העיירה בוערת: היה זה בקיץ 1995, כשעמר ברטוב, אז בן 41, ניגש לאמו יהודית לבית שימר, ובעודה מבשלת במטבחה מרק עוף הפנה אליה בקשה שמעולם לא ביקש ממנה: “ספרי לי על ילדותך”. כשהוא נשאל מדוע כה התמהמה עם בקשתו זו, הוא משיב: “אותנו, הצברים בני הדור שלאחר השואה, חינכו לחשוב רק קדימה. לא רצינו לדעת שום דבר על מה שהיה בעבר”.

האם ההיסטוריון שבך דחק אותך לחצות את הרוביקון או חששת שאחר כך עלול להיות מאוחר מדי?
“כמובן שזה היה ההיסטוריון שבי. לאחר שהחלטתי לכתוב על עיירה בשואה, חשבתי על בוצ’אץ’, העיירה שממנה עלתה אמי ב־1935 וכידוע הייתה גם העיירה של ש”י עגנון. על מנת לכתוב ביוגרפיה של מקום, כמו ביוגרפיה של אדם, רצוי שיהיה לך קשר אינטימי עם המקום הזה, שבנסיבות מסוימות אולי יכול היה להיות גם נוף ארץ מכורתי. ברגע ההוא לא שיערתי שאמי, אז בת 71, תחלה ותלך תוך שלוש שנים לעולמה”.

הוא, בנו של הסופר חתן פרס ישראל חנוך ברטוב, איננו מספר איך יצא מרק העוף, אבל מאותו רגע פרוזאי במטבח ברמת אביב החל להירקם הספר “אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ’אץ”, שגרסתו העברית הופיעה כעת בהוצאת עם עובד, כחצי שנה לאחר שהוענק לברטוב הפרס הבינלאומי של יד ושם לספר מחקר על השואה. בספר מפריך ברטוב נטייה של רבים שלא לקשר ישירות בין השואה לבין אירועים טרגיים קודמים שקרו לעם היהודי. “כשמספרים את הסיפור של השואה, אי אפשר להתחיל בסוף, ברצח היהודים בידי הגרמנים”, הוא סבור. “על מנת להבין כיצד זה קרה, צריך לחזור הרבה אחורה ולדעת שברצח העם בבוצ’אץ’ נטלו חלק לצד הגרמנים גם האוקראינים והפולנים, שכניהם במשך דורות של יהודי העיירה. המחקר שלי מוציא את השואה מהקשר של אירוע ייחודי ומחזיר אותה להיסטוריה נוכח אירועים מקבילים שהתרחשו כעבור שנים במקומות כמו בוסניה ורואנדה”.

עומר ברטוב (צילום: פטר גולדברג)עומר ברטוב (צילום: פטר גולדברג)

מחקר תובעני

עלילת ספרו המעמיק והסוחף של ברטוב מתרחשת בבוצ’אץ’, עיירת ספר בדרום גליציה שעגנון הספיד אותה בספרו “עיר ומלואה”. עיירה זו, הנמצאת כיום בתחומי אוקראינה, הייתה בעבר בשליטת הקיסרות האוסטרו־הונגרית, פולין וברית המועצות. לדברי ברטוב, השואה לא הכתה שם בבחינת יש מאין, אלא שמעבר ליחסי הגומלין שהיו ליהודים עם שכניהם, התפתחה שם אנטישמיות שנבעה מסיבות לאומניות, דתיות וכלכליות.

“היהודים באזור בוצ’אץ’, שתמכו בעבר בקיסרות, מצאו את עצמם לאחר קריסתה במלחמת העולם הראשונה נופלים בין הכיסאות בין הפולנים והאוקראינים”, מציין ברטוב. “אם הייתה להם הזדמנות להינצל מהגורל שציפה להם בשואה על ידי עלייה לארץ ישראל, מעטים ניצלו אותה, מה גם שכאן לא התלהבו לקלוט את כולם והעדיפו את אלה שיכלו להשתתף בבניין הארץ. ב־1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, בוצ'אץ’ עברה לשליטת הסובייטים בעקבות הסכם שהיה להם עם הגרמנים”, מספר ברטוב. “הם הרסו לחלוטין את הכלכלה המקומית הרעועה, מה שהביא למחסור חמור במזון והתחילו להגלות יהודים, אוקראינים ופולנים. כשהסובייטים יצאו משם, התחיל גל של פוגרומים מצד מליציות אוקראיניות לאומניות. כשהגיעו הגרמנים, הם פתחו ברציחות מסוג אחר”.

ביולי 1941 השתלטה דיוויזיית הוורמכט הגרמני על בוצ’אץ’, לאחר שהעיירה נפגעה קשות מההפצצות האוויריות של הגרמנים ומההרס שהסובייטים הותירו אחריהם. היהודים אולצו לענוד סרט זרוע לבן, נאסר עליהם לעבור ברחובות ראשיים והם הצטוו להסיר את כובעיהם בפני גרמנים. מי שלא ציית, נורה. את ההשמדה בבוצ’אץ’ החלו הגרמנים תוך זמן קצר ברצח 450 מתוך כ־8,000 יהודי העיירה, רובם מהשכבה המשכילה. בהמשך הקימו הגרמנים במקום יודנראט ומשטרה יהודית, שאנשיהם היו מיקירי הקהילה. בהקשר זה מביא ברטוב סיפור יוצא דופן: “סופר לי על ברוך קרמר, ראש היודנראט האחרון, שהיה לפני המלחמה חסיד, עבר ללבוש מה שקראו בגדים גרמניים, גילח את זקנו ואת פאותיו וארגן לגרמנים נשפים עם נשים צעירות כשיש עדויות שהוא השתתף באירועים אלה. היו שהעידו, כי עשה כן מתוך אמונה שכך יוכל להציל את מי שניתן היה להציל”.

גיא ההריגה בבוצ'אץ' (צילום: פרטי)גיא ההריגה בבוצ'אץ' (צילום: פרטי)

מעטים מבין יהודי בוצ’אץ’ הצליחו להימלט ליערות ונטלו חלק בהתנגדות הפרטיזנית. אחרים הוסתרו, לרוב בתשלום, על ידי פולנים, שהיו בסכנה של טיהור אתני מאוד אלים בידי מליציות אוקראיניות. זה הביא חלק מהפולנים לגלות אמפטיה כלפי יהודים גם אם היו להם קודם לכן נטיות אנטישמיות.

“במחקר שלי התבססתי במידה רבה על עדויות אישיות”, מעיד ברטוב. “כך גיליתי אירועים שלא מופיעים בשום תיעוד פורמלי בארכיונים. מעיון בעדויות אלה עולה, שיהודים שניצלו מהאקציות של הגרמנים נרצחו בסופה של המלחמה בידי כפריים אוקראינים תוך כדי האנדרלמוסיה שנוצרה באזור עם עזיבת הגרמנים. כשהגיעו הסובייטים, התהפך הגלגל ויהודים שניצלו פעלו יחד עם פולנים נגד האוקראינים. מבין הקצינים הסובייטים היו שהזדהו כיהודים, מה שהיה לניצולים היהודים בגדר נס משמים”.

כיום, אין יותר יהודים בבוצ’אץ’, לאחר שרוב יהודיה נרצחו ואלה שניצלו, עזבו. גם אין שם יותר פולנים. אלה מהם שלא נרצחו, ברחו או הוגלו. את מקומם תפסו כפריים אוקראינים שהוגלו ממקום שבתם בפולין במהלך חילופי האוכלוסין בין ברית המועצות לבין פולין הקומוניסטית.

ברטוב (66) הצבר, שסיפורי אביו הסופר נטועים בנוף הארץ־ישראלי, חי בארצות הברית כמחצית מחייו. הוא התיישב בקיימברידג’ שבמסצ’וסטס עם רעייתו השנייה וואי־יי לי, פרופסורית לספרות סינית באוניברסיטת הרוורד. הוא משמש פרופסור להיסטוריה של אירופה באוניברסיטת בראון, ברוד איילנד. ספרו החדש תורגם מאנגלית, שהיא כדבריו שפת המחקר שלו.

מדוע כתיבת הספר התמשכה שני עשורים, אגב מחקר שהשתרע על פני שלוש יבשות?
“בהתחלה חשבתי לתומי שאם אכתוב ספר על עיירה קטנה, הדבר ייקח לי שנה־שנתיים ואגמור עם זה. מהר מאוד התבדיתי. התברר שככל שמתעמקים יותר, התהליך נמשך יותר, מה גם שלצורך העניין היה עלי ללמוד שלוש שפות שלא היו שגורות בפי”.

יש לך כעת תחושה של פירעון חוב כלפי אמך?
“למען האמת, יש לי הרגשה של צער על שהיא לא זכתה להיות עדה לספר הזה”.