"שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש. יש רק אמצעי אחד, התכנס פנימה". כך כתב המשורר הגדול ריינר מריה רילקה בספרו "מכתבים אל משורר צעיר" לפני למעלה ממאה שנה, ובציטוט הזה פותח קולום מק'קאן את גרסתו הפופולרית לספרו של רילקה הנקראת, איך לא, "מכתבים אל סופר צעיר, עצות מעשיות ופילוסופיות".
ובכן, זה מה שהנחיית סדנאות כתיבה בתוכנית הלימודים לתואר שני באומנויות בהאנטר קולג' עלולה לגרום אפילו לסופר נבון כמו מק'קאן, ולא היומרה היא הבעיה כאן, אלא הפשטנות הקלילה שבה מחוותו לרילקה מוגשת. אני יכולה רק לדמיין את המשורר הסגפן, שאפילו מותו היה מות משוררים מושלם כשנדקר מוורד בגינה ונכנס לתהליך מואץ של לוקמיה, קורא את ספר העצות של מק'קאן, ופניו מוריקות.
אבל לא באנו להשמיץ ולשמוח לאיד. יש לספר הצנום הזה יתרונות גדולים דווקא עבור כל מי שאינו סופר: למי שמרגיש שחייו זקוקים לעומק ולמשמעות נוספים; שהרעש שזרימת המידע הריק מייצר מחריש את אוזניו והוא כבר לא מסוגל יותר לשמוע את עצמו; למי שרצה בחייו ליצור בלי להבין מה משמעותו האמיתית של הדבר. לכל אלו מציע מק'קאן פרקים קצרים עם ציטוטים נפלאים בראשם והסברים בהירים לכמה מהשאלות המייסרות של היצירה, או כפי שניסח זאת המאסטר עצמו, רילקה: "זאת לפני הכל, שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אתה מוכרח לכתוב?".
האמינו לי או צאו ורעו בשדותיהן האינסופיים של הרשתות החברתיות: כולם מוכרחים לכתוב. על שאלתו של רילקה השיב מארק צוקרברג בהן נחרץ לפני שנים, ומאז רק גדל הונו. מסיבה שאינה מובנת לי, אך נדמה לי שהיא קשורה במומחיות או בהיעדרה, כולם רוצים לכתוב. כתיבה היא האומנות היחידה שכולם בלי יוצא מן הכלל לומדים משנתם הראשונה בבית הספר וקונים בה שליטה. איזה מין שליטה? גם על זה סיור קטן ברשתות יכול להניב מענה נחרץ. זו שליטה באיות סביר במקרה הטוב. אבל על הרושם המוטעה שכל אחד יכול לפתוח את הלפטופ, ולפיכך להיות סופר, אמר פעם באכזריות גדולה ומשעשעת טרומן קפוטה כשנשאל מה דעתו על ג'ק קרואק: "זו אינה כתיבה, זו הקלדה".
העובדה היא שרובנו לא מסוגלים לצייר אובייקטים (פעמים רבות הציירים החובבים מעדיפים, הפלא ופלא, לצייר אבסטרקט, יריעות קנבס עם כתמי צבע מחרידים שהחותנת מקבלת ונאלצת לתלות על הקיר); שמעטים האנשים שיודעים לנגן בכלי נגינה או לשיר באופן משכנע; ולכן השגשוג בביטוי העצמי דרך הגוף מתרחש בחוגים לריקודי סלסה וריקודים סלוניים - לא בדיוק מרתה גרהם אבל מאוד מענג - או באינסטגרם, שבו כולם הופכים לצלמים, לא מאן ריי, אבל בעזרת עיוות מסוים ופילטרים אפשר להשיג תוצאה מסוימת. אבל לכתוב כולם יודעים ולא צריך ללמוד!
אין מקום דל
"כמה ספרים המדריכים איך לצייר כתב רנואר?", שאל מבקר הספרות סיריל קונולי. התשובה ידועה כמובן, אבל מק'קאן לא חושש מהשאלה ופונה מיד להסבר. "אני מבין שאולי עצם הניסיון לנתח תהליך שהוא תעלומה במהותו הוא מעשה איוולת, ואף על פי כן אני עושה זאת בספר הזה, בידיעה גמורה שפתיחת תיבת הקסמים עלולה להנחיל לקוראים אכזבה", הוא כותב בספר. "אך האמת היא שאני נהנה הנאה אמיתית לצפות בסופרים המתחילים לעצב את תוכן עולמם. אני רודה בסטודנטים שלי. לפעמים הם משיבים לי באותה מטבע. לאמיתו של דבר, אחד העיקרים שאני מנסח בפתיחת סדנה הוא שדם מוכרח לפעפע מתחת לדלת במשך הסמסטר, ושבהכרח, חלק מהדם הזה יהיה שלי".
אל בהלה. מה שמבעבע מהספר הזה הוא דבש. מתיקות צמיגית ונעימה. ציטטות חכמות, שיש להודות שאני מאוד אוהבת לקרוא, כגון "יש שלושה כללים לכתיבת רומן. לרוע המזל, אין איש יודע מה הם" (סומרסט מוהם) או "אני מתעניין רק במה שאינו בר ביצוע" (נתן אנגלנדר) או הקלישאה החביבה של אן למוט, שבעצמה כתבה כמה ספרי הדרכה לכותבים שזכו להערכה: "כדי להיעשות מודע, להיות סופר, משמע לשאול את עצמך, כמה חי אני מוכן להיות?".
לא נעים לי להרוס לכם את האשליה הנעימה שאנחנו, הסופרים, סוערים ושוצפים ומחלחלים עד לתהומות הווייתנו ועוד מיני דימויים מימיים כאלה. כמה מהאנשים המשעממים, העסוקים רק בעצמם וחסרי מתח חשמלי שהכרתי בחיי היו סופרים בעלי שם. הסודות שהייתי יכולה לספר לכם.
אבל רילקה, באחד המכתבים אל המשורר הצעיר פרנץ קסאבר קפוס שפנה אליו ונענה באחד מהאוצרות העשירים של תחילת המאה ה־20 - עשרה מכתבים שהם יצירה הגותית ופואטית רחבה - אומר כך:
"אם היומיום שלך נראה לך דל, אל תבוא אליו בטרוניה; האשם את עצמך. אמור לעצמך שאין אתה משורר דייך כדי לעורר את אוצרותיך לחיים. כי לגבי האדם היוצר אין עוני ואין מקום דל ואדיש. ואפילו היית בכלא שחומותיו היו מרחיקות מחושיך את כל הרעשים שבעולם - כלום לא הייתה שמורה עמך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית אוצר זה של הזיכרונות? לשם הפנה את שימת לבך. נסה להוציא לאור את התחושות השקועות של העבר הרחוק הזה; אישיותך תתייצב, בדידותך תתרחב ותהפוך למעון אפוף דמדומים ששאון הבריות חולף על פניו מרחוק. ואם מתוך פנייה זו כלפי פנים, מתוך השתקעות זו אל תוך עולמך האישי עולים בתי שיר, כי אז לא יעלה בדעתך לשאול את מי שיהיה אם טובים הם. גם לא תעשה כל ניסיון לעניין בבתי השיר האלה כתב עת זה או אחר, שכן תראה בהם את קניינך היקר והטבעי, חלק מחייך, קול הבוקע מתוכם".
רילקה המתבודד מדבר בשבח ההסתמכות על המשאבים הפנימיים בלבד, מחשבה שנתפסת כסוג של מדע בדיוני אווילי במיוחד בזמנים אלו שבהם אנו חיים. ובאשר להימנעות מפרסום, ובכן זה כבר משתייך לז'אנר אחר לגמרי, נניח דיסטופיה קודרת או סוף העולם. כי ספרו של מק'קאן נכתב אל הסטודנט האמביציוזי, שמקווה שמיד בתום לימודיו או מקסימום שנה אחר כך כבר יהיה לו סוכן שינהל עבורו משא ומתן על כתב היד החלקי של ספרו החדש ופורץ הדרך עם אחת המו"ליות הגדולות בשוק. זה האופן שבו עובד הראש היום. אז את העצות של רילקה אין מי שיקנה. מה עם העצות של מק'קאן?
אימת הדף הלבן
כמו רילקה, גם מק'קאן פונה אל הקורא. אבל בשעה שרילקה כתב לנמען ממשי וקיבל מענה על מכתביו, מק'קאן שולח מכתבים בבקבוק שיגיעו אל יעדם מתי ואיך שיגיעו. עם תיקון ברוח הפוליטיקלי קורקט כמובן, מכתב אחד כתוב אל קורא בלשון זכר והבא אחריו בלשון נקבה, כמו הפרק המתייחס אל אימת הדף הלבן, שהיא אימה נכבדת שגם אני מתייחסת אליה רבות בעבודה עם סטודנטים.
הספר שעדיין לא כתבתם, אני אומרת להם, הוא יצירת מופת, כי מילה ממנו לא התממשה, רק הרעיון והכוונות הטובות שמסתובבות בראשכם יחד עם החלומות הצנועים שלכם. זאת אימת הדף הלבן שתיתקלו בה שוב ושוב, הפחד לממש את יצירת המופת ולגלות שהיא בעצם בנאלית, סתמית, יבשושית עם כמה רגעים טובים. אצל מק'קאן לובש הפחד הזה פנים שונים, והוא נוגע יותר לעצלות ולרפיון. ודווקא זה מעניין בעיני, לגלות שלפחד זהה יש גרסאות כמספר המפחדים.
אולי הפרק המתייחס למבנה הוא הרלוונטי לענייננו, הכתיבה כפנייה פנימה ומשמוע של החיים חסרי הפשר. כי כמו בכל יצירת בדיון גם החיים מתארגנים לכלל משמעות באמצעות מבנה, כלומר התחלה, אמצע, סוף, נסיבתיות, הכרחיות, אתם יודעים איך זה. והציטוט, אתם ודאי שואלים, של מי הציטוט בראש הפרק? של חורחה לואיס בורחס, הגאון הארגנטינאי, המומחה למבנים מופרכים ומרהיבים. "ספר" הוא אומר, "אינו ישות מבודדת; הוא יחס, הוא ציר של יחסים רבים מספור".
ואילו רילקה מכריז שלהיות ישות מבודדת הוא הדרך היחידה באמת לרדת אל תוך עצמך. ושניהם כמובן צודקים, כי אין זהות בין היצירה לבין היוצר. בעניין זה אני חוששת שעלי להנחיל אכזבה מרה לכל הקוראים ובעיקר לכותבים. מה שעולה מרוב הסיורים בפייסבוק, לדוגמה, שמהם נמלטתי כל עוד נפשי בי, הוא שהחלק הגדול של הפוסטים הוא למעשה קריאת: "אני! אני! אני! תסתכלו עלי, אני הטקסט!". ואין, גבירותי ורבותי, דבר משעמם מזה. כמו ניירות צילום התלויים לייבוש על חבל, מהודקים באטב, כל אחד מפרסם את נפשו העדינה, החבולה, ההו כה רגישה.
אף אחד לא רוצה יותר לצמוח בשקט וברצינות על פי ההתפתחות שיועדה לו, כפי שממליץ רילקה למשורר הצעיר, שאליו הוא כותב בנדיבות ובחוכמה. כולם רוצים להפגין את עצמיותם ומהר. הם מאמינים לסופרת האירית עדנה או'בריאן, שדבריה מהווים ציטוט בפרק האחרון בספר: "זה המסתורין שבכתיבה: היא נובעת ממכאובים, מימים של קידוח, שמפלחים את הלב". והם אכן קודחים וקודחים עם המכאובים האציליים שלהם עד עילפון.
אבל אני בחרתי לעצמי דווקא את מילותיו של מק'קאן עצמו והפכתי אותן לתפילת השחרית החדשה שלי, שאותה נשאתי בלבי גם לפני שהתיישבתי וכתבתי את הדברים האלו אליכם: "סופרת לא חושבת בלי הרף על כתיבה, היא לא מדברת על כתיבה, לא מתכננת ומנתחת אותה, ואפילו לא מעריצה אותה: סופרת יושבת על התחת כשהדבר האחרון בעולם שהיא רוצה לעשות הוא לשבת על התחת"