אישה בחלל עבודה, אולי תשימי כאן עציצים?




בלילה חלמת שאתם נפגשים ברחוב. בבוקר קמת, אישה בחלל, התקלחת ונשכבת על הספה שלך, ושני החלונות ממול פתוחים. שכבת ככה אישה בחלל, על המגבת עירומה, מחוץ לחלונות עננים, שמים וכמה מנופים. זיכרון של ים. המדקרת אמרה שיש בך חֶסֶר. עצוב לך במתכת. הַחֶסֶר, ננסה לגלות איפה הַחֶסֶר. הים עמד בארובות. היא עברה איבר אחר איבר בלחיצות עמוקות. איפה כואב, חזרה ושאלה, איפה, איפה זרימה, איפה חום, איפה שינוי. איפה את?

חֶבְרָה 6

בישיבה הטכנית היו פחות משתתפים מבדרך כלל. בתוך שטף הדיבור הכללי המהנדס הבכיר קטע את עצמו. שאל: מי מסכם את הישיבה. הוא ניהל את הישיבה. הסתכל עליי. הסתכלתי עליו חזרה בלי למצמץ. המשיך, אמר שאנחנו כבר בהריון, הפרויקט כבר התחיל, אנחנו באיחור וחייבים לזוז מהר. הסתכל שוב על מנהל הפרויקט ואמר לו שצריך לזכור טוב טוב את מקרה הדמו, צחק, בסוף במזל הצלחנו לאנוס את המכונה לעבוד, אמר, אחרי הכול הדמו דפק כמו שעון שוויצרי. כולם צחקו כי המנוע באמת היה שוויצרי.

אישה בחלל עבודה, מה תעשי עם הזמן שיש לך הקיץ, הוא תחת העץ מולך, כמו חתול. לא הלכת לעבודה כי לא היה לך קול. לא יודעת מתי הלך הקול. המים בברז חמים מדי בשביל להתעורר. אחר כך שוב נרעדו הידיים בגלל היעדר בבשר. כבר הרבה זמן שלא הרגשת בשר שהוא לא שלך. ושלך נערם בתוך עצמו, כמה שהוא מתכווץ לתוך עצמו, ככה נערם אל עצמו, ולרגעים אין בזה פרופורציות ואחר כך חש בזה הרבה מאד היגיון.

חֶבְרָה 7

נפלתי אל הבור. רק בעקבות הקריאה בדו"ח התבהר לי רצף האירועים שהוביל לנפילה. בהוראה של ההנהלה, הם ערכו מבדק בטיחות דחוף ועצרו את הפעילות עד שיובהרו הפרטים. המהנדס הבכיר, כך בדו"ח, הוא זה שעמד מחוץ לדלת ואישר לקבלן החשמל לפעור את המדרכה אל הבור. הוא שכח לוודא שאין איש בפנים. הוא חשב שהחדר ריק. כך בדו"ח. רגע אחר כך הוא כבר הלך משם והקבלן שלח אל החדר את אחד מהפועלים, שחשף את הבור.

חֶבְרָה 8

אחרי הנפילה לבור התקשרו בכירי החברה. מנהל המחלקה, מנהל התחום, שני סמנכ"לים ומנהלת כוח האדם. הבכירים הביעו את דאגתם, שאלו איך בדיוק זה קרה. ביקשו שאנוח בבית. סיפרתי שהיה חשד לשבר בצלעות. אני בבית. עדיין כואב לי מאד. קל יותר לנשום. הנשימה בישיבה מכאיבה.

חֶבְרָה 9

ביום שישי אחרי חצות צלצל הטלפון הסלולרי. מוקד שירות הלקוחות של החברה. עניתי. הנציג אמר, אני מצטער על השעה. הכיר אותי בשמי. הנציג אמר שהאזעקה עובדת כבר חצי שעה ולא מצליחים לנטרל אותה מרחוק. עדכן אותי ששלח איש טכני, יתקשר אליי מהשטח להוראות. חיכיתי ערה.

אישה בחלל עבודה, העליבות היא בבשר. לא הנאכל, אלא זה שחי בך, עליבות שבהתמסרות לכל אפשרות של קרבה. הגוף הזה שמבקש מה. ככה נח, במצבים משתנים, על העצמות, במים הזורמים או ביבשות שלך, שבהן את מסתובבת בין שעות העבודה. אישה בחלל עבודה, מוטב להישאר כאן עוד שעה, לנקות קצת את תיבת המייל, עוד שעתיים, לתת לשעון הנוכחות לדפוק. המפה שעל המסך מתעדכנת ואפשר לראות שהפקק יעכב אותך בעוד חצי שעה, אולי יותר, כנראה תאונה בצומת הגדול. עוד משאית. את שומעת את המשאיות, אישה בחלל, הן מובילות סלעים אל הנמל. המים הופכים עכורים, מראש לא היה אפשר להטות ראש ולשתות מהם, אלה מים מלוחים. עכשיו הפכו המים עכורים. לא ראויים לשחייה, לא לצלילה, אי אפשר לחפש אלמוגים או צדפים. לפעמים, אישה בחלל, את מצליחה לשמוע את שריקות המשאיות מצומת הנמל, הן גונבות שם רמזורים. ממהרות לפרוק סלעים. אחר כך בת קול נשמעת, רעש סירנות, זעקות האמבולנסים וברקע רעש פריקת הסלעים. אישה בחלל עבודה, את לא אוהבת שביתות, פתאום כל הים משתתק לך ואת נשארת לבד עם כל הסלעים והאדמות.

חֶבְרָה 10

רגע אחרי שסגרתי את הדלת המנהל אמר לי שיש לו הצעה בשבילי. חייך. זאת הצעה לרילוקיישן, אמר, אני צריך אותך שם. אחר כך הוסיף, לא מעורבים כאן בתי ספר או גני ילדים או טרראם, לא צריך למצוא עבודה לאדם נוסף, חייך. אמר, בינתיים כשאנחנו פה העניינים שם יוצאים מאיפוס. את יודעת שאני צודק, הוא אמר. בזמן שדיבר, כתבתי. כתבתי, "תקציב". המחברת הייתה פתוחה. אמר, אני לא צריך תשובה מיד. כתבתי: לא תשובה מיד. הציע שאקח קצת זמן לחשוב על ההצעה. אמר, הדבר העיקרי שאת צריכה להחליט זה לכמה זמן את יכולה. יש זמן מינימום, אמר, של שנה. לכל הפחות, עשרה חודשים. קחי שבועיים. אחר כך אמר, עוד דבר, אמר (בלחש), שבועיים שלושה, כתבתי. אמר (עדיין בלחש), הגיע הזמן להתבגר ולדרוש תנאים. העלאה, מענק רילוקיישן, להכות בברזל הזה כל עוד הוא רך, כל עוד הוא חם, את יודעת מה קורה כשזה מתקרר? הוא צחק. הטלפונים על השולחן התחילו לרטוט ההתראות לקראת הישיבה הבאה. יצאנו מהחדר וכיביתי את האור.

אישה בחלל ואיך שפותחת עין - מקללת. במיטה הזאת אין סיכוי אפילו לחתול. פותחת עין באור החלוש ומתגלגלת לאט לתוך ההסכמה עם היום שבא, קמת, אישה בחלל, קמת, את ערה. הנה הזמן המתבזבז בין כה, המייל המתפוצץ כבר לא מפריע לך, את כותבת בחלל עבודה אחרת.

חֶבְרָה 11

מנהל השיווק קפץ למצב כריעה מאחורי אחת מקוביות הבטון שהיו פזורות בשטח. היה לי ברור שמישהו תכנן את המַחֲסים האלה היטב. עובדים אחרים היו שרועים במצב שכיבה ומדי פעם התגלגלו לימין או לשמאל לשיפור עמדות. באיזשהו שלב מנהל השיווק זיהה אויב וצרח כמו משוגע "אויב באזור החצץ המערבי". הוא העביר לכולם תיאור מדויק למיקום וסדר הכוחות והחל בירי לקראת הסתערות. הוא האיץ ביתר החוליה להצטרף אליו. אף אחד לא הבין מי מינה אותו למפקד של מבצע החיסול הזה. אחד המתכנתים שכב שרוע מאחורי עגלת עץ, הוא התנהל בכבדות, לקח לו זמן להתרומם ולהצטרף להסתערות. הפגיעות שלו סטו כל הזמן ימינה מהמטרות כמעט בכוונה. מעבר לגדרות יכולתי לראות את מנהלת מחלקת כוח האדם מפטפטת עם ראש צוות בדיקות התוכנה, הם עקבו אחר המתרחש בהתלהבות ומדי פעם השמיעו קריאות עידוד. העובדים ירו הרבה, נאנחו כל פעם שהגוף הכה באדמה. אויב הגיח מאחורי הבטונדות המערביות וחטפתי פגיעה ישירה. מישהו מצוות המחשוב. היה מבסוט עד השמים. עד שהורדתי את הקסדה. קיווה לחסל מתכנת. השכפ"ץ התמלא בצבע והרגשתי את הפגיעה חזק באזור הבטן, ביגוד ההסוואה שלי הוכתם בירוק, זהו, חוסלתי ואני מחוץ למשחק. התחשק לי להקיא. נשמע צרצור של סוף משחק ויצאנו החוצה, בינתיים עוד שני צוותים התכוננו להיכנס פנימה. חצי שעה אחר כך כבר ישבנו בחדר גדול וממוזג, נערים ונערות, עובדים של חברת הקייטרינג עברו בינינו והגישו למי שרצה שתייה קלה ומשקאות אלכוהוליים צוננים. הסתכלתי מסביב, כולם נראו שחוטים, מישהו מצוות המכירות חטף פגיעה בפנים, היה חבוש. מנהלת כוח האדם עלתה לבמה. כחלק מיום הכיף השנה, ולקראת השנה המאתגרת שנפתחת, אמרה, החלטנו להעניק פרסים לעובדים המצטיינים של הרבעון. מחאנו כפיים.

אישה בחלל עבודה - את דומעת? והפנים שלך מאחורי המסך, אני לא רואה. עוברים אנשים. את בוכה ומנגבת. אם מישהו ישאל פשוט תגידי לו שיש לך אלרגיה, יש פה יותר מדי אבק, זה מצחיק, גם המהנדס בחדר הסמוך סובל מאלרגיה קשה, יש ימים שהוא לא מפסיק להתעטש, או להשתעל, קשה לדעת, אלה עיטושים שהופכים לשיעול חזק.

חֶבְרָה 12

היה גל פיטורים גדול. רגע לפני הסגירה נדרשתי להגיע למשרדים. כולם נדרשו. המשרדים היו מרוטים. הרוב כבר נלקח. הספות נעלמו מפינות הישיבה (ישבנו עליהן לעתים רחוקות). במסדרון שמעתי מישהו אומר, אנשים גנבו את הספות בלילה. ראו במצלמות של האבטחה. לא דיווחו. אם להגיד את האמת אני לא בטוח אם יש למי לדווח, אמר חצי צוחק. בקוביות היה בלגן. ניירות זרוקים וכבלים על השטיח. היו עובדים שהגיעו באיחור, מצאו את השולחנות שלהם ריקים. מי שלא הספיק להזדכות על המחשבים - הם נלקחו על ידי אחרים. מחלקת האיי טי הייתה בעומס, תור ארוך של אנשים. שורה נצמדה לקיר. ישבתי בקובייה שלי. קיפלתי את הציוד לתוך קופסה. לא קיבלתי מכתב פיטורים. לא ידעתי מי יהיה המנהל החדש. באיזו קומה נשב, באיזה בניין.

אישה בחלל, אולי בעצם עדיף לך להיות אישה בחלל עבודה מאשר סתם אישה בעולם, החלונות סגורים והדלת עם אפשרות לנעילה, מה כבר מחכה בחוץ? מהחלון שבדלת אפשר תמיד למצוא אותך, אין אף פינה שבה את בשטח המת. כל מי שמציץ רואה אותך יושבת. על כל מילה יש אפשרות לשתיקה, וגם אם לא שתיקה כהסכמה, לפעמים שתיקה מתוך שתיקה, שתיקה מיידית כי בין כה לא נשמעת, את העלבונות אפשר להמשיך לספוג בגוף, לפעמים נדמה שבשביל זה משמש אותך הָרֶחֶם. על המסך בחדר הישיבות הגדול הסבירו איך אפשר להוסיף תמונה למערכת ניהול המשימות החדשה, את התמונה רצוי להוסיף כדי לבאר סוגיות טכניות, או כדי להמחיש את אופי הכשל. בזמן ההדגמה אחד המנהלים אמר, אולי אני אעלה פה תמונות של פורנו. אישה בחלל, את יושבת בחדר מחוץ לאטמוספרה, בגלל זה את הפוכה עם הראש למטה והרגליים כלפי מעלה כמו שרכים מתנועעים במים, מישהו עוד מעט יזרוק עלייך מטבע.

הספר "חֶבְרָה" ראה אור בהוצאת רסלינג