"אני עשויה מהחומרים הלא נכונים”, זהו שם ספר הביכורים של אנה חנה מישר, שראה אור לאחרונה בהוצאת ספרי עיתון 77 ובעריכת המשוררת ללי ציפי מיכאלי. בלי כחל וסרק. ישר לפנים. “כך אני מרגישה באמת", היא אומרת. "הוריי ציפו לילדה בלונדינית עם עיניים כחולות, וקיבלו בובת טופסי שחורה. תמיד הרגשתי חריגה, לא שייכת. יש זרות בסיסית בקיום שלי. אני לא מיישרת קו עם מה שנכון לעשות. כל זה, מן הסתם, נכנס לשיריי. אני אדם לא קונבנציונלי בשום צורה. גם לא בהעדפות ובחשיבה שלי על החברה ועל המציאות בתוכה אני חיה. אני מודעת לזרות שלי וגם לשונות של הכתיבה שלי. בשירה אני כותבת את אנה: את ההתנסויות הממשיות והווירטואליות שלה; את הדיכאונות והמאניה שמטלטלים את חייה ומעיפים אותה להתמודדויות קיצוניות”.
“עמדתי מול המוות“
בהתאם, חומרי השירה שלה מגוונים. “אני יכולה להיות משועשעת מהצעת חברה לקנות לי ויברטור בגרמניה, ומצד שני לבכות את אובדן אמה רחל", היא אומרת. "להיכנס לדיכאון ולשיתוק, ומצד שני למאניה של קניות ואינטראקציה עם אנשים. אני מחפשת את המקום שלי בין האחים ומצד שני, לחדד את האחריות שלי על בני היחיד. לראות איך המצב שלי משליך עליו, כפי שהפכתי לנייר לקמוס של אמא שלי”.
זוהי אנה מישר (54), אמא לאיתמר ובוגרת המדרשה לאמנות. היום, אחרי צאת ספר שיריה הראשון, היא יכולה לומר: “אני משוררת”. ולא רק. “אני גם מציירת", היא מגלה. "הציור שעל כריכת הספר הוא שלי. אני מוגדרת כבי־פולארית, נעה בין הקצוות. פעם למעלה ופעם למטה. יש לי חיים מגוונים ודואליים".
זה התחיל בגיל 12, כשדודה פאולה מתה. “הרגשתי איזה שבר, אז התחלתי לכתוב שירים", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול המוות ושאלתי שאלות על משמעות החיים. מאז אני כותבת און אנד אוף. מעולם לא פרסמתי את שיריי, אבל ידעתי שיום יבוא ואתחיל לפרסם אותם. המילים היו תמיד נקודת החוזק שלי. הכתיבה הייתה מפלט עבורי. הרגשתי שהכתיבה מצילה אותי מעצמי ומהחיים. זה היה חזק ממני. יותר מציור שלמדתי במדרשה. לתרגם חוויות לשירה זה תהליך של עיבוד רגשי ואסתטי. זה דורש ממני ריכוז מקסימלי. התכנסות כמו עבודת קודש”.
בשנים האחרונות ניסתה לארגן את השירים אבל לא היו לה הכוחות לכך. אחרי ניסיונות כושלים להתחבר למשוררות ומשוררים, נתקלה בשירה של ללי ציפי מיכאלי “מחוץ לבית”: “ אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה זֶה / לִהְיוֹת בּוֹדְדָה / בּוֹ / דֵדָה / לָצוּף מֵהָעֵינַיִם / לְהֵאָחֵז בְּהַצָּלָה שֶׁל / יֶלֶד שֶׁל / מִישֶׁהוּ אַחֵר // הַאִם מִישֶׁהוּ / אַחֵר / מַצִּיל אֶת הַיֶּלֶד / שֶׁלִּי?”. “השיר כל כך נגע בי ודיבר אותי שהחלטתי לקנות את הספרים של ללי ולהיפגש איתה", היא מספרת. "אחר כך הראיתי לה את השירים והתחלנו לקרוא שירה. קיבלתי השראה גדולה והתחלתי לכתוב עשרות שירים. ערכנו שלושה ספרי שירה. בינתיים הוצאתי רק את הראשון, ומקווה לשחרר גם את הספרים האחרים. במהלך כתיבת הספר איבדתי את אמי. מותה טלטל אותי והכניס אותי למצב של שיתוק. לא יכולתי לכתוב. אושפזתי, ותהליך העבודה על הספר נפסק. לאחר השחרור המשכנו לעבוד במרץ. רציתי שהספר יצא ביום ההולדת שלי, 15 בינואר, ואכן זה קרה. הספר היה מתנה מעצמי לעצמי”.
התוצאה: ספר אישי מאוד, חשוף ונוגע. השירה היא מקום בטוח. המקום היחיד אליו מרגישה אנה שייכת, מקום של פצע מנוחם. “אני נעה על המתח בין הביוגרפי לחירות המשוררת", מעידה מישר. "השירים שלי הם תיעוד האוטוביוגרפיה שלי, מבחינה זו שהם מבוססים על חוויות אישיות מחיי. אין לי שירים שהם פנטזיות שלא קשורות למציאות שלי, כפי שאני חווה ומרגישה. כל מה שאני כותבת אותנטי. בשלב השני והשלישי נוצר ריחוק מהשירים, ואז אני מצליחה ללטש ולהעביר את השירים מהאישי לאוניברסלי, מהחוויה האישית והפרטית שלי, לרמת הסכמה של הכלל אנושי. למשל, חוויית המוות של האמא הפרטית שלי. מי שקורא את השירים האלה לא יכול שלא להזדהות עם תחושת האבל, הבדידות ואובדן הדרך”.