אלמוג בהר עסוק. עסוק מאוד. לפני פחות מחצי שנה ראה אור ספר שיריו השלישי, "שירים לאסירי בתי־הסוהר", שנמכר במכירה מוקדמת ב"הדסטארט" לפני צאתו לאור. קצת לפני כן, בתחילת 2016, ראה אור התרגום לערבית של הרומן שלו "צ'חלה וחזקל" בהוצאת אלכותוב ח'אן בקהיר. מאז הוא צועד בראש רשימת רבי־המכר של ההוצאה, ובהר עוקב בדריכות כיצד ספרו מסתובב בעולם ואפילו בפסטיבלי ספרות בקהיר באבו דאבי.

"בכלל, עצם זה שהספר הגיע גם לעיראק - אליה הוא קשור בעלילתו ואליה אני קשור משפחתית - היה התרגשות גדולה", הוא אומר. חוץ מזה הוא מלמד במכללות ובאוניברסיטאות שונות, ועובד על אסופת דברי החכמים "אמר רבי שמעון / אמר חכם עבדאללה", שתראה אור בשנה הבאה.

גם כתיבת שירה, גם פרוזה וגם הוראה. איפה הבית הנוח שלך?

"מאז שאני זוכר את עצמי, אני נע בין שירה לפרוזה, וסיפור נולד מתוך שיר, או שיר נבלע בתוך סיפור. המעברים הללו קשורים לחוויות שאתה חש שאפשר לייצג בצורה אחת, יותר מהצורה האחרת. לפעמים גם הזמן שכל אמנות דורשת מכתיב את האפשרות לכתוב: הזמן הארוך של הפרוז, לעומת הזמן הקצר של השירה. המעברים מאפשרים התרעננות ושיבה מחודשת".




משחרר ברגים

מ־4.9 ועד 23.9 יתרגש בירושלים פסטיבל "מקודשת". אחד האירועים הבולטים ב"מקודשת" הולך להיות "עירהור": שש שעות של ניסויים במציאות אחרת ובמהלכן ייפגשו חוקרים, יזמים, מדענים, אנשי רוח ואמנים המבקשים לשחרר ברגים, לפרק את המציאות ולהרכיבה מחדש.

בהר יהרהר ב"עירהור" על הספרות העברית והספרות המזרחית, ויתהה אם ספרות מזרחית היא תת־קטגוריה בתוך הספרות העברית - או שמא להפך. "אני שמח מאוד שהשיח המזרחי נמצא היום בחזית השיח הישראלי ומגדיר מחדש את המקום, את המרחב ואת התרבות, ומציע אלטרנטיבה לדיכוטומיות הקשות ולהפרדות בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים ובין עניים לעשירים. בכל הקשר - פוליטי, מעמדי־כלכלי, תרבותי ומסורתי - יש לדעתי למזרחיות דברים חשובים להציע, בהבנה שתרבותנו כיהודים מהעולם הערבי, היא גם תרבות ערבית־יהודית; ובהבנה שיש קשר בין פתרון הסכסוך הערבי־ישראלי לסכסוך בתוך נפשנו כמזרחים, קשר בין הזיכרון הערבי שלנו לדיכוי האשכנזי וקשר בין כל אלו לבין שינוי כלכלי־מעמדי אמיתי.

"עדיין יש פעמים רבות הגחכה של המזרחיות וניסיון לצמצם אותה, אבל ייתכן שאנחנו בתוך תהליך של התרחבות המהלך המזרחי, בצורה שלא תאפשר שוב לצמצמו ולבטלו באופן כל כך גורף, כמו שנעשה פעמים רבות".

אולי מרכז הכובד לא נמצא במקום הנכון?

"אני חושב שצריך להשקיע את עיקר המאמץ במאבק המעמדי; במאבק על דיור ציבורי; על שינוי שטחי השיפוט של עיירות הפיתוח והערים הערביות; ועל תקצוב שוויוני של חינוך. לב המאבק שיאפשר את השחרור הוא ההקשר התרבותי, ההנכחה של מגוון התרבות המזרחית בכל הזירות, בלימודים, בעיתונות ובספרות. לפעמים אני חושב שרק למאבק יהודי־ערבי משותף יש פוטנציאל משחרר. אבל אז אני חוזר לתיאולוגיה ומאמין שארץ הקודש זקוקה לפתרון תיאולוגי הנוגע בקשר ההיסטורי והתיאולוגי היהודי־מוסלמי. אפילו בהתפייסות המזרחית־אשכנזית־רוסית־אתיופית יש ממד תיאולוגי".




שאול יוסף עבדאללה

במפגש לקראתו אנחנו משוחחים, יבקש בהר לחזור מעט יותר ממאה שנה אחורה, לשאול עבדאללה יוסף, יליד בגדאד שעבר להונג קונג בסוף המאה ה־19, ולאריאל בן־ציון, יליד ירושלים שנע בין תוניס, אירופה והמזרח הרחוק. "האנשים הללו ביקשו לומר שהספרות העברית עצמה, כאשר היא מתחדשת, משמעות הדבר הוא מִזרוח שלה; כלומר הספרות העברית כולה, חייבת להפוך לספרות מזרחית; כשהספרות העברית מהווה תת־קטגוריה בתוך הקטגוריה הרחבה של הספרות המזרחית, הכוללת גם את הספרות הערבית, הפרסית, הטורקית ולעתים גם ההודית. הם טענו שהשיבה לעברית, מהכתיבה של ספרות יהודית במגוון גדול של שפות, פירושה שיבה למזרח, כי העברית היא שפה מזרחית שלשם תחייתה יש ללמוד את הערבית ולחדש את הקשר בין העברית לערבית; הם טענו שהיהדות היא חלק מהמזרח, כיוון שהיא נולדה במזרח וכן בשל קשריה התיאולוגיים והמיסטיים העמוקים עם האסלאם; הם טענו שהשיבה לארץ ישראל היא שיבה אל המזרח, וכדי להתקיים בארץ ישראל שלא כזרים, יש להפוך לחלק מהמזרח ולהבין את הפוליטיקה של התחייה הערבית".

ואז הגיע הצמצום, לא במובן האלוהי שלו.

"המושג 'ספרות מזרחית' הוא מושג ותיק, אך הוא השתנה כמה פעמים באופן מהותי. בדור שאחריהם, ביחס לסופרים כמו יהודה בורלא ולאחר מכן ביתר צמצום לאחר 1948, המזרחיות צומצמה וכמוה גם מושג 'הספרות המזרחית' צומצם למובנים שאנחנו מכירים היום: יצירה שכותבים יהודים מזרחים על המזרח. משאלה של צורה, כפי שהיא הייתה אצל שאול עבדאללה יוסף, ומשאלה על כלל הספרות העברית, כפי שהיא הייתה אצל אריאל בן־ציון, הפכה הספרות המזרחית לשאלה של ייצוג ולנישה מצומצמת בתוך הספרות העברית, המנתקת אותה מקשריה העמוקים לספרויות וללשונות המקיפות אותה, כמו הערבית, הטורקית, הפרסית והספרדית־יהודית".




לימוד ערבית חובה

המשימה הדורית הגדולה, אומר בהר, היא לפרוץ את הצמצום הזה ולחבר את הדברים מחדש לפרספקטיבה הרחבה, הקשורה לתרבויות הגדולות שסביבנו והלשונות שסביבנו. "הספרות המזרחית קשורה גם לייצוג ולמאבק המזרחי, אבל היא גם תנועת התרגומים מהערבית, הטורקית והפרסית אל העברית, והיא גם שיבה אל לשון עברית מסורתית, הקשורה גם ללשון המדרש, ולא רק עברית רזה; והיא גם השאלה הגדולה על צורה ספרותית, ומה יכול המדרש לתרום לנו, מה יכול ז'אנר האדבּ הערבי, או הצורות והמשקלים של שירת ספרד, וכן מסורות הפיוט.

"הספרות המזרחית העניקה לי תחושה של התרחבות, מתוך תחושה של מחנק בתוך הספרות הישראלית המצומצמת, ולכן, בשונה מבני הדור הקודם שחששו שיכניסו אותם לנישת הספרות המזרחית ולשולי הספרות העברית, אני חשתי שההליכה אל הספרות המזרחית, אל הלשון הערבית ואל המדרש היהודי היו מבחינתי התרחבות עמוקה. אני שמח שיש היום גם דור רביעי מזרחי, ויש קהל המבקש להכיר ולשמוע את התרבות הזאת, ללמוד ולהתרגש ממנה".

אי אפשר בלי לדבר על ועדת ביטון.

"אני שמח מאוד שהוועדה הזאת קמה, גם אם באיחור של עשורים ארוכים. מערכת החינוך בארץ הושתתה מראשיתה על מחיקת המזרח - גם היהודי וגם הערבי - והתיקונים הקלים שנעשו בעבר, כמו עם המרכז למורשת יהדות המזרח במשרד החינוך, אחרי מרד הפנתרים השחורים, היו רק הוספה של מעט רכיבים מזרחיים לתוך הנרטיב הקבוע הציוני־אשכנזי של טהרנות לאומית יהודית ושל היסטוריה של פוגרומים, ציונות ועלייה. לוועדה הזאת שעוסקת במגוון נושאים, לימודי ההיסטוריה, הספרות, המגדר, מחשבת ישראל, האקדמיה וכו' היו הזדמנות להקיף את הנושאים הללו בצורה עמוקה ומאתגרת ולהעלות נרטיבים חלופיים: נוכחות של לשונות היהודים, והחיבור העמוק לערבית כשפה, כתרבות וכהיסטוריה, ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה מזרח־תיכונית, תולדות המאבק המזרחי בישראל ועוד.

"אנחנו זקוקים לתיקון גם בלימודי הספרות: אם עד עתה קפצו תלמידי הספרות בספרות המזרחית מהתנ"ך לשירת ימי־הביניים ואז ל'תרנגול כפרות' (אלי עמיר), המטרה היא ליצור רצף: שגם תלמידי בתי הספר הממלכתיים ילמדו שוב מהגמרא, וכן מהפיוט והשירה במזרח שבין גירוש ספרד למאה העשרים, ובהרחבה מן הספרות המזרחית החדשה, על חלקיה בעברית, בערבית ובלשונות קולוניאליות".

"לדעתי, רק לימודי ערבית חובה בכל מערכת החינוך בהמשך הדרך יאפשרו להעמיק את הדרך הזאת, וכן הרחבה של לימודי הספרות המזרחית והערבית־היהודית באקדמיה, כדי שהמורים יוכלו ללמוד אותן באופן נרחב וללמד אותן. כל אלו יוכלו להשתלב ברנסנס תרבותי מזרחי בכל התחומים, במוזיקה, בקולנוע, בספרות ובמחקר". 

"עירהור". 15.9 (חמישי), 17:30־23:00. מנהל אמנותי: גלעד רייך. מכון ון ליר בירושלים