ביולי השנה אהיה בן 80, בלי נדר - וזה לא נכתב כאן כדי לדוג לעצמי מתנות וברכות. רציתי לתת מתנת יומולדת לנועה ולי, מחשבוננו הפרטי, ולטוס לניו יורק, שבה לא ביקרנו כבר כעשר שנים, ומשם, אחרי כמה ימים, לניו אורלינס, שבה ובמועדוני הג'ז, נגני הרחוב, תהלוכות המארדי גרא והאוכל שלה התאהבתי בסדרת הדרמה הנהדרת “טרמי" של דיוויד סימון (“הסמויה"). וחוץ מזה, בניו אורלינס ובלואיזיאנה עוד לא הייתי.

נועה התנגדה: היא מאסה בטיסות האינסוף מעבר לאטלנטי. אך כשהודיעה לנו חברת טיולים שהיא משיקה באביב טיול בכורה בקבוצה מצומצמת לטהיטי, פולינזיה הצרפתית, איי המרקיזים ובּוֹרָה–בּוֹרָה, אמרה אשתי: נשמע מעניין מאוד - ואף על פי שהטיול יצריך טיסה ישירה של 15 שעות ללוס אנג'לס וממנה טיסה של שמונה שעות לטהיטי, ואף שאף פעם לא הבינה את משיכתי האובססיבית לאיים (“כל אדם הוא אי", ההפך מקביעתו של הסופר ג'ון דון), מיהרנו להירשם כדי להיות בין חמשת הזוגות שבקבוצה.

***

איים ירוקים באוקיינוס כחול, לגוּנוֹת ואַטוֹלים, נערות יפות בשמלניות עשב, דקלי קוקוס, שיחי אננס ועצי לחם ופפאיה היוו את חלום הבריחה למרחקים הראשון שלי. לבר המצווה קיבלתי ספר קטן, “מקַצְוֵוי עולם", שעסק באיי פולינזיה, עם תמונות שחור–לבן גרועות של נופי הטבע והאדם שלהם. ואז בא “המרד על הבאונטי", בספרים של נורדהוף והול, ואז בסרט (1935) עם צ'ארלס לוטון כקפטן הקשוח וויליאם בליי, שניווט את הספינה “באונטי" לאי טהיטי ב–1789. מלחיו, בראשם סגנו פלצ'ר כריסטיאן (קלארק גייבל), מרדו בו, שילחו אותו ואת נאמניו בסירה ושבו לגן העדן מלא הנערות והפירות של טהיטי.

לסרט היו עוד שתי גרסאות שצולמו בטהיטי: האחת (1962) עם מרלון ברנדו ככריסטיאן וטרוור האוורד כבליי, והשנייה (1984) עם מל גיבסון ואנתוני הופקינס באותם תפקידים.

טהיטי, גן העדן הירוק–כחול, השתקף גם בציוריו של פול גוגן והיה גרעין המוטיבציה לראות את העולם שמעבר לנו; לחוות אנשים, מקומות, מראות, צלילים וטעמים אחרים, שהתוודענו אליהם בספרות היפה, בספרות המסעות ובקולנוע, בשנים בטרם עידן הטלוויזיה ולפני פרוץ האינטרנט. היום בנגיעת מקש אתה מגיע צ'יק–צ'אק לאתר הרשמי של האי פיטקרן, בשולי הפסיפיק, שבו חיים עד היום כמה עשרות צאצאיהם, מדור עשירי, של מורדי ה"באונטי".

די בהיסטוריה. אם אכן נגיע לטהיטי באביב הקרוב, אספר ואראה הכל, בשקיפות מלאה. בינתיים, כחובב מסעות בעולם, המצפה להרפתקתו האחרונה, כנראה, רציתי להעלות מהזיכרון כמה חוויות ייחודיות מעשרות מסעותינו בעשרות השנים האחרונות, לקצות העולם ולמרכזיו, מאוסטרליה וניו זילנד, לארצות הברית - מזרח, מרכז ומערב - לאיסלנד, אינדונזיה, מצרים, ירדן, סין ויפן, ועד לרוסיה, הוואי, בריטניה, סקוטלנד ואירלנד, טורקיה ועוד.

גן האמנות בהירושימהגן האמנות בהירושימה

התחלתי בגיל מאוחר, 34. עבדתי בגלי צה"ל כעורך ומגיש תוכניות, ובמסגרת רוח ההערצה למדינה הצעירה שניצחה במלחמת ששת הימים, הגיעה הזמנה להשתתפות בקורס רדיו וטלוויזיה בצבא האמריקאי. נשלחתי על ידי יצחק לבני, מפקד גל"צ ב–1971, לבסיס הצבא בנג'מין הריסון באינדיאנפוליס, אינדיאנה. יציאה ראשונה מהארץ. הקצין שקיבל את פני באינדיאנפוליס הודיע לי שבקורס אהיה אזרח יחיד בין חיילי קבע ושאקבל דרגת אורח של קולונל (אל"מ בצה"ל). במילואים בצה"ל, אגב, הייתי רב"ט.

חודש וחצי, אנגלית שבורה, עם כ–30 אנשי צבא אמריקאים ושני קצינים אורחים, מווייטנאם הדרומית ומלאוס. מלחמת וייטנאם הייתה לקראת שיאה הנורא. לצבא האמריקאי היו כ–300 תחנות רדיו וטלוויזיה, ששידרו הן למעגל מוגבל של לובשי מדים במחנות ועל ספינות מלחמה, והן למאות אלפי אזרחים וחיילים, בבסיסים גדולים כסן דייגו, ברלין או סייגון. אף תחנה לא הגיעה לאפשרויות ולחופש הביטוי היחסי של גל"צ דאז.

הבחורים בקורס, כולל האישה היחידה, סמלת אפרו–אמריקאית (אז עוד לא השתמשו בהגדרה זו), היו ידידותיים, הזמינו אותי לצאת איתם בערבים. הייתה הפרדה חברתית שקטה - חניכים שחורים בקבוצה אחת, לבנים בקבוצה השנייה - בלי עימותים. דרכם גיליתי את ה"ביג מק", את השנֵי סרטים בכרטיס אחד בקולנוע שבמחנה, את חדר האוכל לקצינים ברמת מסעדת–על ואת הטקסים הרבים, כשכולם מתהדרים במדים מפונפנים עם כל המדליות - ולקולונל, מפקד בית הספר, גם חרב בנדן. בבוקר הסתגלתי לקור המקפיא, בהליכה ממגורי הקצינים לבניין המרכזי, כוורת עמלנית וענקית, שהחימום בו הגיע לכמעט 30 מעלות צלזיוס. בתמונת הסיום אני נראה במעיל צמר, אזרח יחיד בקרב לובשי שרד חגיגיים וחמוּרי סבר. רבים מהם, אני חושש, חזרו מווייטנאם הביתה בשקי פלסטיק שחורים.

***

זמן קצר לאחר שובי לארץ, הוזמנתי, עם זאב רב–נוף, מבקר הסרטים הראשון בארץ שהתייחס לקולנוע כלאמנות יצירתית משמעותית, לפסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה, 1972. קבוצה של תיאורטיקנים ויוצרים רדיקליים בקולנוע האיטלקי קיימו אז פסטיבל מרדני משלהם, בוונציה העתיקה. היינו שוברי שביתה כשצורפנו לחבר השופטים. התמורה, לבד מהקרנות הסרטים הרבים (“התפוז המכני" בהקרנת בכורה עולמית), גם מגורים באי לִידוֹ, בסוויטה במלון הפאר המיתולוגי “דה באן", שבו צולם סרטו של ויסקונטי “מוות בוונציה" ושלוש ארוחות מדהימות ביום. היו פגישות עם במאים כפאסוונדר ומקבייב (“החלום שלי הוא לצלם קומדיה על הסכסוך הערבי–ישראלי ובשיאה יִראו את גולדה וחוסיין עושים אהבה בכותל המערבי", סיפר לנו הבמאי היוגוסלווי שובר המוסכמות, שהיה קצת שתוי). החוויה הגדולה: הקרנה לילית של “אורות הכרך" עם כאלף צופים במרחב פתוח, כשצ'רלי צ'פלין הישיש יושב עם אשתו במרפסת ממול ובכל גל של מחיאות כפיים הוא קם ומחווה קידה. בטלוויזיה, בלובי המפואר של המלון, התכווצנו מחרדה כשמהמשחקים האולימפיים במינכן שודרה בחַי מתקפת הטרור הרצחנית על הספורטאים הישראלים.

בפברואר 1978 יצאתי לקהיר, כשליח גלי צה"ל, בין העיתונאים שליוו את שר הביטחון דאז, עזר ויצמן, בביקור ההיסטורי הראשון במצרים, אחרי ביקור הנשיא סאדאת בירושלים. זה היה ביקור ראשון בארץ אויב, ואחרי כל הטקסים והסיורים הרשמיים, כשהמשלחת הגדולה חזרה לארץ עם הרבה תקוות, הורשינו, ארבעה עיתונאים, דליה שחורי מ"על המשמר", דני בלוך המנוח מ"דבר", רוני דניאל מ"קול ישראל" ואני, להישאר עוד שבוע בקהיר, במלון “שפרד" שעל הנילוס. הנילוס, תעלת מים מזוהמת ביום, הופכת לנהר קסום בלילה, עם שלל האורות, ספינות המסעדות והמועדונים שבשוליו.

האירוח היה מעולה, היחס היה אדיב. מבקשותינו לבקר באלכסנדריה או באסואן התעלמו באדיבות, אבל ראינו את הפירמידות ואת הספינקס, ביקרנו במוזיאון הקהירי המדהים (והמוזנח), עם כל מומיות המלכים, שתינו קפה ב"גרופי" המיתולוגי וביקרנו בשוק של קהיר, שם התקבלנו בתרועות על ידי הרוכלים והסוחרים. בכל מקום ליוו אותנו מאבטחים. חזינו בהופעת רקדנית הבטן הנודעת נגואה פואד, באולמו של מלון מפואר, כששייח'ים מתורבשים מגלגלים חרוזים ולוטשים עיניים בגברת המענטזת.

עמיתינו העיתונאים ואנשי הרוח של קהיר לא הסכימו לפגוש אותנו רשמית. אבל אני, בעזרת הכתבת לעניינים ערביים של “ידיעות אחרונות", סמדר פרי, הצלחתי להיפגש לארוחת צהריים עם עיתונאי והוגה דעות קופטי ידוע, בעל טור ב"אל־אהרם", במועדונו, בנוסח הבריטי. הוא היה אדיב, מרוחק, ואף שהיה בן למיעוט נוצרי נרדף, טען שהעם היהודי נועד לשרת בחוכמתו ובכישרונותיו את כל העמים ולא להתייחד במדינה משלו.

על החומה הסינית הגדולהעל החומה הסינית הגדולה

***

ב–1983 יצאנו לטיול ארוך באיטליה, מרומא במכונית לספולטו, אסיסי, סיינה וכיכרה המרכזית היפה, הפיאצה דל קאמפו, סאן–ג'מיניאנו, פיזה והמגדל הנטוי שלה, לוּקָה, שבכיכרה הופיע קרקס נודד של אקרובטים ונערה אספה תרומות לקרקסנים הנועזים. לפני שיצאנו, ביקש ממני ההיסטוריון מוטקה נאור, שהיה קודם מפקד גל"צ, לנסות להגיע לעיר הנמל לה ספציה שבחוף המערבי, ולברר מה עלה בגורלו של אחד, אלדו רסטני. ב–1946, בעיצומו של מאבק העלייה של ניצולי השואה, עצרו שלטונות איטליה, לבקשת הבריטים, את ספינת העולים “פֵדֵה", ביציאה מנמל לה ספציה. אלף מעפיליה ואנשי ה"הגנה" שהובילו אותם פתחו בשביתת רעב עד שיתירו להם לעלות לארץ. רסטני הנ"ל היה עיתונאי צעיר והיחיד שהורשה לעלות לספינה. הוא הפך לקשר היחיד איתה ולרמקול עולמי לשביתת הרעב, שבסופה, אחרי 84 שעות, הורשו המעפילים להפליג לארץ.

בדרך לשם, בעיירה קאמאיורֶה, קראנו בעיתון, הציב אמן אמריקאי, הארי ג'קסון, פסל גדול של כוכב המערבונים ג'ון וויין על סוסו. עצרנו לראות וגילינו חווה גדולה שמשמשת כמפעל לאמן, שפסלי המתכת שלו, קטנים וגדולים, עוסקים תמיד בריאליזם המיתולוגי של המערב הפרוע. יצירותיו מונצחות בצילומים על מכתבותיהם של נשיאים אמריקאים רבים, בבית הלבן. תעשיית אמנות שהעסיקה כ–15 עובדים, גלפים, נפחים ויוצקים.

בלה ספציה מצלצלים למשרדו של אלדו רסטני. נשאלים בנימוס לזהותנו ונאמר לנו שאינו במשרד (הוא הפך ליחצן מצליח) ויחזור אחה"צ. משוטטים בעיר הנמל הזנוחה והשקטה, ומטלפנים למשרדו ואחר מגיעים אליו ברגל. אבל האיש בלתי מושג ואנחנו מוותרים ועוזבים. אחרי זמן גילה נאור, שרסטני דנן הפך ליחצנו האיטלקי של מועמר קדאפי מלוב ולכן, כנראה, סירב ששמו ייקשר לישראל ולאירוע מ–1946.

ביקרנו חבר, שהרצה באוניברסיטת הונולולו, ב–1987, והתגוררנו בגבעות שמעל העיר, בבית שנשכר מגמלאי מקומי, אגרונום שהצליח לפתח אננס בגודל אחיד שמתאים לקופסת שימורים. כשפרש, הגשים חלום, רכש יאכטה משוכללת ויצא למסעות שיט בין איי הפסיפיק, לבדו. בארוחת ערב בביתו סיפר על ימי בדידות באוקיינוס, על ערבים מול מדורה באיים נידחים, עם ילידים מקומיים, שאיתם החליף קופסאות שימורים בפירות טריים, ועל דגים גדולים שהעלה בחכתו, בעת השיט.

הוזמנתי לשוב לקהיר ב–1989 על ידי המכון לתרבות ישראלית שם, כדי לשוחח עם סטודנטים מצרים בחוג לעברית באוניברסיטת אל–אזהר. הם קראו בעברית את הרומן הראשון שלי, “האיש משם" (1967. יצא שוב לאור ב–2016, בעריכה מחודשת), שגיבורו חייל ארצישראלי קטוע יד, שעבר טיפול רפואי בקהיר של 1947 ונשאר תקוע כל מלחמת העצמאות בעיירה בסיני. למפגש הגיעו כמאה סטודנטים וסטודנטיות, חלקן בכיסוי ראש, עם מוריהם. כולם היו אדיבים וחביבים. לא היו עוינות ומתח באוויר.

שלוש שעות עניתי על שאלותיהם, בעברית פשוטה; שאלות ענייניות בנוגע לתוכן, כמו: “איך קורה שהגיבור היהודי שלך מנצח תמיד בשחמט את חברו, הרופא המצרי?". אחרי שלוש שעות כמעט איבדתי את קולי, והצעתי להמשיך את השיח בשעה מאוחרת, ושאשמח לענות על שאלותיהם על המצב בישראל ובשטחים. כולם הנהנו באדיבות, אבל אחד ממוריהם לחש לי, שבשבוע הרמדאן לא יוכלו להיעדר מה"איפטַר", הארוחה השוברת את יום הצום.

“סטודנטים מצרים אינם מתעניינים במתרחש מחוץ לסביבתם הקרובה", אמר לי למחרת הסופר המצרי הנהדר ובעל פרס נובל נג'יב מחפוז, כשנפגשתי איתו בבית קפה בכיכר תחריר. “הם עסוקים בלימודים, בפרנסה ובהכנת עתידם - נישואים ומציאת עבודה במצרים או במדינות המפרץ". ביקשתי לשוחח עם הסופר, היחיד שנותר מאוהדי ישראל במצרים, בעידודו של מתרגמו, פרשנו וידידו הפרופ' ששון סומך. כל מי שפניתי אליו בקהיר בנושא פגישה לראיון ב"מעריב", קבע שהדבר אינו אפשרי, עד שמישהו גילה לי היכן מבלה מחפוז את בקריו, לבדו, קורא עיתוני בוקר במשקפיים עבי עדשות. כשהגענו למקום הופתע, הסכים להתראיין באנגלית די דלה ובאישיות כובשת ואמיצה והסכים גם שנועה תצלם אותו.

***

ב–1990, בגיל העמידה, כמעט, הפכנו למוצ'ילרוס ויצאנו לדרום אמריקה. הסַפָּר שלנו אבי, שאך חזר משם, הזהיר אותנו משודדים אלימים בכל מקום: אל תיקחו איתכם ארנק או מצלמה, אמר. הוא עצמו נשדד כשחזר בלילה למלונו בריו דה ז'נרו.

אז לא לקחתי מצלמת וידיאו, ואת שטרות הכסף הכנסנו לגרביים. היינו בקרנבל הגדול בריו, טסנו למפלי האיגואסו שבגבולות ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי, קנינו ווקמן בעיר ללא מכס שבגבול פרגוואי, שכולה ערבים מוסלמים (והוא נגנב מאיתנו כעבור כמה ימים, כשנחתנו בקוסקו, פרו). שטנו באמזונס, הגענו לעיר הגומי המבודדת של פרו, איקיטוס וראינו (וגם אחר כך בקיטו, אקוודור) קצינים נאצים ישישים, שנמלטו לאחר מלחמת העולם השנייה לדרום אמריקה.

טסנו ללימה במטוס רעוע מעל הרי האנדים, שבמורדותיהם פזורים עשרות מטוסים מרוסקים. הגענו, כנזכר, לקוסקו היפהפייה, הבירה העתיקה של ממלכת האינקה, בגובה 3,500 מ', עם הבנייה האינדיאנית של גושי אבן שניצבים זה מעל זה, ליציבות בעת רעידות האדמה התכופות. הקאנו את נשמתנו בגלל הגובה ושתינו תה מאטה–קוקה כדי לחזור לתקינות. עלינו באוטובוס בזיגזג העליות לעיר המופלאה והאבודה מאצ'ו פיצ'ו (2,400 מ' גובה והרים ירוקים ממול, בגובה כ–5,000 מ'). ילד אינדיאני כבן 8 רץ לפנינו בכל הדרך המפותלת, מסלול של כ־20 דקות נסיעה, וכשעצרנו באתר כבר המתין לנו, מיוזע ומתנשם, בכף יד פרושה לקבלת תמורה למאמציו.

יצחק בן נר במאצ'ו פיצ'ויצחק בן נר במאצ'ו פיצ'ו

מעיר הנמל גוויאקיל באקוודור טסנו לשיאו של הטיול: שיט בין איי הגלפגוס. שמונה ימים ביאכטה ישנה ורעועה, שמונה נוסעים וארבעה אנשי צוות, כולל המדריך הצעיר וולטר, יליד האיים שלא יצא אותם מעודו ושהאנגלית שלו כיסתה, בערך, את טווח הסבריו. וולטר תיחקר מאיזו ארץ הגיעו נוסעיו (שני בחורים גרמנים, שתי נערות משווייץ וזוג אמריקאי קשיש ונמרץ, כבני 70). כששמע שאנחנו מישראל פצח בשיר בעברית, “לכובע שלי שלוש פינות / שלוש פינות לכובע שלי", שלמד כנראה מלקוחות ישראלים קודמים.

שמונה ימים בבגדי ים, איים מדהימים שמותר לטייל בהם, אך אסור לגור בהם, חוץ מבעיירה פוארטו איורה שבאי סנטה קרוז, שבה המכון למחקר ע"ש דרווין והחווה לגידול צבי הענק. ישנו בתא זעיר, במיטת קומתיים, שירותים משותפים מצחינים, מקלחת מצינור על הסיפון וכל סערה מטלטלת אותנו כקליפת קוקוס. אבל החוויה נדירה: האיים, אריות הים המסורבלים הרובצים בחופיהם ומקבלים את פנינו בשאגות, האיגואנות, הפלמינגוס ושאר העופות של קו המשווה, וגם אי הבזלת בשחור מבהיק. היו רביצה מענגת על הסיפון, בשיט, זריחות ושקיעות מדהימות, צפייה בלווייתנים ובכרישים וטבח מעולה, שהתקין לנו מעדנים.

בני הזוג שהפליגו איתנו היו צנומים, מגוידים ונמרצים. הגבר התגלה כאיש מחשבים (כבר אז), שבמלחמת העולם השנייה עבד עם סיקורסקי הנודע בפיתוח מסוקים וזכה למכתב הוקרה מהנשיא. כשיצא לגמלאות, החלו רעייתו והוא לחיות שלושה חודשים בשנה בארץ רחוקה, ללמוד את שפתה ומנהגיה ולקנח בטיול. ליאכטה הגיעו אחרי תקופת מה באקוודור. הם טיפסו, הלכו ושחו כמו כולם. בלילה היחיד שלנו בפוארטו איורה גם יצאו למועדון הדיסקו ורקדו ופיזזו שם עד אחרי חצות.

ב–1991 יצאנו לניירובי, קניה, לערוך ספארי פרטי עם נירית ובעלה דאז מרטין, שחצה, בחצי השנה שקדמה, את אפריקה מאלג'יר (הוא אזרח אמריקאי) דרך הסהרה לניגריה ומשם, דרך הג'ונגלים מזרחה, לניירובי. נסענו בג'יפ מדברי גדול לכל שמורות הטבע. היינו מבשלים ארוחות מתחת לעצי האקציה, ישנים באוהל שמרטין הציב על גג הג'יפ (ולו ולנירית היה מקים אוהל ליד הרכב). בשמורת נאייוואשה רחרחו היפופוטמים שיצאו בלילה מהאגם את אוהלינו, בנאקורו כיסו רבבות בעלי כנף את המים ואת החוף, שקנאים ופלמינגוס ומאראבוס וברווזים ועגורים, בוורוד, כחול, שחור–לבן.

בלילה תעינו בג'ונגל והצבנו בלב האי–שם ובגשם אפריקני כבד את אוהלינו. אריות רחרחו אותנו בשנתנו ובבוקר מצאנו עקבות. פגשנו חזירי יבלות, איילות דיקדיק זעירות ואימפלות, תרנגולות פנינה מעכסות ועדרי באפלו, קופי בבון וג'ירפות. עברנו כפרים, כשסיעות ילדים מרדפות אותנו וכולם מבקשים “בּיק! בּיק!" - והכוונה לעטים כדוריים פשוטים, לצורכי בית הספר. טבלנו צ'פאטי ואוגאלי ברוטב חריף במסעדות מקומיות, ברחנו מפילים ומתנינים בלודג', מלון בנוסח בריטי בלב הג'ונגל, שעובדיו היו עסוקים רוב זמנם בלהניס את החיות מקו הציוויליזציה ליער הקדום. חצינו את כביש חוצה אפריקה (בשלט: ללאגוס, ניגריה - 4,500 ק"מ) ואת קו המשווה והגענו לאגם בוגוריה, עם הגייזרים ומגדלי הטרמיטים ועשרות אלפי הפלמינגוס המעטרים אותו בוורוד.

בדרך העפר למראלאל ראינו ציידים עם רמחים של ימי קדם, בגלימות, יחפים, גבוהים, ואספנו טרמפיסטים צעירים: ג'וזף, עוזר כומר כבן 20 ופלורנס, בת 13, לבושה במדי בית הספר שהלכה אליו יחפה, מרחק של כ–30 ק"מ. היא הייתה מעיירה קטנה ורצתה ללמוד ולהיות מורה. הורדנו אותה בבית הספר, בניין חדש ללא טיח באמצע הישימון. אחר כך, שנים, מימנו נירית ומרטין את לימודיה והתכתבו איתה. פלורנס נאלצה להפסיק ללמוד לאחר שנכנסה להריון. מאוחר יותר, בהיותה אֵם לכמה ילדים מגברים שונים, זכתה להכשרה ועבדה כאחות.

***

באוסטרליה, ב–2002, כמשתתף ישראלי בפסטיבל ספרות בינלאומי, התארחתי ככל המוזמנים בחוות נופש, כמה מאות קילומטר מצפון לסידני. התגוררנו בבקתות עץ וכשהלכנו לחדר האוכל, אבטחו אותנו בצמוד קנגורוס עם גורים בכיס הבטן וקואלות חמודות הציצו עלינו מהעצים. באיי סיישל היפים, הרפובליקה הזעירה באוקיינוס ההודי, באי פראלין, ביקרנו בוואלה דה מאי, עמק מאי, שהסיישלים רואים בו את גן העדן המקורי והאמיתי. יש בו, אכן, זנים אנדמיים, בלעדיים לסיישל, של ציפורים, שבלולי–ענק, צמחים ועצים, כמו 4,000 דקלים של הקוקו דה מאר, קוקוס הים. הדקלים ענקיים, מגיעים לגובה של יותר מ–30 מטר, העלים כיריעות אוהל ופירותיהם עצומים, כמעט 30 ק"ג במשקל ואינם אכילים. ומכיוון שהפרי דומה לטורסו נשי, בצורה ובגודל, כולל ישבנים ואיבר מין, ועצי הזכר משלחים תפרחת שבמרכזה אבקן דמוי איבר זכרי ענקי, הפך הקוקו דה מאר לסמל הלאומי, משלטי ה"ברוכים הבאים" בנמל התעופה ועד לסימון השירותים הנפרדים למינים. גן העדן משתרע על שטח של חצי קילומטר רבוע, אך הוא סבוך וסגור ככלא, לח וחם להחריד.

ב–1993 הוזמנתי להשתתף באחת המשלחות ששיגר משרד החוץ למדינות–מועצות, שהשתחררו מכבלי הקומוניזם של מוסקבה, כדי לחגוג עם הקהילות היהודיות בפעם הראשונה את יום העצמאות של ישראל. בחרתי להשתתף במשלחת (ח"כ, איש רוח, מנחה ולהקת בידור קטנה) ש"כיסתה" את המדינות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, משום שנכללה בה גם מינסק, בלרוס. אבי נולד בכפר בבלרוס, והרבה לספר עליו - אך אמר שאין לו שום רצון לבקר בו. ביקשתי מהמארגנים שיסדרו לי על חשבוני רכב, מתורגמן ומפות כדי לבקר בכפר זה, טֶלֶחַן. במינסק, הבירה, עוד לא היה ייצוג לישראל, לבד ממכון תרבות, שטיפל בבואנו ובהכנות לחגיגת העצמאות. יצאתי למחרת בואנו ברכב עם נהג ומתורגמנית, שידעה כמה מילים בעברית ואף מילה באנגלית ועם חבילת קרקרים וגבינות מהארץ (נתבקשנו שלא לאכול מזון מקומי, בשל הקרבה היחסית לכור בצ'רנוביל, אוקראינה) ועם מפות משובשות של הצבא האדום. אבל אחרי נסיעה בת שעתיים באוטוסטרדה חדשה וריקה, בין יערות לִבנה זקופים ויפים, הגענו לטלחן.

האם זה בית סבי? הכפר טלחן בבלרוסהאם זה בית סבי? הכפר טלחן בבלרוס

כשאבי היה נער היו בכפר, לדבריו, כ–5,000 נפש, מחציתן יהודים. במלחמת העולם הראשונה גורשו היהודים מהכפרים בצו ממשלתי, והמשפחה התחבאה ביערות הסמוכים. במלחמה, סיפר אבא, נשרף ביתם, ואחריה החליטו הוא ושני אחיו לעבור לפינסק הסמוכה. הם היו ציונים, ידעו עברית מהבית ועלו לארץ כחלוצים. כך, בדיעבד, הצילה הציונות את חיי המשפחה. כשפלש צבא היטלר לברית המועצות ב"מבצע ברברוסה" והגיע לבלרוס, נאספו יהודי הכפרים בעזרת איכרי המקום ונרצחו. רכושם נלקח על ידי שכניהם. בטלחן של 1993 לא היה זכר ליהודים ולקברי יהודים, רק תלוליות גבוהות ביער הסמוך: לשם הורצו יהודי טלחן, 1,400 במספרם, נורו ונקברו. העדות היחידה לאירוע: מצבת בטון זעירה שעליה נכתב: “כאן קבורים 1.4 אלף אזרחים סובייטים, שנרצחו באוגוסט 1941 בידי צבא גרמניה הפאשיסטית". מישהו הניח צנצנת ובה כמה פרחי שדה. עמדתי והרהרתי, שאם אבי היה נשאר כאן ולא עולה לארץ, אולי היינו, הורי, אחיותי ואני, בן 4 אז, בין הטמונים באדמת היער.

בכפר, שנראה כלפני מאה שנה, בקתות עץ ציוריות עם גגות קש וגדרות עץ צבעוניות, קשישה מקומית אמרה בתמימות צבועה: “איפה כל היהודים שלנו? הם חסרים לנו". זקנים אחרים זכרו את שם משפחתנו - ואחד, בן 95, אפילו טען שסבי חייב לו כ־50 רובל כבר 80 שנה. איכרה אחרת הובילה אותנו לצדו השני של הכפר, הראתה לנו בקתה ישנה שעץ גדול מסוכך עליה, ואמרה “הנה בית בן–נר. אמי הייתה עוזרת שלהם". להזכירכם, אבי סיפר שהבית נשרף עד היסוד במלחמת העולם הראשונה. חייל בצבא האדום שהתגורר בבקתה עם אשתו, הרשה לנו להיכנס - וגם שם נראה הכל כבסיפורי אבא: כולל תנור החומר הגדול, שחימם את חלל הבית, שבו בושלו המאכלים ושאורחים זכו לישון עליו.

האם היה זה בית סבא? סוד לא פתור.

כך או כך, בשל האינסטינקט הציוני של התחדשות הגאולה, ניצלנו ואנחנו כאן. בשנה הבאה אהיה בן 80 ואני כבר חולם את מסענו לגן העדן על איים וימים.