1
פסח, אמרה אשתו, עוד פעם פסח! אני לא יכולה לסבול את זה יותר. עוד פעם ניקיונות ועוד פעם מצות ועוד פעם ליל סדר, די!
אהה, אמר בעלה, מבין אותך, מאמי, מבין אותך.
הוא חשב שהיא משועממת ומעוצבנת ומחפשת עם מי לריב. אבל מכיוון שהחזיקה ביד סכין, הוא לא התכוון להתווכח איתה. אבל אז היא עשתה משהו שהדהים אותו: בלי לומר מילה הלכה לחדר השינה והתחילה לארוז בגדים במזוודה. הוא אפילו לא הבין שזה מה שהיא עושה, עד שראה אותה גוררת את המזוודה לכיוון היציאה.
"מה את עושה?", שאל.
"הולכת".
"לאן?".
לא טרחה לענות. יצאה החוצה, סגרה את הדלת אחריה, ונעלמה.
2
בהתחלה ניסה להתקשר אליה, שוב ושוב, אבל היא לא ענתה. לא להודעות, לא למיילים, לא לוואטסאפים. התקשר להוריה, ואביה אמר: "היא אמרה שהיא צריכה חופש ושהיא לא לוקחת טלפון".
"זיבי לא לוקחת טלפון".
"מה?", שאל אביה.
הוא לא רצה לומר עוד פעם זיבי. או להאשים את אביה בשקר גלוי. אז במקום זאת אמר: "טוב, אם היא יוצרת קשר, תגידו לה שתתקשר דחוף!".
והעובדה שאביה לא טרח לשאול אותו אפילו מה כל כך דחוף, הבהירה לו שהיא כבר סיפרה להוריה. ניתק. לקח בירה מהמקרר, התיישב על הספה ובהה בטלוויזיה. אחרי חצי שעה כיבה. אבל מיד הרגיש כל כך זועם ומפוחד, ששוב הדליק טלוויזיה. זה לא עזר. הוא כל כך הצטער שלא אמר לאביה עוד פעם זיבי. עוד פעמיים, שלוש אפילו.
3
הבחורה האוקראינית הגיעה אליו הביתה שבועיים אחר כך. היא הייתה לבורנטית במעבדה לשחזור שיניים, שגם ניקתה בתים, מסתבר. צלצלה בדלת בתשע בבוקר, במקרה הוא היה בבית, פתח וראה אותה עומדת במדרגות, לבושה בג'ינס וטריקו עם ציור של בובספוג.
"אני אירינה", אמרה. "קבעתי עם אשתך".
"היא לא פה..." גירד בראשו. "אין לי מושג מה קבעת איתה".
"לנקות את הבית", אמרה.
"אה", הוא אמר. "לא ידעתי".
"אז...?", אמרה. "אתה רוצה שאני אלך?"
הוא כמעט אמר כן, אבל אז החליט שמה זה משנה. והכניס אותה.
4
חמש שעות היא ניקתה. חמש שעות הם דיברו ברציפות. דבר כזה לא קרה לו מעולם. הוא פשוט הלך אחריה, היא ניקתה והוא דיבר. בהתחלה הוא התנצל, ורצה להסתלק, אבל היא אמרה שזה לא מפריע לה, להפך, זה עוזר להעביר את הזמן, אז הוא נשאר ודיבר ודיבר ודיבר. בחיים לא דיבר כל כך הרבה.
אחרי שסיימה, הוא שילם לה, וגם נתן לה טיפ נדיב על ההקשבה.
"לא, לא", היא אמרה. "לא צריך".
"צריך, צריך, דיברתי הרבה".
היא חייכה ולקחה את הכסף. לפני שיצאה שאל אותה אם תבוא גם בשבוע הבא.
"שבוע הבא פסח", היא אמרה.
"אה... שכחתי".
"אני יכולה לבוא ערב חג, אם אתה רוצה".
"את לא צריכה ל... לעשות הכנות, לחג, וכאלה?"
"לא", אמרה, "אצלנו לא חגגו. לא יודעת מה עושים בכלל".
"אה", הוא אמר, "אתם לא יהודים?"
"חצי יהודים", אמרה. "גם כן, אני לבד בארץ. אז אין טעם".
ומבלי לחשוב הרבה אמר: "את רוצה אולי לבוא לפה? לעשות את ליל הסדר?"
5
שנייה אחרי שעזבה את הדירה הוא ידע שהסתבך. חשב להתקשר ולבטל, אבל רק אז קלט שאין לו הטלפון שלה. בסוף הלך וקנה ארוחה מוכנה גדולה, במסעדה יהודית שפעם דיברו בה יידיש והיום רק רוסית; שלף שתי הגדות מרופטות; סידר הכל כמו שצריך - שני כיסאות, שולחן אחד, יין לקידוש, צלחת הסדר, הכל כמו שזכר שעושים, אבל אף פעם לא עשה בעצמו - והנה היא מגיעה: שבע בערב, כמו שקבעו, שמלה ירוקה אביבית, בקבוק יין ביד, חיוך נבוך, ואז ההסבר.
יותר משטרח על הארוחה, טרח על ההסבר:
1. אבא של אשתו חלה. 2. אז היא נסעה אליו. 3. המשפחה שלו ביטלה ברגע האחרון כי מצאו דיל לכרתים מאוד בזול. 4. לא היה לו הטלפון שלה, אבל אם היא כבר פה, ואם לא אכפת לה, אז דווקא להפך, אולי, זאת אומרת, אה, דווקא יכול להיות נחמד, איך שבא לך.
היא לא השתכנעה מיד. אבל אז ראתה את צלחת הסדר, ושתי ההגדות, והנרות הדולקים, וחשבה לעצמה: רק להשיג מונית בחזרה ייקח לה שעתיים. אז שיהיה.
6
במפתיע, הכל הלך בסדר, עד האוכל. הוא הקריא הכל, כולל פירושים שהמציא בעצמו, נבוך לראשונה מעמדתה החד־משמעית של ההגדה בעד יהודים ונגד כל השאר - הוא סיפר לה שזה בעצם קוד כזה, וכשאומרים "ישראל" הכוונה בעצם לאנשים טובים באשר הם, וכשאומרים "גויים" מתכוונים לכל השאר, וגם טרח להסביר לה שמה שהוא מספר לה הוא די סודי, אז שתשמור על זה לעצמה בבקשה, זה קבלה, והוא מגלה לה רק כי ברור שהיא מהטובים. והיא הבינה, או ששתתה מספיק כדי שהגבול בין הבנה לחוסר הבנה יהיה שולי, ואיכשהו הכל זרם עד שהגיעו לאוכל.
על הביס הראשון, הוא תפס את צד שמאל שלו, ואמר בכאב: איי.
היא אמרה: מה קרה?
אז הוא אמר: אני חושב שיש לי התקף לב.
אז היא אמרה: חוי בלאט.
7
האמבולנס הגיע אחרי 20 דקות. לבה דפק בטירוף, והיא חשבה שזה הסוף: לא רק שהוא ימות לה בידיים, היא גם תהיה אחראית איכשהו, וזה ייגמר בכלא, או בגירוש חזרה לאוקראינה.
הפרמדיקים הגיעו. בדקו. אמרו: זה נראה כמו התקף חרדה.
אבל בשלב זה הוא היה שלולית אנושית. אז העלו אותו על אלונקה, והורידו אותו לאמבולנס, ושאלו אותה: את רוצה לבוא איתו, גברת? לא בטוחים אם היא אשתו או אחותו או מה היא בדיוק.
היא אמרה, אני אחכה לו פה, והם נעלמו איתו. בהתחלה היא רצתה לאסוף את חפציה ולהסתלק ולעולם לא לחזור יותר, אבל אז חלפו הדקות, והיא התיישבה סחרחרה בכורסה, ונזכרה כמה שתתה, ואמרה לעצמה: טוב, נחכה קצת עד שזה יעבור. ואחרי זמן מה התאוששה, והחלה להסתובב בביתו. ולחטט בחפציו.
חשבה: אולי הוא ימות?
חשבה: אולי הוא יחזור עוד רגע?
חשבה: מה את עושה?!
אבל משהו משך אותה לצלול לתוך חייו הנעלמים לחלוטין של אדם שלא הכירה. זה היה הישראלי הראשון שיצא לה להיות בביתו, לבד, ולתהות על קנקנו. ומרגע שהתחילה לחטט לא הייתה מסוגלת לעצור. עוד מגירה ועוד מגירה, עוד תמונה ועוד פתק, עוד ספיחי פנקס צ'קים ועוד ספר מתכונים בכתב יד קטנטן שדפיו מצהיבים ושבתוכו מצאה תמונה ישנה: אמא? סבתא? מאהבת מפעם? אין לדעת. בספרייה היא מצאה אוסף עתיק בן 40 חוברות צבעוניות של גדולי הציירים, בהוצאת "מועדון קוראי מעריב" - הדפסה דהויה אך מפוארת לזמנה, עם חוברת מיוחדת שמוקדשת לכל צייר. דווקא לצייר רפאל היו שתי חוברות. ובחוברת ב' מצאה מעטפה ובה 5,000 דולר. בשטרות ישנים, מדיפים ריח של עובש ושל הזמן שעבר. מעטפה שאף אחד לא נגע בה מזמן, לא פתח את החוברת הזו, שנחה חמוצה ולחוצה בין 40 האחרות.
8
זיעה קרה שטפה אותה: פחד, סיכוי, פחד, סיכוי, מוסר, מוסר, פחד... סיכוי!!! וזהו, לקחה את זה. והתיישבה על הכורסה, עם הדולרים בתיק שלה.
הוא לא יזכור בכלל שזה היה שם.
ואם יזכור, לא יוכל להוכיח כלום.
ובכלל, אין לו הטלפון שלה.
והיא לא גנבת. היא לא גנבת. אבל פעם אחת, הזדמנות אחת בחיים לנשום, לרגע.
וכבר עמדה לצאת מדירתו ולא לחזור לעולם, אלא שאז פתאום שמעה מהחלון משפחה אחת שרה כך: "קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה. קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה". הם חזרו על זה מאה פעם, במנגינה שחזרה על עצמה באוטומטיות מהפנטת, והיא נשתלה בכורסה והתחילה לבכות, ולא ידעה למה, ובשלב מסוים החלה לשיר איתם: קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה. קרב יום, קרב יום - נרדמה על הכורסה, עם ה־5,000 דולר בתיק. והתעוררה באמצע הלילה. אור יקרות בבית, ומבחוץ חושך מוחלט. שקט, כל השכנים ישנים או מעולפים או רואים בינג' בנטפליקס או פורנו במחשב. נעמדה, מיהרה לכרך "רפאל", החזירה את המעטפה למקומה, ויצאה. הוא חזר למחרת מבית החולים, ומעולם לא ניסה יותר ליצור איתה קשר. ורק שנים אחר כך, מתישהו, נזכר ב־5,000 דולר הללו וחיפש אותם ולא מצא ונכנס לפאניקה ואז חיפש בכרך שליד, ומצא. ואמר לעצמו: לא שמתי את זה ב"רפאל", כרך ב'? מוזר. אבל הניח לזה. דבר אחר הציק לו: למה דווקא לרפאל שני כרכים? והתחיל להביט בתמונות. כל הסדרה הזו הייתה ירושה מסבתו ז"ל, הוא עצמו מעולם לא התעניין באומנות, ואחרי עשר דקות של עלעול החזיר את החוברות למקומן בכעס מסוים, כזה שהיה תוקף אותו לא פעם במוזיאונים: הציירים האלה, מי הם חושבים שהם.