בימי שגרה המדור נוהג על פי טעמו האישי. אובייקטיביות? מעולם לא הייתה יומרה כזאת בעמוד שבו מנוסחת התרשמות מספר. והרי כמעט בשום מקום אחר, בעיתון או ברחוב, באוניברסיטה או בכנסת, אין למצוא אובייקטיביות. בארץ שמוּנעת בדלק רגשות עזים הכל נוטים אחר תשוקותיהם וחרדותיהם. ועמוד הספרים, הבה נודה על האמת, נוטה לעבר אהבותיה של הכותבת. 

אך לא הפעם. מדור השבוע הינו דוכן פתוח לרוח הערב ולמגוון טעמים אישיים (כולל טעמה של הכותבת). לכבוד חגיגת המכירות של ההוצאות הגדולות וחנויות הרשת, לכבוד ההוצאות הקטנות והחנויות העצמאיות, לכבוד הקהל הנקבץ אל הדוכנים לצלילי מערכות כריזה, הנה רשימה נוספת, כמעט אובייקטיבית, של ספרי מקור שיצאו לאור באחרונה.

"ברֵכת התנינים", בועז יזרעאלי: אסופת סיפורים קצרים המוכיחה שלפורמט הסיפור הקצר יש חיים וצידוק כשמדובר בכתיבה איכותית. תשובה ניצחת למו"לים הטוענים שאין קהל אלא לכרך המכיל רומן אחד. יזרעאלי, הניצב במקום נדיר משלו בשדה הספרות המקומית, בורא את גיבוריו מאזורי שוליים של החברה. הגיבור שלו, בדרך כלל המספר, אינו חורג מטווח ידיעתו. ההליכה הנאמנה בין גבולותיה של הכרת הדובר בלבד מאפיינת את מלאכת הכתיבה המעולה של יזרעאלי. הדמות שלו, גברית בדרך כלל, מוגבלת לתנועת הבעה במתחם הדל שלה בלבד. הדובר הוא חסר בית או מסומם, חדל–אישים או מוכוון מטרה לא יצרנית, גם כשהוא מחפש עבודה בדרכים מוזרות. קולו של הספר, שבו סיפורים ישנים וחדשים, הוא קול האמת הלא מאומצת, החשופה, הלא מחמיאה. כך בתיאורים וכך בדיאלוגים. מסיפור לסיפור נבנה עולם מקוטע המתאר מבפנים הוויה אנושית שלשון מסירתה מטעה, כי היא כמו–תקנית, שלווה, אירונית ולעתים אפילו משעשעת (ב"ראיון עבודה" המועמד ממציא לעצמו משפחה מסורתית, רב ולידת ילד באושוויץ, והוא אף רוכש בסופרמרקט כיפה כדי לשאת חן בראיון). הקורא מוצא עצמו לכוד בסיפורים חתרניים, שגיבוריהם אינם נאבקים לפרוץ אל מעבר לגדרות. (ספריה לעם, עם עובד, 284 עמ')

"אין א ריליישנשיפ", תמר בלומנפלד: אם יש תעשייה רווחית הרבה יותר מהתעשייה המו"לית, הרי זאת תעשיית החתונות. בלומנפלד, קומיקסאית בעלת בלוג וטור ב"הארץ", מתפרצת בהומור משולח אל תוך הדלת המזמינה של חרושת חגיגות הנישואים והחיים אחר כך. ספר הקומיקס לא משאיר שום קדושה בטקס או בסודות השגרה שצפים בעקבותיו. החתונה של נעמי ואסף מתקיימת בערב שבו נופלים הטילים הראשונים על תל אביב, והנישואים שלהם נמשכים עד תום המלחמה, כשהיא כבר מאוהבת במישהו אמנותי יותר. בכריכה קשה, בפורמט גדול, מתאים למי שמכור לקומיקס וגם למי שלא (אני, למשל). הצבעוניות, נקודת המבט הלא שגרתית בציורים, ההומור המתרסק על עצמו, הכל מספק חוויה פורקת מתחים. (כתר)

"כִּי גִי", סמי בֶּרדוגו: ספרו השביעי של ברדוגו נפתח בשאלה “מה אני, גִי, צריך לעשות?" ומיד אחריה תיאור רצח מפיו של השואל: “כי אחרי שדחפתי את ברנר אל בור הסיד, וראיתי אותו שוקע ונעלם במהירות כל–כך מפתיעה, מיששתי בתוכי תחושה חדשה, שלא הכרתי: בקרוב אתחיל להיות מישהו אחר. בעומדי על גשר העץ הארעי לא התאפקתי ואפילו אמרתי בקול לא גבוה: ‘עוד מעט ואני מישהו אחר'". בפסקה הפותחת ללא ריכוך מקדים כולל הכותב את הקורא בתוך אירוע מזוויע בעצם התרחשותו. הקורא הופך לעד לרצח ולשותף חסר נשימה לקיום מסויט. נימת מסירת הדברים מפיו של גִי קר הרוח מעצימה את הדילמה המוסרית של הקורא. העורך מנחם פרי כותב על גב הספר: “ומה שמצרף את הספר לשרשרת הלא–ארוכה של ספרים גדולים באמת של הספרות העברית לדורותיה הוא השפה שמרתך ברדוגו בשביל גיבורו לצורך עלילת התערותו במרחב המקומי" (הקיבוץ המאוחד–הספריה החדשה, 265 עמ')   

"חופשת שחרור", יהושע סובול: רומן, פרי עטו של המחזאי הוותיק, על שלושה דורות ישראלים, בני משפחה המשתייכים לגזע האלמותי שייסד קיבוצים לפני קום המדינה. נציגת הדור הצעיר של המשפחה היא חוקרת שב"כ, שלמרות הצלחותיה המקצועיות בוחרת להשתחרר מהשירות ולנסוע דווקא לסבא שלה, בקיבוץ. הסבא הוא ילד פרחים שמסרב להזדקן ונעלם לעתים כשהוא רכוב על אופנוע ופניו לעבר המדבר. דור הביניים לא מוכיח יציבות גדולה יותר, כשאבי החוקרת ננעל עם העובדת התאילנדית במחסן בעוד אשתו טורחת במטבח. רומן מסועף, עשיר בהתרחשויות ובדיאלוגים, הנחתם במילים “לא תם ולא נשלם". רגע לפני כן דוהרת ליבי, הגיבורה הצעירה, על אופנוע משלה, “המנוע החזק נוהם בין ירכיה. (...) היא פרוצה להוויה, לא מוגנת ולא מובדלת ממנה, וההוויה פורצת אליה, מסתערת עליה, מפולחת לפניה ומשולחת לאחוריה ברעם. היא חופשייה". (הקיבוץ המאוחד, 422 עמ')  

 "אינתא עומרי", סמדר הרצפלד: רומן האהבה הטרגי המתנהל בירושלים בין יהודייה לערבי בירושלים נכתב בהשראת יצירתה של אום כולתום, ויצא לאור לראשונה ב–1994. בפתח מהדורת 2017 כותבת הרצפלד: “הספר הזה נכתב זמן קצר אחרי האינתיפאדה הראשונה. מאז חלפו למעלה מעשרים שנה, העיר מעורבבת יותר, צפופה יותר, ובנייניה צומחים לגובה. המבנה הנטוש של בית החולים למצורעים שופץ ונעשה מרכז לעיצוב. בית הקברות המוסלמי שבמרכז העיר נקי עכשיו, מטופח ומוקף בגדר חדשה. אבל המהות נשארה אותה אחת: יהודייה וערבי, סיפור אהבה, סיפור מוות, כישלון גמור ומוחלט". ועכשיו ניכנס אל הסיפור החושני הזה, המלא באנרגיה, הזועם מלכתחילה. “אני מדברת על הזמן כשעדיין לא נפגשנו: על הימים שבהם הייתי נכנסת לבית הקפה של מר אלישע ורואה איזו יד, רק יד, מגישה כוס קפה על צלוחית. אני מדברת על עיוורון: איך לא ראיתי שום גוף ושום פרצוף ושום עיניים, רק משהו שידעתי שקוראים לו ערבי". עד שהוא אמר לה: “יש לך עיניים קפוצ'ינו". מהיכן הוא בא, מאיפה היא באה, כמה מרחק היה עליהם לעשות בתוך עולם עוין מכל הכיוונים. סיפור פצוע ועדיין פוצע. (הוצאת 62, 218 עמ') 

"אח שלי איוב", שמי זרחין: כותרת המשנה של הספר “סיפורו של איש אחד גנב". במאי הקולנוע שמי זרחין שולח החוצה את הרומן השני שלו. ספרו הקודם, “עד שיום אחד", זכה למכור יותר ממאה אלף עותקים, מספר הזייתי בסיכומיהם של סופרי ישראל. כמו השם איוב, גם שמות שאר הדמויות ברומן הם תנ"כיים ומשפיעים על המסופר אווירת עבר רחוק, אגדי. וכך גם השפה, הקיטוע, ערבוב סממנים של תקופות שונות, מעל פער שנות אלפיים. המספר: “איוב הזה, חידה שכמותו, אחז בגרוני והוציא אותי אל הדרך ללא צידה, ללא מפה, נע ונד בין קורותיו, מלקט פירורים ואוגר, עד שיהיה מהם די. ואז אסיק אש, אשפות סיר ואבשל בתוכו את המעט שאספתי לתבשיל מהביל שידיף את ניחוחות דמותו". (כתר, 427 עמ')  

"השתיקות", יובל ירח: רק אחרי שסבתו מניה מתה, החל המחבר ללכת בעקבות חייה. הוא שב ונסע לפולין וליקט פיסות מידע, וחקר, ובסופו של תהליך יצר חיים מחדש בספרות. על גב הספר נכתב: “כבר בעמוד הראשון ביצירה הגדולה הזאת מצניח יובל ירח את קוראיו לתוך מערבולת חייה של משפחה יהודית בקרקוב של תחילת המאה העשרים, ומכאן ואילך הוא מוביל (...) לתוך מעמקי ההיסטוריה ברגעיה האפלים ביותר". וחיים באר כותב: “יובל ירח מצטרף למסורת של סופרים גדולים כמו ברנר, ברדיצ'בסקי וגנסין - סופרים שלוקחים אחריות. הרצון לגעת בכבשונה של חוויה אנושית ולאומית הוביל אותו למהלך ספרותי נועז, ובעשותו כן הוא מזכיר לנו שספרות היא לא רק בידור ושעשוע של מעבד תמלילים ושהיא יכולה לעלות שוב על דרך שממנה ירדה. בתקופות של דכדוך, הידיעה שבמקום מן המקומות יושב אדם מישראל שכותב כך - זהו דבר המעניק תקווה". (זמורה–ביתן, 560 עמ') 

"המסדרת", איילת ברוש: “אני מסדרת בתים של אנשים מתים", כך פותחת הדוברת ברומן הזה. “אני מסדרת בתים של אנשים מתים כדי למצוא בהם את חפציה האבודים של סבתא שלי, שלעולם לא אזכה להכירה". גם בספר הזה כיוון ההליכה הוא לאחור, כדי ליצור מארג חיים שלם מן הטלאים. באמצעות החפצים הישנים נודדת שמרית, המסדרת, אל העבר, “אל חיי העיירה היהודית בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה, אל אימי השואה ואל חייהם של הניצולים בתל אביב הצעירה בימיה הראשונים של המדינה" (מגב הספר). ספר ראשון לאישה נמרצת, אם לארבעה ילדים שמסלול חייה המקצועיים עשיר וכולל גם ארגון בתים. (ידיעות ספרים, פרוזה, 246 עמ') 

"אררטים", אורה אחימאיר: זהו ספרה השני של המחברת, שניהלה בעבר את מכון ירושלים למחקרי מדיניות. ספרה הראשון, “כלה", היה מועמד לפרס ספיר. המוטו לספר המלא הערכה לכוחה של נערה ארמנית לשרוד, לקוח ממאמר של אב"א אחימאיר, שהיה חותנה של הסופרת. “הארמנים הם בעצם כמו היהודים, בכל מקום הם במיעוט והם בעלי היסטוריה ארוכה ועקובה מדם. דבר שנעשה כלפי שליש מהעם הארמני במלחמה העולמית הראשונה, חזר בממדים יותר גדולים כלפי שליש מהאומה שלנו במלחמת העולם השנייה" ("המשקיף", 14.9.1947). “כמו שקורה לא פעם בירושלים, לכד אותי יום אחד העבר וכפה עלי מסע שתחילתו ברובע הארמני בעיר העתיקה וסופו בחלבּ הנחרבת. (...) במרוצת הימים החל סיפור חיי להשתרג בסיפורם בן מאה השנים של הארמנים וערבל אותם עד שלא ניתן היה להפריד. וכן, אכזריות לא אנושית בידי בני אנוש הייתה בו, אבל היו גם רוך, משפחה ואהבה". טרגדיות נערמות בסיפור הזה, המחבר את שואת הארמנים לשואת היהודים באמצעות התמקדות בסבל הנשי. (עם עובד, 284 עמ') 

"עטרת קוצים", דברי סופרים בפרס ברנר במלאת 70 שנה לפרס, כתבו וערכו: נורית גוברין ורחל סטפק: בעמוד 102 מתחיל לדבר המשורר אבות ישורון, שזכה בפרס בתשכ"ז (1966): “אדם קם בוקר אחד, עזב את ביתו, משפחתו, ארצו, שפתו, שמו - כן, גם את השם הוא השליך - והלך ועשה לו ארץ אחרת, בית אחר, משפחה אחרת, שפה אחרת, שם אחר". ובהמשך: “היידיש הזאת שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה (...) ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש - למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז יכול אתה לחזור ולהירדם שוב". (גוונים, 256 עמ').