"דני גיבור”, “לשפן יש בית”, “ג’ינג’י”, “רוגז רוגז רוגז, שרוי חתול ברוגז”, “אצו רצו גמדים”, “מיכאל” ועוד ועוד יצירות רקחה הסופרת והמשוררת מרים ילן־שטקליס, שהייתה הראשונה לזכות בפרס ישראל בקטגוריית ספרות ילדים בשנת 1956. “המשוררת היחידה שראתה את עיקר תפקידה בשיר ובסיפור השירי לילדים, ולהם הקדישה את כל כישרונה המבורך.

לא שברירים מיצירתה תרמה להם, אלא את כל חייהם על ששונם ויגונם, על דמיונם ועל אמיתם”, התפייטו אז שופטי הפרס בנימוקיהם. “כל מה שכתבה - בשביל הילדים כתבה. ובכל מה שכתבה אין טעם לוואי של התיילדות מדעת, אלא טעם של ילדות ממש, מציאותית ואמיתית, שיש בה שמחה ותמימות, אבל גם צער ודמעות. חוכמת חיים ופגעי החיים. אכזבה ונחמה. כל הסממנים העיקריים שמהם מבושמת שירה טובה למבוגרים, בישמה היא בהם את שיריה לילדים. על כך, טועמים בהם טעם שירה לא רק הקוראים הקטנים, אלא גם הגדולים”.

 ילן־שטקליס לא אהבה את זה בכלל. לא את הביטוי “בשביל ילדים”, ולא את מילות התודה. “הלוא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שלבי חפץ לכתוב לעצמי”, טענה. “באשר ל’תודה’, בלבי אני שואלת את עצמי: מה תודה מגיעה לי? האם אנחנו מודים לציפור כאשר אנו נהנים משירתה? נראה לי שאני חייבת תודה לגורלי, אשר נתן בי את התכונות ההכרחיות כדי להיות משוררת – כל התודה מגיעה לגורלי ולא לי”.

ילן־שטקליס התוודתה לא אחת, כי שירים, כמו ילדים, נולדים בייסורים. אחר כך הווידוי קיבל צורה של שיר בו כתבה: “כפי שילדים נולדים תוך ייסורים אין שאת/ כך גם שירים נולדים תוך ייסורים אין שאת/ הרי ידוע ששירים אינם נולדים בנפש מאושרת/ לא! הם נולדים בנפש מיוסרת/ בכל שוטים ובכל העקרבים שבעולם..”. אלא ששירים, בשונה מילדים, אמרה, “עושים את עצמם”. באחד ממאמריה, “על ספרות לילד”, הדגישה כי אינה רואה הבדל מהותי בין נפש המבוגר לנפש הילד. “המבוגר עוטה נפשו קליפות... שריוני מגן לנפשו. הסירו מעט מן הקליפות הללו מנפשם ותראו: מנגד נפש ילד, אותה נפש העומדת לפנינו במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן... משותפים הם הכמיהה לאהבה והשאיפה לתמימות, סבל הבדידות וסבל היתמות, ההנאה מן היפה וחדוות הצליל...”

הקדשה מרגשת

ילן־שטקליס, בעלת עיטור יקירת ירושלים ואות ההגנה, נולדה בעיירה פוטוקי באוקראינה לפני 120 שנה בדיוק, ב־21 בספטמבר, למשפחת רבנים וחסידי חב”ד. עד יומה האחרון התמרמרה על החלוקה בין ספרדים לאשכנזים. “אנחנו כאן עדה אחת, מזרח־תיכונית”, טענה בתוקף. סבה, ברוך זאב וילנסקי, היה ממייסדי תנועת חיבת ציון. סבה השני, יצחק ליפשיץ, היה מראשוני התומכים בהרצל, בהגיעו לווילנה. “ילן” הוא ראשי תיבות של שם אביה, המנהיג הציוני ד”ר יהודה ליב וילנסקי (ניסן), מחבר “פרקים מחיי הציבוריים”.

אחרי פרעות 1905 נדדה עם משפחתה מעיר לעיר. אחרי לימודיה בתיכון המשיכה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חרקוב, ומשם לבית הספר הגבוה למדעי היהדות בברלין ובמכון לספרנות בפריז. כשהייתה בת 20 עלתה ארצה והשתקעה בירושלים. היא עבדה ב”הדסה” כפקידה של הנרייטה סולד, ובאוקטובר 1922 שירתה בהגנה ועוד שנה בצה”ל. התחנה הבאה: הספרייה הלאומית, שבה ניהלה במשך 30 שנה את המדור הסלאבי, עד לפרישתה לגמלאות. “הייתי נשואה פעמיים, התאלמנתי פעמיים, וילדים לא היו לי למרות שרציתי מאוד ילדים. עברתי שני ניתוחים קשים ביותר, וזה לא עזר”, סיפרה בגילוי לב בראיון לטלוויזיה הישראלית בשנת 1980 מדירתה בקומת המרתף בשכונת רחביה. 

השירים הראשונים שכתבה היו בגיל 17. אלו כונסו בשנת 1968 בספרה “וטוי” (“ענפים”). השיר העברי הראשון שכתבה פורסם ב־1922 בשבועון “החיים” של פסח גינזבורג. שנים לאחר מכן, ב־1938, הגיע מה שעתיד להיות במידה רבה גורם יסוד בשירה העברית לילדים: “רוח רוח” שהודפס ב”דבר לילדים”. היא האמינה שנדרשה בשלות בשביל לכתוב לילדים, אולי כי לא ערכה את ההפרדה בין כתיבה לילדים לכתיבה למבוגרים. היא כתבה וכתבה, והקוראים, בדיוק כפי שכיוונה, “מגיל שנתיים עד 72”, הציפו את תיבת הדואר שלה בגלויות תודה ובהזמנות לביקור. “סיפורך על הכלב בימי מצא חן בעינינו ואנו מזמינים אותך לבקר בקיבוץ שלנו. הביאי איתך גם את הכלב בימי”, כתב אליה ילד מעמק בית שאן. “איני כותבת על ילד מסוים וגם לא על כלב מסוים, אלא על העניין עצמו”, אמרה מצדה בראיון ל”מעריב”. 

בסוף שנת 1929 נישאה למשה שטקליס, שהיה מחשובי הפרהיסטוריונים של ארץ ישראל. הם התגרשו ב־1939, לאחר שבעלה עזב אותה לטובת בינה גבירץ, שאיירה את ספרה הראשון "אצו רצו גמדים". מאז חייתה לבדה. היא הלכה לעולמה במאי 1984 ונקברה בחיפה. 

ילן־שטקליס הותירה אחריה דורות של ילדים, קטנים וגדולים, שמתרפקים בגעגוע על ספריה, בהם “אצו רצו גמדים” (1939), “דני” (1943), סיפור הערש “טול טול בעל חול” (1944), “המסע אל האי אולי”, סיפור מסעם של צעצועים פגומים אל הרופא הגדול (1944), “מעשה בילדה מיליק ובדודה פיליק” (1945), “שיר הגדי” (1960) ועוד.

אחריהם הגיעו ספר הסיפורים למבוגרים “שקר” (1966) ו”שתי אגדות” (1972). היא גם תרגמה, למשל, את “גברת עם כלבלב” של סמואל מרשק ואת “מרי פופינס” של פמלה לינדן טרוורס, יצירות של קורניי צ’וקובסקי, את מכתבי טרומפלדור ויומניו מרוסית לגרמנית ושירה רוסית. בשנים האחרונות הופק סרט על חייה של ילן־שטקליס כחלק מסדרת “העברים” של היוצר יאיר קדר (“לבדיתי” בבימויו ובעריכתו של ראובן ברודסקי). שיריה מושמעים ברדיו, ולפני פחות משנה יצאה ביוגרפיה על אודותיה לילדים, בסדרה “הישראליות” מאת דורית גני (הוצאת צלטנר). 

“בחנוכה 1971, שבועות ספורים אחרי שעלינו מברית המועצות, גרנו בירושלים במרכז הקליטה בקטמון ט’”, מספרת ד”ר יוליה שוורצמן, מרצה בחוג הרב־תחומי באקדמית גליל מערבי. “ישראל לא האירה לנו פנים: היה קר וצפוף בדירה הקטנה וקר ומנוכר בחוץ. הכמיהה ארוכת השנים התחלפה מהר מאוד בעלבון ואכזבה. יום אחד, כשחזרתי מדוכאת כבכל יום מבית הספר, ראיתי את אבי עם חיוך מאושר על הפנים. ‘לא תאמיני עם מי דיברתי עכשיו’, אמר. על ילן־שטקליס שמענו עוד במוסקבה. בין הספרים שהשליחים של הסוכנות במסווה של תיירים אמריקאים הגניבו לברית המועצות היה ספר שיריה הרוסיים. לא ידענו שהיא משוררת ילדים. הכרנו שירה של משוררת לירית רוסית. זכרתי במיוחד את השיר ‘ירושלים’. מסתבר שילן־שטקליס התקשרה למשרד של מרכז הקליטה וביקשה לדבר עם משפחת שוורצמן. כשאבי בא לקחת את הדואר מהמשרד, הוא מצא הודעה שמרים מבקשת שיתקשר אליה. לעולם לא אדע איך היא שמעה עלינו”. 

ד''ר יוליה שוורצמן (צילום: אלבום פרטי)ד''ר יוליה שוורצמן (צילום: אלבום פרטי)

כבר באותו הערב היו אצלה. “היינו נרגשים עד דמעות, והיא קיבלה אותנו כאילו היינו משפחתה האבודה”, מספרת ד”ר שוורצמן. “אישה קטנטונת כמו פיה בדירה קטנטונת עמוסה בספרים, מדברת בקול שקט, ברוסית עדכנית ומלאת חוש הומור. ככה אני זוכרת אותה כל חיי: ילדה זקנה שבא לך להושיב על כף היד. היא התעניינה בכל אחד מאיתנו, שאלה שאלות. מיד הרגשנו נוח איתה. שתינו קפה ואכלנו עוגה. לפני שעזבנו נתנה לנו במתנה כמה מספריה עם הקדשה מרגשת, השמורים עמי עד היום. אחרי הביקור מפשיר הלב ההוא נשארנו בקשר. כשעברנו לדירה משלנו, ההורים הזמינו אותה אלינו. שוב התפעלתי מהפיה הקטנה שלבשה מעיל של נערות, ישבה על ספה שבורה ודיברה בפשטות ובטבעיות איתנו ועם השכנים שהוזעקו לצפות בפלא”. 

ד”ש מהמלחין

רבים משיריה הולחנו וזכו בחיי נצח. חלק מהם, “נתפייסה”, “רוח רוח” ו”טין טן”, הרכיבו את האלבום “לבד ביחד ולבד לבד” של שמוליק קראוס וג’וזי כץ. את קראוס הכירה בבית הכלא במגרש הרוסים בירושלים בתקופת שפל אישי קשה שלו. שוטר ממוצא רוסי, ששמע שהעציר הוא מלחין, הביא לו שירים שתרגמה ילן־שטקליס לעברית. היא כבר הכירה אותו אחרי שהלחין את “בובה זהבה” ו”אלישבע מה נחמדת” שכתבה וביצעו “החלונות הגבוהים”. כשהגיעה אליה דרישת שלום מהמלחין, הגיעה למשטרה. בין השניים נרקמו יחסי קרבה, והוא אף סעד אותה בימיה האחרונים. 

זווית פחות מדוברת היא הכתיבה שלה גם למבוגרים. “כמו רבים מבני דורה, היא הייתה בקיאה בשפות רבות והעידה על עצמה שהיא שולטת באופן פעיל בשש שפות, ובאופן פסיבי בהרבה יותר מכך”, אומרת ד”ר נעמי דה־מלאך, ראשת החוג לספרות במכללת אורנים. “היא כתבה שירה בשלוש מהן: ברוסית, ביידיש ובעברית, אך לדבריה, למשורר דבר זה הוא לרועץ. בשיריה המוקדמים, שנכתבו ברוסית, למבוגרים, ניכרת השכלתה הנרחבת ובקיאותה במקורות העבריים, עליהם גדלה והתחנכה מגיל צעיר. היא תרגמה מעברית לרוסית את המשוררים העבריים לדורותיהם, החל מרבי יהודה הלוי, דרך ביאליק ועד רחל ואלתרמן”. 

נעמי דה מלאך (צילום: פרטי)נעמי דה מלאך (צילום: פרטי)

המקורות היהודיים ניכרים בשיריה למבוגרים, כך למשל בשיר מוקדם על אהבה נכזבת, ושמו “מדברים במילים”, היא כותבת על “עיניים רכות”, שמובילות אותנו לעיניה של לאה המקראית. בשיר אחר, “ירושלים”, שנכתב ב־1921, יש רמיזה לכבלי ערב משירו של רבי יהודה הלוי “לבי במזרח”. 

לילדים בשיריה של ילן־שטקליס מותר להיות עצובים. גם הגיבורים הם גיבורים מסוג אחר, והבדידות היא מוטיב חוזר. ד”ר ניצה דורי, ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית לחינוך שאנן בחיפה, מצביעה על הנופך החדש שמקבלים בשנים האחרונות שירי הבדידות שכתבה. “כאשר אני מקריאה שורות מתוך שירי הבדידות של ילן־שטקליס לפני סטודנטיות ומתרגשת מעומקן של המילים ומעומק ההזדהות שלה עם רגשות ילדים בודדים, סטודנטיות צעירות מרימות גבה: ‘בעידן של היום? בדידות?', הרי כל העולם בכף ידם: סטורי, סטטוס, אינסטגרם, פייסבוק, וואטסאפ", היא אומרת.

ד''ר ניצה דורי (צילום: פרטי)ד''ר ניצה דורי (צילום: פרטי)

"איזה ילד בימינו יזדהה עם המילים: ‘ירח ירח ספר לי סיפור שמח ואם על מה לספר לא תדע, ספר לי סיפור על ילדה בודדה’? מה יש למשוררת הזאת שאפילו ‘הסבון בכה מאוד כי דני לא רוצה בו עוד’? המשוררת הבודדה הזאת, שחוותה בדידות כל ימיה ביתמותה מאֵם, שחוותה אכזבה בפרידת בעלה מעליה ונישואיו למאיירת צעירה, שהיא נתנה לה בטוב לבה קורת גג בביתה - עומדת בדמיוני נכלמת וכאילו מביטה בעיניי ואומרת לי: ‘אולי תשכחי משיריי ותלמדי משירי משוררים אחרים?’

ואני ממשיכה להתעקש עליה, משוררת אהובה ועצובה, שהפכה להיות היום כל כך רלוונטית, שהבשורה שבפיה כל כך משמעותית היום: כן, יש ילדים בודדים, ויש ילדים בבידוד. ויש המון ילדים שכבר חודשים רבים לא יצרו קשר משמעותי פיזי עם ילדים אחרים. הם כבר לא רוצים סבתא שתקריא סיפור בזום, וכבר לא מעניין אותם מה כותבים החברים בוואטסאפ. הם זקוקים למגע ולחום אנושי. ובצר להם, הם מתבוננים דרך החלון בירח ומבקשים: ‘ירח ירח, ספר לי סיפור שמח, ואל נא תגיד זה אסור וזה אסור, ואל נא תגיד: עתה אין לי פנאי. כי אמא איננה ואבא הלך ועצוב הבית, עצוב כל כך’”.