נתחיל במובן מאליו: “בנות", סדרת הטלוויזיה שכתבה אישה בשנות ה־20 המוקדמות שלה ועסקה בארבע נשים צעירות ובסביבתן החברתית, נחשבה מרגע הפצעתה לדוח האנתרופולוגי המהימן ביותר על דור ה–Y הטכנולוגי, זה המרוכז בעצמו ועם זאת חסר המודעות העצמית, המפונק, הרופס והמתלונן.

חשוב יותר, לינה דנהאם, יוצרת הסדרה, שינתה לבדה את האופן שבו נשים מיוצגות על המסך, כנראה ללא דרך חזרה. וזה, הבה נודה, הישג מרשים מאוד לבחורה אחת, שהייתה בת 24 כשהסדרה עלתה לאוויר ב–HBO, ומיד הוכרזה כנציגה האותנטית של דורה ופרשנית מקורית של התקופה שבה היא חיה.

לפני קצת יותר משלושה שבועות שודר פרק סיום העונה השישית של הסדרה, וכרגיל הוא חולל ויכוחים מרים שנעו בין המשבחים לבין שואגי הבוז ברשתות החברתיות, כמובן, אך לא פחות מכך גם במגזינים כגון ה"אטלנטיק" וה"ניו יורקר" ובעיתונות היומית גבוהת המצח, וזה לכשעצמו אומר הכל. “בנות" הייתה ונותרה סדרה שכל אחד שיש לו דעה עליה רוצה להביע אותה בדחיפות ובקולניות. אני העדפתי לשתוק ולצפות בפרק אחרי פרק, עונה אחרי עונה, ראשי מוטה לצד כמו כלב אחוז תימהון, ולא הצלחתי להכריע ביני לבין עצמי בנקודות היסודיות ביותר, מה אני חושבת: האם הסדרה היא טובה, מעניינת, נוקבת ובעלת אמירה משמעותית, או שאולי כמו כל בנות ובני דורן המתגוררים בערים הגדולות בעולם החופשי, גם האנה הורבאת' (בת דמותה של דנהאם), מארני מייקלס, ג'סה ג'והנסון ושושנה שפירו - הדמויות של “בנות" - מרכיבות סדרה סתמית על בחורות סתמיות בנות דור סתמי לגמרי.

ובכן, פרק העונה האחרונה - שעבר מספיק זמן מאז שודר וכתיבה גלויה עליו לא תהווה משום עבירת ספוילר - משיב על כל השאלות האלו באופן מספק. אין הנחה חברתית מהוגנת שלא זוכה בו לטיפול יסודי, מפורקת לגורמים ומורכבת מחדש, לאומללותן של הדמויות והצופים למודי הסבל ומוכי הפלצות גם יחד.

###

אבל נחזור למובן מאליו, כלומר לגישתה ההיפר–ריאליסטית של הסדרה כלפי הגוף הנשי, לתרומתה החשובה להגדרת המיניות הנשית בתקופתנו ולוויתור המוחלט על כללי היופי העריציים שתחתם נאלצו לפעול שחקניות על המסך הגדול והקטן. נגיד זאת כך: האנה שמנמנה והיא מצעידה את גופה המלא ואת ירכיה מנוקדות הצלוליט לנגד עינינו, ולמורת רוחם של צופים אמריקאים רבים, מהפרק הראשון ועד לאחרון. דנהאם חושפת סוד שאמריקאים רבים לא מודעים אליו בשל ייצוג מעוות של נשים: כך נראה הרוב המוחלט. ירכיים רחבות, שדיים נחמדים, אחוריים גדולים.

לכן מעניין להעמיד למבחן סדרה אחרת של HBO, שעונתה הראשונה שודרה לצד העונה האחרונה של "בנות" - “שקרים קטנים גדולים" - ולהתבונן באימת ההתבגרות של ריס וויתרספון או בפניה המעוותים מניתוחים ובוטוקס של ניקול קידמן. הסדרה הזאת, חסרת חשיבות ככל שהיא, מצעידה לראווה, בלי כוונה מודעת, את הברוטליות של ההתבגרות הנשית. אני מוכנה להמר בביטחון שאם קידמן או יפהפיות ידועות אחרות היו מתבגרות בעוד עשור, אחרי שהנשורת הגרעינית של “בנות" הייתה הופכת את האתיקה והאסתטיקה הנשיוׂת לחורף גרעיני, הן היו מתבגרות בחן ובאצילות ולא הופכות את גופן למחזה אימה.

גם הבנות האחרות בסדרה לא מציגות שלמות גופנית, לבד מארני, המתבקשת לכפר על יופייה בנטישות משפילות, בכישלונות מקצועיים, בנישואים איומים לחצי–מטורף ובמיניות הגובלת במזוכיזם. מה חשבה על כך אליסון וויליאמס, המשחקת את מארני? לא נדע, אבל דנהאם מעמידה את גופה המרהיב בשירותן של סצנות מיניות מבזות. אין פלא אפוא שהיא הדמות היחידה המופיעה בפרק האחרון לצד האנה, עוזרת לה לגדל את תינוקה וסופגת ממנה התעללויות מגוונות, פשוט כי נותרה בלי חיים משלה.

ג'סה האלכוהוליסטית הפרועה והמקועקעת מחבלת בגופה, ושוש - שאותה משחקת זוסיה מאמאט, בתו של המחזאי האמריקאי האהוב עלי דייויד מאמאט, כשהבעות שונות של טמטום קונפורמיסטי חולפות על פניה - היא קורבן אופנה ששמרה על בתוליה רק כדי לגלות שסקס הוא אחד מאותם דברים שנוטים להפריז בערכם.

###

מהמפגש הראשון של הצופים עם האנה הם למדים שהיא שואפת להיות סופרת. אומנם היא חסרת משמעת עצמית, נופלת להתקפים של התנהגות כפייתית הגוזלת הרבה מאוד ממשאביה, ומרוכזת בעצמה מעבר לכל תיקון. כשהיא זוכה להתקבל לסדנת הכתיבה היוקרתית של אוניברסיטת איווה, היא נמלטת משם בחזרה לניו יורק ולחבריה, אחרי שספגה והספיגה עלבונות בשם קדושת ביקורות הטקסטים חסרת הפניות. אבל ראו זה פלא, בתחילת העונה האחרונה האנה הפכה לכותבת בעלת משקל ברשת. באחת ממשימותיה העיתונאיות היא נשלחת לאתר נופש שאליו מגיעות נשים מבוגרות כדי לנוח, לחטב את גופן ולהתהולל עם הצוות, גברים צעירים או נשים - “בנות" מדגימה עד כמה הומוסקסואליות, בדומה ליחסם של ילדי המילניום לטכנולוגיה, הפכה עבורם לעובדה טבעית שאין עליה מחלוקת - ומוצאת את עצמה מעורבת בסטוץ מתמשך עם מדריך הגלישה שלהן.

סיפור אהבה עדין ורומנטי מתפתח בניהם והצופים מתחילים לגרגר בהנאה שמרנית ומיושנת: הנה לפנינו מוסד מקודש שהסדרה הזאת מעלה בו קטורת במקום לעשות בתוכו את צרכיה ולחללו. אהבה רומנטית בין גבר ואישה, אין טוב ונכון מזה. נכון? ובכן, לא ממש. בעודם שרועים על המיטה, עירומים ומוארים בנוגה העדין של מעשה האהבה, מצלצל הטלפון של מדריך הגלישה (ריז אחמד הנהדר מ"ליל האירוע") והוא פותח בשיחה נלהבת הכוללת הצהרות אהבה עם אישה אלמונית. מתברר שיש לו בת זוג. מתברר שהוא לא חש אשמה או מבוכה על כך. מתברר שהוא לא מוצא ניגוד עניינים בין העובדה הזאת לבין יחסיו עם האנה, והיא והצופים נשארים פעורי פה.

אז זו התמה של כל העונה האחרונה של "בנות": האנה, שבעבר היו לה מערכות יחסים ארוכות ומשמעותיות - הראשונה עם אדם (אדם דרייבר) המתוסבך והשנייה עם אלייז'ה (אנדרו ראנלס), שהיה בן זוגה הדו–מיני בעבר והפך להומו באופן אקסקלוסיבי ולחברה הטוב ושותפה לדירה ולחיים בהווה - נכנסת להריון ממדריך גלישת גלים שקרוב לוודאי כבר לא זוכר את שמה, ומחליטה ללדת את התינוק.

התגובות של אביה החי כיום בזוגיות נעימה עם גבר בן גילו, של אמה הנטושה והכואבת שזוללת מוצרי מריחואנה ומתמסטלת בפרק מצחיק במיוחד, של אדם, של אלייז'ה ושל כל חברותיה - הן המראה הביקורתית שבה נשקפים כל הנושאים הטעונים שבני דורם מתלבטים בהם ופעמים רבות כושלים בהתמודדות איתם.

###

אבל לינה דנהאם מפרקת מוסכמות גם כשמדובר בעשיית טלוויזיה. דווקא פרק 3 של עונה זו, הידוע בשמו “כלבה אמריקאית", היה שיא העונה ואולי שיאה של הסדרה כולה, ולא הפרק האחרון כמקובל. אפשר לשער שעל פרק 3 שמעו אנשים שלא ראו אפילו את הטריילר של הסדרה והוא מצדיק את הכבוד שחלקו לו. באותו ריאליזם אופייני לסדרה, שנראה לפעמים כאילו ספג את השראותיו מהקולנוע האיטלקי של שנות ה־50, ובפאתוס תיאטרלי המזכיר את הקולנוע של לארס פון טרייר, מספר הפרק את סיפורה המורכב של ההטרדה המינית.

צ'אק פאלמר (מתיו ריס), סופר מצליח וגבר נאה, מזמן את האנה לביתו אחרי שכתבה עליו פוסט בבלוג פמיניסטי ובו התייחסה לסיפורי ההטרדות המיניות שמכתימים את המוניטין שלו. הוא, שנפגע ממנה עמוקות, רוצה לספר לה את הצד שלו - ובעיקר להראות לה עד כמה ההחלטה לתמוך באופן חד־צדדי בסיפורן של המתלוננות, בלי לדעת את כל העובדות, היא מסוכנת ויכולות להיות לה השפעות מרחיקות לכת על חייו ועל חייהם של אחרים. וזו, בואו נודה בכך, הבעיה של כולנו עם המתלוננות: הקלות היחסית שבה הן יכולות להרוס את חייו של הגבר שאולי הטריד אותן ואולי לא, לשבור את מטה לחמו ולחסל את המוניטין שלו - מעוררת חרדה.

צ'אק, לדוגמה, ידוע כמי שמזמין נשים לחדרו בבתי מלון שונים ואז להפתעתן, שולף את איברו. אבל האם זו הטרדה? הוא כמובן טוען שלא.

השיחה בינו לבין האנה, הממלאת את הפרק כולו, מהווה “סיפור מקרה" של כל המניפולציות הגבריות ושל הפעלת כוח סמויה. לרגע ארוך ומבהיל נראה כאילו דנהאם, שבעצמה חוותה תקיפה מינית שעליה דיברה בגלוי בהזדמנויות רבות, מזדהה עם נקודת המבט של צ'אק, כפי שרבים מהצופים וגם מקוראי הטור מזדהים בסתר לבם.

הוא מפלרטט איתה בגלוי, הוא מקסים אותה באינטלקט שלו ובמידה שווה מוקסם משלה. מביך להיווכח עד כמה הוא זקוק לחיבתה ולאישורה. האנה עצמאית, שנונה, רהוטה וצעירה ממנו, והוא רוצה לשאת חן בעיניה. במחצית הפרק הוא מצליח לשכנע אותה ואת הצופים שאין במעשיו משום ניצול סמכות או הפעלה מוגזמת של כוח. אלו יחסי מין שבהם שני הצדדים משיגים מה שהם רוצים: הוא - סקס אוראלי, והן - חוויה מינית עם סופר מפורסם.

האנה חשה מספיק בטוחה בעצמה כדי לשקול את האפשרות הזו בעצמה, וכשצ'אק מבקש שתבוא איתו למיטתו ותשכב לידו היא מסכימה. זה הרגע שבו הצופה נפרד מנקודת מבטם של שני הגיבורים, ורואה את מנגנון הניצול השטני בשל האזור האפור ומרובה הגוונים שבו בו מצויה ההטרדה המינית.

צ'אק, שזה כבר הפך להיות סמלו המסחרי, שולף את איבר מינו. אך מה שמחריד באמת הוא שידה של האנה נשלחת לגעת בו בצייתנות. כשהיא מתעשתת ונמלטת ממיטתו, ההבעה על פניו של צ'אק משנה את כל התמונה. במקום להיראות מבויש או אפילו מבוהל, חיוך קטן וזדוני עולה על שפתיו. ההשפלה הקטנה שהצליח להנחיל לה, הצייתנות של היד שאחזה באיברו, הם ניצחונו עליה.

###

הפרידה מהאנה, ממארני, מג'סה, משוש, מאדם ומאלייז'ה, כמו גם מדמויות אחרות אהובות ומגוחכות, אינה קשה או מכאיבה כמו בסדרות אחרות, שבהן פיתחנו כצופים תחושה של שותפות גורל עם הגיבורים. אפשר להציע לכך כמה אפשרויות שכולן יהיו נכונות, אבל כוחה של הסדרה מצוי דווקא בזה: היא הצליחה להיות קולו של דור מעצבן ששמח להיפטר מעולם שהדורות הקודמים חשבו שהוא חסר תחליף. ואולי זה לא דבר רע בכלל.