פעם אחת, לפני המבול, נפגשתי עם יצחק אורפז ואהרון אמיר, או אולי היה זה גבריאל מוקד, בקפה בדיזנגוף (לא כסית, אלא משהו ממול). מהמשורר איתן איתן, אללה ירחמו, הבנתי שהעולם נישא על גבי שני טיטאנים: אמיר ב"קשת" ומוקד ב"עכשיו". אורפז היה עכשווי, אמיר היה כנעני קדמוני, או כל אבחנה אחרת. פרסמתי ב"קשת" של אמיר סיפור קצר. אני משוכנע שמדובר בטקסט ירוד במיוחד, אפילו שאיני זוכר בו מילה או עניין. נראה שמה שמשך אותי לפגישה, או לכתיבה, היה העניין הזה של להיות "סופר", או שעמום אחר הצהריים מול הדשא הגדול.
אורפז נראה לי אז, לא יודע למה, מושבניק בעל דיבור רך וכובע קסקט. בעצם לא ממש דיבר, אלא הרחיף באוויר מיני אמירות משונות. הפגישה הייתה אקראית. בהמשך, מתוך סקרנות, קראתי נובלה בשם "נמלים". הטקסט לא דיבר אלי. הרושם נשאר עד היום: תחושה של רצינות וכובד ראש ודקדקנות ופרוטרוט של גוונים ומחוות וקרעי מחשבות.
זרם תודעה היה עניין נחמד להיגרף בו, אלא שבהמשך הוא הופך לניג'וס פשוט, או למערבולת שאתה טובע בה ולא בסערת רגשות, אלא בפיהוק. בעיקר שררה
בטקסט של אורפז אווירה גלותית מהסוג שלא אליו התכווננו. ואחרי שכל זה נאמר, אורפז הוא קלאסיקון ישראלי, כמעט קאנוני, שפוגע־נוגע בתחושות ובהרגלי הקריאה והצריכה התרבותית של מגזר חובבי ספרות גדול למדי.
בזכות הנוסטלגיה וסקרנות בנוגע לטיפול של ספרות מקומית יפה בענייני היומיום ונפש האדם, פתחתי את ספרו של רן יגיל "אורפז - ספר לאדם אחד" (מונוגרפיה חופשית, בהוצאת עמדה, 212 עמודים). יגיל עוסק באורפז כמעריץ, תוך שהוא בוחן אותו כמבקר ומנתח ספרותי, כאילו היה עכבר מעבדה אהוב: "יש כאן תיאורים נפלאים של חתול הנחבא בסבך אצל גדר, כמו המחשבות של טל (אחד מגיבורי הספר), חומק לו בין השורות המדויקות החושניות שכותב אורפז". ספרות יפה במיטבה כבר אמרנו?