו, פיזית ונפשית, לאן שהביאו. הלילה הרגשתי ששוב הזדמן לנו להיפגש, ולשוחח ללא מילים, על עניינים שברומו של עולם. העולם הכפול של העולם הזה ושל עולם האמת.

בינתיים, שלושה וחצי חודשים אחרי, ככל שהפרידה הזמנית קשה וכואבת, אני מרגיש התעלות רוח בכל פעם שרוחך מעירה ומעוררת, מאירה ומאווררת את עולמי הגשמי המתפורר לקראתך.

במשך עשרות שנים היית המבקרת הספרותית היחידה שהשפיעה על כתיבתי. כמה חבל שאינני יכול לשמוע את ביקורתך על מכתב זה. את אלה שלפניו אני יודע שהיית מאשרת. גם אלה שנכתבו עכשיו וגם אלה שנשמרו מימי הנעורים שלנו. אנא, חנה, נסי לומר לי בחלומות ובהזיות הלילה מה מיותר ומה חסר במכתב ההזוי הזה.
שלך,
ביום ובלילה, בעולם הזה ובעולם הבא,
אמנון