קיצוניות "ימנית" ו"שמאלנית"

כמו הטריטוריאליות והתוקפנות, גם רגש השייכות למשפחה/להקה/שבט הוא נתון בטבע, וגם הוא נמצא במקורן של מלחמות. אנחנו מבינים את הבסיס הגנטי של רגש הקרבה בין הורים לילדיהם. "חישוב גנטי" מצדיק באופן עקרוני גם הקרָבה עבור כמה אחים, מספר גדול יותר של בני דודים, וכך הלאה. בקרב המינים החיים היום סביר להניח שאחת התכונות שנבררה ושהפכה רווחת מבחינה גנטית וסייעה להם לשרוד היא הנכונות להילחם ואף להיפצע או להיהרג למען שלמותה והמשך קיומה של המשפחה המורחבת/הלהקה, ובמידה מופחתת מעט, גם למען העם.

נכונות גנטית כזו מתבטאת כנראה גם ברגש של קרבה ושייכות לשבט ולעם, רגש שניתן לכנותו "לאומי". (לאום במובן האתני, של מוצא משותף, "עם"). רגשות לאומיים מוכָרים היטב ומסוגלים להיות רבי־עוצמה ולהוביל אדם אף למלחמה ולמוות. גם הם, המפכים בפרט, יכולים לקבל ביטוי לאומי מועצם. כאשר עַם מתגייס ואנשיו הולכים לקרב — ייתכן מאוד שרגש משפחתי/לאומי עז מושל במעשיהם, ולאו דווקא ההיגיון. זאת בדומה למה שאמרתי לגבי היצר הטריטוריאלי — ושני היצרים הללו אף עלולים לחבור זה לזה.

כאשר "מגויס" הרגש הלאומי, ולצדו היצר הטריטוריאלי, ולצד שניהם מתעורר יצר התוקפנות — אנחנו מגלים ש"כשהטנקים יורים ההיגיון שותק". מול "קואליציה" כזו של יצרים ורגשות ביולוגיים, המכפיפים לשליטתם את הרציו, רק בודדים יכולים להתגבר על ההכתבות הגנטיות הללו ולהזדעק בשם נימוקים שכליים. הדבר נכון לא רק בסיטואציות הרות גורל של מלחמה: לא קשה לנו להיזכר בעוצמת הרגשות הלאומיים העולים בנו לנוכח ניצחון של נבחרתנו בכדורגל, ומנגד להבדיל, ברגשות לאומיים של עלבון וכאב לנוכח פיגוע חבלני (שבו נפגעו בני עמנו שכלל אינם מוכרים לנו).

"על החיים ועל המוות". כריכת הספר"על החיים ועל המוות". כריכת הספר

לרגע, אנחנו מוכנים לחבק את כל מי ש"שייך לעם הזה", ובמשנהו לחסל את כל מי שמתנגד לו. התגובות הראשוניות שלנו אחרי אירועים בעלי זיקה לאומית (ולעתים די שתהיה זו התבטאות עוינת של מנהיג שכן) הן יצריות, זוכות לרציונליזציה מהירה מאוד, ומנוגדות להיגיון המנחה אותנו כשאנו רגועים. כל מנהיג ישראלי יודע שפיגוע או פעולה צבאית מוצלחת ערב בחירות יכולים להטות את הכף לכאן או לכאן.

שמות גדולים בפילוסופיה, בספרות ובמוזיקה בגרמניה הלכו שבי אחרי הרגשות הלאומיים שהיטלר עורר בהם. אנחנו רשאים לדרוש לפחות מאדם משכיל, שיבין את התהליך שמתרחש בקרבו ובקרב בני עמו, לא ייכנע כל כך מהר ליצריו וגם לא יידום. הרציו אינו אוטונומי אך גם אינו בטל בשישים. היה צריך להיות ענק רוח כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כדי שלא להיסחף באופוריה הלאומית שלנו אחרי מלחמת ששת הימים ולצאת נגדה, אך היו גילויים אנטי־מלחמתיים אחרים שהתנגדו לרוח הזמן ולממשל, למשל בתקופת מלחמת וייטנאם בארצות הברית, ואחרי אירועי סברה ושתילה אצלנו.

הכרת הבעיה היא גם הצעד הראשון לפתרון: אם נבין שעוצמת הרגשות הלאומיים שאנו חשים נובעת ממקור ביולוגי־גנטי, ושהנימוקים הראשוניים שניתנים כדי להסבירה הם רציונליזציה, שהחלקים הקדמונים במוח כופים על החלקים המאוחרים שבו, נוכל להכריח את עצמנו לעצור לרגע ולבחון מחדש את רגשותינו ואת מחשבותינו גם יחד. נבין את הלגיטימיות הביולוגית של סערת הרגשות שפוקדת אותנו (אחרי פיגוע למשל), נבין את רגש הכעס ואף את השנאה שאנו חשים כלפי מבצעי הפיגוע, אך לא נרוץ לקרוא "מוות לערבים" ולא נקרא לטרנספר: נדע שכרגע אנחנו נשלטים בידי חלקים קדמוניים של המוח, ושרק כשסערת היצרים תקהה מעט, יצליח הניאו־קורטקס להציג בפנינו תמונה רציונלית יותר.

ביודענו זאת, נדאג לקחת לעצמנו את פסק הזמן הדרוש. ממש כמו שאנחנו מלמדים ילד "לספור עד עשר" לפני שהוא נותן פורקן לרצון פתאומי להכות או לנבל את פיו, ובמקרים רבים זה עוזר, כך נעשה עם עצמנו. כך נוכל להתגבר על יצרים ראשוניים ועל הצורך להצדיקם, ונקיים חשיבה רציונלית "נקייה" יותר. חשיבה כזו תביא מן הסתם גם לדעות ולפתרונות רציונליים יותר, ותשפיע מצדה (עם הזמן ובאופן מוגבל) גם על רגשותינו ויצרינו. היענות בלתי מבוקרת ליצר הלאומי מתבטאת בקיצוניות לאומנית. קיצוני לאומני נתון לשליטת היצר הלאומי, וייתכן שהדבר כרוך גם בכניעה ליצר הטריטוריאלי וליצר התוקפנות. אלה, מצדם, יכולים גם לגרור לשנאת זרים ולגזענות, וכשהם חוברים לאמונות דתיות מנוגדות, הקיצוניות עלולה להגיע לרמה של טירוף. היענות לחלקים הקדמוניים של מוחנו, העלולה להביא לתוקפנות בלתי הכרחית כנגד עם אחר או בטריטוריה של עם אחר, היא בחזקת סטייה וראויה לגינוי. מנגד, נבין גם שמי שמתכחש לחלוטין לרגשות הזהות הלאומית פועל בניגוד לטבע שלו, מי שאדיש לחלוטין לקיום הלאומי של האדם הוא חיית להקה, והאינטרס של הלהקה טבוע בהתנהגותו.

הגנים אינם "מאשרים" פעולה נגד הקיום הקיבוצי — שהקיום הפרטי תלוי בו במקרים רבים. חוקרי בעלי חיים יאמרו מן הסתם שפרט המתכחש ללהקה שלו הוא פרט חולה. משהו במנגנון השייכות שלו נפגם. גם כאן מדובר בסטייה (בשני המקרים — סטייה ממה שטבעי לנו). ממש כמו שראוי שנגנה את עמדותיו של הלאומן, ראוי שנגנה את עמדותיו של המשתמט או הסרבן. לא בכדִי ההגדה של פסח, בדברה על הרָשע, זה שאומר, "מה העבודה הזאת לכם", לכם ולא לו, אומרת: "הקהה את שיניו".

עַם שישלים עם כך שפרטים בו יפעלו נגדו ויתכחשו לו, והתנהגות זו תהפוך רווחת, פשוט ייעלם: בין שבעקבות כניעה במלחמה לאויבים נחושים יותר מבחינה לאומית, בין שכתוצאה מהתבוללות בעמים אחרים. עמים ששרדו, שרדו בין השאר מפני שבַפרטים שלהם מוטבע הרגש הלאומי. ולכן נכון לו, לעם, לגנות את מי שאינו משתתף במאמץ הלאומי, ומדרגת נחיצות מסוימת, החיונית לקיום הלאומי, אף לנקוט אמצעים נגדו.

פיוס ושלום

בסיס ביולוגי ניתן למצוא גם לַנכונות להתפייס ולחיות בשלום, וגם לה היבט פרטני — והיבט חברתי ולאומי. כלבים וחתולים שגדלו יחד מינקות חיים בשלום אלה עם אלה. תצפיות על להקות קופים הראו שזמן־מה אחרי כל מריבה ישנו תהליך של פיוס. לכל פרט ולכלל הלהקה "ברור" שחבריה צריכים להמשיך לחיות יחד כדי לשרוד ולקדם תוקפן חיצוני. במילים אחרות, במינים החיים היום נבררו גם התנהגויות תוקפניות וגם מנגנוני פיוס, ויכולות אלה טבועות ביולוגית גם בנו, בני האדם. טבענו מאפשר לנו לנטרל שמירת טינה ולמצוא את האיזון הנכון בין החשדנות והכעס כלפי מי שפגע או יכול לפגוע בנו, לבין היכולת להתפייס; האיזון הנכון בין התוקפנות הטבעית לבין הצורך לשתף פעולה. איזון זהיר וגמיש כזה מאפשר להמשיך להתקיים לא רק על חרבו של מי יותר שלופה - אלא גם כשהיא בנדן.

אין חיה שאינה נלחמת על חייה ועל חיי הלהקה שלה, ובל נצפה שהאדם, ומי פחות כחלק מעולם הטבע, יהיה משוחרר מכך. רוב מיני החיות חיים תוך איזון מסוים עם שאר מיני בעלי החיים, החל בשיתוף (עדרי זברות וגנו הנודדים יחד); דרך "הסכמים" (התאואים יתארגנו לאיים על לביאה שתתקוף אותם, אך יודעים כי עליהם להעלות מס מסוים למשפחת האריות ולא יסתכנו במתקפה עליה אם האירוע יסתיים בהקרבתו של תאו צעיר אחד); וכלה ב"מאזן אימה" (צבועים ישמרו מרחק מהלביאה במצב רגיל, אך יתארגנו ויבריחו אותה מדי פעם כדי לזכות בחלקם בנבלת הזברה).

תצפיות על חיי החיות, וגם מסע ספארי ארוך שערכתי, הראו לי באופן אישי שמה שמכונה "חוק הג'ונגל" כולל בתוכו אזורים ותקופות של רגיעה יחסית תוך שמירה על מצב כוננות, ולחימה ספורדית. בלהקות של חיות רבות מסוריקטות ועד זנבנים מוצב צופה שעה ששאר הלהקה ממשיכה בעיסוקיה. עדרים של אלפי גנו, זברות ותאואים יכולים לרעות במשך זמן מבלי להיות מותקפים, אך גם כשהם מותקפים הם למעשה "רק מעלים מס" בדמות פרט צעיר או זקן, והשאר ממשיכים בחייהם — תוך כוננות מתמדת ובריחה או לחימה כשנשקפת סכנה חריגה.

ראיתי לביאות תוקפות — ועושות זאת לכאורה בחוסר התלהבות (כאילו הייתה זו פשוט ה"עבודה" שלהן), והופתעתי לראות כיצד אחרי הבהלה הרגעית והבריחה הקצרה, עדרי הגנו והזברות ממשיכים ברעייה שלווה לכאורה. מרבית החברות האנושיות מנהלות את שגרת חייהן תוך כדי הצבת "צופים" (שירותי המודיעין), הכנת צבא ונכונות להקריב אחוז מזערי של אנשיהן למען המשך חיי העם — תוך חתירה להסכמים ולבריתות שלום.

“על החיים ועל המוות" ראה אור בהוצאת תכלת