באמצע מהומת החיים, בעיצומן של פרשיות נתניהו, לוקח אותי יוסי עוזרד, מפיק ואיש תקשורת וכיום גם סופר, לכביש קטן ומשובש, אי שם מתחת ליישוב אלמגור שבצפון הכנרת. בקצה הכביש המתעקל, שעוזרד דוהר בו כבן בית, נפרש שפך רחב של הירדן, שזורם בשצף. מקום נטוש, רק אבנים, שיחים וציפורים. על הגדה נראים שברי בטון גדולים, זכר לגשר שהתמוטט כאן בזרמים החזקים וסחף עמו לפני שנים אוטובוס של האגודה למען החייל. שלוש נשים נסחפו בזרם, אחת מהן, חנה אייזנברג, טבעה למוות.

"זה גשר הדודות", מצביע עוזרד (67) בגאווה לוקאל פטריוטית, "רק מעטים מכירים את המקום הזה. ממש פה נקבע קו הגבול עם סוריה, אבל הירדן זורם פעם לפה ופעם לשם, וזה יצר הרבה עימותים עם הסורים". כשחיפש את המקום שתתחולל בו עלילת ספרו השני, התחיל עוזרד, בן קיבוץ להבות הבשן, לגשש באזור. "התברר לי שבאזור הזה, של השטח המפורז, קרו המון מקרים טרגיים. משהו כמו אזור הביצות של מיסיסיפי. מסוג המקומות שמסתירים הרבה סודות אפלים".

במקום הנידח הזה מצא לפני יותר מ־20 שנה פקח רשות שמורות הטבע בשם שלומקי דגן (שמו האמיתי שמור אצל עוזרד) מה שנראה כגופת נער, והתברר כאישה צעירה, תיירת פצועה וחבולה קשות. "פה מצאו אותה, על הכביש. היא זחלה קדימה וחיות הבר משכו אותה לאחור, לשיח פה", מספר עוזרד כאילו היה שם. "היא נדרסה, נאנסה והוכתה, הידיים היו מרוסקות, הגולגולת מרוסקת. הפקח יצא מהאוטו, הבין מה קרה והזעיק עזרה בקשר".

סביב המקרה הזה, שלא פוענח מעולם ("היא הייתה תיירת, היא לא מתה, לא היה אינטרס להתעמק בזה יותר מדי") ועוד כמה פרשיות עלומות שהתרחשו באזור, טווה עוזרד את ספרו השני, "גשר הדודות" (הוצאת כנרת), פאזל בלשי מרתק, המתרחש באזור צפון הכנרת, ארוג מסיפורים ודמויות שעוזרד ליקט ועיבד במוחו הקודח, ומסופר מפי שדר רדיו בשם ישגב הגלילי, בן דמותו של המחבר, שגם לו הייתה תוכנית דומה בגלי צה"ל.

כך אנחנו מתוודעים לג'וני שפיץ (שבמציאות נקרא טומי בליץ), רוצח פליט שואה, אסיר נמלט שהסתובב באזור; לאגרונום המבריק והאקסצנטרי שרגא ברוש, אבי החקלאות האורגנית בארץ, שגידל יערות טרופיים ממש על שפת הכנרת (סיפור אמיתי) ולאשתו שפתחה אכסניה בבית טמפלרי נטוש בחוף טבחה (כיום בית מלון של הכנסייה הגרמנית); וכמובן לשלומקי, הפקח ישר הדרך, שלא מוכן לעגל פינות, ומסומן כאויב המערכת. "כי ככה זה בארץ", אומר עוזרד, "כשאתה הולך בדרך הישרה, אתה תמיד דורך למישהו על היבלות, ולמישהו הזה יש בדרך כלל קשרים וקומבינות. הממסד לא אוהב אנשים כאלה".

 טיפוסים מפוקפקים 

ספרו של עוזרד עוסק גם בטיפוסים מפוקפקים בעלי עבר ביטחוני הרואי, שמישהו "מלמעלה" דואג שיקבלו זכויות יתר - כמו חיימק'ה הגזלן, לוחם הסיירת לשעבר, טיפוס אלים שהשתלט על שטח, או האלוף במיל' שעוסק בציד חזירים לא חוקי (ומעניש את הפקח שתפס אותו), ובעלי חוות בקר, בתי עישון לחזירים ומסעדות לחוף הכנרת, שהיו פעם מגיבורינו. בקיצור, "גיבורים מפוקפקים של פעולות התגמול שזכו לחסות מהחלונות הגבוהים", כהגדרתה של אחת מגיבורות הספר. גוזלים אדמות, מטייחים עוולות, מטרידים נשים, מאיימים על מי שיוצא נגדם, ובאופן כללי מתנהלים כאדוני הארץ.

גשר הדודות. יוסי עוזרדגשר הדודות. יוסי עוזרד

עוזרד מציין בפתח ספרו כי "כל הדמויות והאירועים המתוארים הם פרי דמיוני. יוצאות מכלל זה דמויותיהם של אישים ידועים. אך גם לגבי אלה ההקשר שבו הם מובאים הוא בדוי לרוב". אבל לא קשה לנחש במי מדובר. אני שולפת שמות, מכושי רימון וצפונה. "ערבבתי בין הדמויות, אבל אין ספק שבחסות ‘ביטחון המדינה' נעשו פה הרבה מעשי נבלה. להחרים שטחים, לגנוב עתיקות, לאכול חינם, וגם להסתיר את תקציב הביטחון האמיתי מחברי הכנסת".

הקדשת לטיפוסים האלה הרבה מקום בספר. למה הם מרגיזים אותך כל כך?

"הגבורה הצבאית נעשתה בשלב מסוים קרדום לחפור בו, כדי לקבל זכויות יתר. עשרות אלפי אנשים ישבו פה על הגבולות - בניר עוז, בכפר עזה, בגדות, בהאון. תרמו לביטחון כל חייהם בלי לחשוב שמגיע להם משהו".

התמונה מתבהרת כששומעים את סיפורו האישי של עוזרד בנושא. אבל ברוח הספר, נמתין עוד קצת, כי אנחנו עדיין בשטח, והוא מצביע על גבעה מימין. "זה תל מוטילה, המקום היחיד לפני ששת הימים שבו ישבנו מעל לסורים. פה התרחשה אחת הפשלות הצבאיות הגדולות בתולדות צה"ל. אבל אם תשאלי את רוב האנשים מה זה תל מוטילה, אין להם מושג".

עוזרד מזכיר מה קרה פה במאי 1951: "ישבה למעלה פלוגה של גולני, עם מפקד חדש. פתאום הם ראו נערה רועה עם כמה פרות בשטח ההפקר, בצד שלנו. המפקד החליט שצריך לגרש אותם, אבל כמנהג אותם ימים הם החליטו לקחת לעצמם פרה אחת כעונש, קומזיץ לחבר'ה. ואז נפתחה עליהם אש תופת. התברר שחיילים סורים בלבוש אזרחי ישבו פה על הגבעות. במכת האש הראשונה נהרגו שני חיילים ונפצעו שלושה. הזעיקו עוד כוחות לחילוץ, התחיל פה קרב יריות. בינתיים פלוגה סורית כבשה את תל מוטילה".

זו הייתה רק ההתחלה: פלוגת הסיוע שהוזעקה הגיעה בלילה והתחילה לטפס למעלה. "מספרים שבאותו יום הטבח הכין להם סיר של חמין שהיה מקולקל, ורבים מהחיילים סבלו מקלקול קיבה ולא תפקדו. הקרב הסתבך, היה צריך לחלץ את הכוחות. עברו פה מטוסי ספיטפייר של חיל האוויר, וקצין הקישור התחנן שיירו על הסורים, אבל הטייס אמר לו שאי אפשר - יש הוראה מפורשת מבן־גוריון לפני הבחירות לא לחמם את הגזרה וצריך אישור ממפקד חיל האוויר. ביקשו אישור, ובינתיים מטוס אחד נפגע מירי מלמטה. כעבור כמה דקות הודיעו לטייס בקשר: ‘לא נתקבל אישור', אבל הוא לא שמע את ה'לא', הבין שהתקבל אישור והתחיל לירות. כשהוא פגע במח"ט הסורי הקרב הסתיים והסורים נסוגו.

יוסי עוזרד. צילום: טל בשןיוסי עוזרד. צילום: טל בשן

"הקרב פה נמשך חמישה ימים", מסכם עוזרד. "הביאו גם מחלקת מרגמות. סך הכל 41 הרוגים ו–70 פצועים. המג"ד היה גנדי, שקיבל שבחים על הקרב הזה. אצלנו נותנים צל"שים כשיש פשלות. ראיינתי חייל שאבטח את הגדוד של גנדי, שטען שכל הזמן הזה גנדי לא ירד לשטח. וכל זה לא פורסם ולא דובר - זה היה ערב הבחירות, בן־גוריון רצה שקט".

 הצלקת הגדולה 

על המפגש שלו עם "מערכת הביטחון" כתב עוזרד בספרו הראשון, "קיבוץ ברלין", שיצא לפני ארבע שנים. אורי דולב, בן דמותו של עוזרד, ילד טוב השומר הצעיר, קצין בצנחנים, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, אזרח שעובד בגלי צה"ל, מוצא את עצמו מסומן על ידי גופי הביטחון בלי לדעת על מה ולמה. הוא מפוטר, מוחרם על ידי מכריו, נמצא במעקב של השב"כ, איש אינו רוצה להעסיק אותו או להתעסק איתו. השמועה אומרת שעבר עבירות חמורות הפוגעות בביטחון המדינה. יוסף ק. הקפקאי בגרסה צברית, שמחליט להגר לברלין, המקום שממנו נמלטו אבותיו.

לא רבים יודעים שכל זה (למעט ההגירה לברלין, כמובן) קרה לעוזרד עצמו, לטענתו. בסוף שנות ה–70, בעודו כתב ועורך בגלי צה"ל, קיבל הודעת התייצבות דחופה אצל מפקד התחנה, שהודיע לו ש"נתקבלה הוראה מלמעלה" להפסיק את עבודתו. המפקד לא ידע בדיוק למה, "אבל בצה"ל לא מפטרים סתם. אין עשן בלי אש", הוא אומר לדולב־עוזרד המופתע. ביציאה מהתחנה רומז לו חברו, מנהל החדשות, שכדאי שייקח לו עו"ד, "ועדיף קליבר".

עוזרד ההמום לא הצליח בשום אופן להיזכר במה פשע. דרך קשריו במערכת הביטחון ניסה להבין במה מדובר. רוב מכריו במערכת טרקו בפניו את הטלפון, או הזהירו שלא יתקשר שוב. "ברחו ממני כמו מאש", הוא מספר. מביני עניין הציעו לו "להוריד פרופיל" ולשבת בבית עד יעבור זעם, אבל עוזרד, טיפוס ג'ינג'י שמוכן ללכת עם הראש בקיר, סירב לשבת בשקט.

הוא פנה בין השאר ליו"ר ארגון עובדי צה"ל, שפנה לסגן שר הביטחון ("הוא נפטר כבר, אז בלי שמות") כדי שיברר במה מדובר. זה אומר על עוזרד שאודי אדיב ילד לידו. "את מבינה? משווים אותי - קצין בצנחנים, לוחם ביום כיפור, סרן במילואים - לאודי אדיב שריגל למען סוריה וישב על זה בכלא, ואני עוד ילד לידו", אומר עוזרד.

בדרך לא דרך התברר "פשעו" הנורא: הוא כתב פעם מאמר על הסיירת הירוקה, חלטורה בעיתון של חוגי השמאל שסומנו בשב"כ כרדיקליים. בנוסף, הוא הוזמן לדירתו של חבר, במאי תיאטרון, שהיה חבר ב"מצפן". "הגעתי בדיוק כשהיה שם איזה כינוס, לא הכרתי שם אף אחד, והלכתי אחרי זמן קצר. מבחינת השב"כ תכננו שם את המהפכה הבאה. ככה סומנתי כאויב העם", עוזרד מסביר. בדירתו, הוא מספר, מצא לפתע עותקי החוברת של אמנת אש"ף, שלא ידע איך הגיעו לשם.

בסופו של דבר, אחרי פנייה לבג"ץ, עזרה מחברים בתחנה ומחבר הכנסת יוסי שריד, התיק נסגר ועוזרד הוחזר לעבודה. אבל הטראומה ההיא בהחלט הותירה בו צלקת, כפי שמעידים ספריו. "זה גם חיסן אותי", הוא אומר. "הפסקתי להיות תמים". עשר שנים לאחר מכן, הוא מספר, זימן אותו מבקר מערכת הביטחון לפגישה. "הוא התנצל בפני באופן לא רשמי והודה שהייתה פה פשלה. אבל עשר שנים הכתם הזה עלי שרד במערכת".

מה למדת מכל זה?

"שאם אין לך קשרים, או פטרון חזק, אתה אבק אדם מול המנגנונים האלה. אין לך שום סיכוי. אתה מחוק".

למדת משהו גם על בני אדם בהתנסות הזו?

"שרובם רוצים שקט תעשייתי, לא רוצים להסתבך. בבחירה בין מאבק על עקרונות וצדק לשמירה על האינטרסים שלהם, בדרך כלל יעדיפו את האינטרסים. לכן צריך להצדיע לעיתונאים החוקרים בישראל, כי הם משלמים מחיר. קל לעשות תחקיר על ראש מועצת ג'לג'וליה, אבל ללכת מול גופים חזקים, שיש להם כוח לנקום ולהעניש, זה הרבה יותר קשה".

כמי שחי את התקשורת הישראלית הרבה שנים, מה דעתך על מה שקורה עכשיו? נתניהו, מוזס, התאגיד?

"אין ספק שהתקשורת חוטפת מכות קשות. נכון שאצלנו עדיין לא רוסיה, שם עיתונאים נעלמים, אבל הם כבר מסומנים. הסכנה היא לא רק לתקשורת אלא לדמוקרטיה בכלל. כל הטענה שהתקשורת מוחזקת בידי השמאל היא הסתה. יש היום שני גופים תקשורתיים שמזוהים באופן מוצהר עם הימין - 'ישראל היום' וערוץ 20 - וכל השאר פשוט עושים את עבודתם העיתונאית. גיא פלג הוא שמאלני? ימני? אני לא יודע. ערוץ 2 שמאלני? גלי צה"ל זה שמאלני? המציאות פשוט לא תמיד נעימה לשלטון, זה הכל. כל זה רק מחזק את הצורך בתאגיד שידור ציבורי ובלתי תלוי. יש לי הרבה חברים ברשות השידור, ולבי איתם, אבל הם הביאו את זה על עצמם. הרשות הפכה לגוף שמפרנס בעיקר את עצמו ואת ועד העובדים. תבדקי כמה הוט ויס השקיעו בהפקות מקור לעומת רשות השידור, ותביני".

 שנות הכתיבה 

בקיבוץ של יֶקים, ועוד של השומר הצעיר, אין מקום לרחמים עצמיים. עוזרד, טיפוס יוזם ונמרץ, הספיק להתאושש יפה מאז הפרשה ההיא. הוא שימש כראש אגף החדשות בגל"צ, היה ממקימי ערוץ 2, הקים את ערוץ 8, הפיק את ערוץ הספורט וכיהן כמנכ"ל ICP, ספקית תוכן לערוצים. בתקופתו נולדו התוכניות של יאיר לפיד, גיא פינס והפקות מקור רבות.

לפני 12 שנה הקים את יסמין TV, חברה יזמית בתחום התקשורת, שהתמחתה בבניית ערוצים לכבלים, בארץ ובחו"ל. לפני חמש שנים נקנתה החברה בחלקה על ידי ענקית ההפקות הגרמנית פרוזיבן, ולאחרונה ניגשה למכרז להפעלת ערוץ הכנסת. לצדה פועלת חברת הבת, יולי אוגוסט הפקות, החתומה על סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש", "ביקור התזמורת" וכעת גם "מעבר להרים ולגבעות", המסתמן כלהיט בקרב הצופים והמבקרים, ועל סדרות כגון "פלפלים צהובים", "בלתי הפיך" ו"לעוף על המיליון", פורמט שנמכר בכל העולם ומתגמל יפה את החברה ואת בעליה.

עוזרד מתגורר בבית נאה ברמת השרון עם אשתו השנייה, ליסה שילוח, עד לא מכבר המנהלת בפועל של יולי אוגוסט הפקות. השבוע היא מונתה לסמנכ"לית הטלוויזיה של תאגיד השידור הציבורי.

יחד גידלו שישה ילדים - ארבעה שלו מנישואים קודמים ושניים שלה - וכנראה עשו זאת בהצלחה ("שני הבנים, שלי ושל ליסה, גרים ביחד בדירה בברוקלין, ושתי הבנות שלנו מטיילות יחד בסין"). לפני שש שנים, בגיל 60, כשהוא מבוסס יפה, החליט לפרוש מניהול פעיל בחברה ולהגשים את חלומות הכתיבה שלו.

"אמרתי שאני פורש לשנת כתיבה, ובינתיים עברו שש שנים", הוא מחייך.

ארבע שנים של עשרות טיוטות ועריכות, כולל דחיות סדרתיות מצד הוצאות ספרים, עבר עם ספרו הראשון עד שהגיע לנוסחה הגואלת. את השני כתב והוציא בחצי הזמן. "שואלים אותי למה ספר, הרי במקרה שלי יותר קל לעשות סרט", הוא אומר. "אבל הפקה קולנועית היא דבר יקר ומורכב ותלויה בהמון אנשים אחרים. פה אני עצמאי, כותב ומוחק כרצוני, חוזר קדימה ואחורה בזמן, ומאוד נהנה. זה כמו סודוקו אנושי".

כעת הוא כבר עובד על שני ספרים נוספים. אחד עוסק בסיפור פחות ידוע של מלחמת ההתשה. השני הוא קובץ סיפורים. "אני אספן של סיפורים, אני שם לב לדברים שאחרים לא רואים, ואני לוקח מפה ומשם מה שמתאים לי", עוזרד מסביר. "יש לי על הטלפון איזה 300 פתקים של משפטים ורעיונות כאלה".

גם על המוטו המסקרן בפתח ספרו הראשון ("מהפכות אינן נותנות הודעה מוקדמת על בואן") יש לו סיפור: איך סחב את הרעיון, או שמא נאמר, קיבל השראה, משיחה מקרית שגונבה לאוזניו בבית קפה, בין ראש המוסד דאז אפרים הלוי לאשתו.

"ישבתי בדיוק עם יאיר לפיד לשיחת בירור, הייתי אז העורך הראשי של התוכנית", הוא מסביר. "הוא רצה לראיין פוליטיקאים, אני טענתי שבעשר בלילה אנשים מחפשים רק אסקפיזם קליל, וכמובן שצדקתי. עם ליברמן וחנן פורת התוכנית קיבלה 1% רייטינג, עם עודד מנשה ודנה מודן הרייטינג עלה ל־8%.

"בעודי נוזף ביאיר על זה שהוא לא מקשיב לי, ראיתי מאחורינו גבר מבוגר במכנסי חאקי ואת אשתו מנקרת בקרמשניט. ואני אומר ליאיר: ‘מזהה? זה אפרים הלוי, ראש המוסד, אחד האנשים החזקים בעולם, יושב לו כאן ואיש לא מזהה אותו'. אני חושב לעצמי שמה שהם מדברים בטח יותר מעניין. ואז אני שומע את הלוי אומר לאשתו: ‘לא משנה כמה הערכות מצב יש לך, לפעמים כשאתה מגיע לשטח אתה מופתע'. זה היה ב–1998, לפני כל המהפכות באזור. אני לא יודע על מה הוא דיבר, יכול להיות שהוא דיבר בכלל על צינור שהתפוצץ בדירה, אבל אני כבר לקחתי את זה אלי. אז עכשיו זו אולי ההזדמנות לתת לו קרדיט".