עלי אמיר אלחוסייני היה הראשון שלי, אובדן הבתולין של הנפש שלי. הוא נולד בכפר ענזה בשומרון. בגיל שש־עשרה ביצע מארב סמוך לג'נין, על הכביש המתחבר ליישוב מבוא דותן, והרג משפחה שלמה אב, אם, שתי בנות ותינוק בן שבעה חודשים. עלי לא הסתפק בירי מרחוק. ברגע שהרכב עצר בשולי הדרך הוא יצא אליו בריצה. חמש הגופות נמצאו כשחור פעור במרכז ראשיהן. מבחינתי, גם אם הם מתו עוד לפני שעלי וידא הריגה, אין לכך באמת חשיבות. המעשה היה מרושע, מלא שנאה.

שלוש שנים ועשרות פעולות טרור נוספות לאחר מכן, כוח של יחידה צה"לית עצר את עלי. הוא לבש בגדי אישה וישב בקרבת בית אמו. לולא ערנותו של מפקד הכוח, שזיהה את הזקנקן המבצבץ מתוך כיסוי הראש, סביר שהיה מתחמק גם בפעם ההיא. עלי נשפט בישראל. במשפטו דיבר דקות ארוכות בזכות מעשיו ובגנות הכיבוש ולא הביע חרטה. השופטים שמעו את דבריו והחליטו לגזור עליו שמונה מאסרי עולם מצטברים ועוד עשרים שנות מאסר; גזר דין שנשמע חמור יותר מכפי שהיה בפועל. שנים ספורות לאחר שנעצר שוחרר עלי במסגרת עסקת חילופי שבויים מול חיזבאללה. אנחנו קיבלנו שלוש גופות ומר טננבוים חי אחד, והם קיבלו ארבע מאות וחמישים מחבלים, בהם השייח' עובייד, מוסטפא דיראני ועלי.

שירת הברבור (צילום: יח''צ)שירת הברבור (צילום: יח''צ)


בתחילת חייו הבוגרים עסק עלי בפן הביצועי של הטרור. בעשור השלישי לחייו, שחלק נכבד ממנו בילה בכלא הישראלי, התמקד עלי בשכלול יכולותיו בתחום התכנון המבצעי. הוא למד מבוקר עד ערב בכל הזדמנות שניתנה לו. הוא קרא בקוראן, למד עברית שוטפת, קרא בספרי פיזיקה, כימיה, היסטוריה וגיאוגרפיה. הסוהרים דיווחו שעלי קורא כל מילה ומילה בעיתונים הישראליים, כולל את מודעות האבל. הוא גזר את זקנו השחור והשאיר ממנו זיפים דקים בצורת זקן צרפתי. הוא קצץ את ציפורניו, סירק את שערו השחור, פיסק בו שביל בצד ימין ואיבד לגמרי את מראה ה"פלאח" שאיתו הגיע לכלא הישראלי. גיבור לאומי נולד. פנאט וסדיסט, אבל מנהיג.

רוב המחבלים המבצעים שפגשתי בחיי היו איכרים חסרי השכלה, פנאטים דתיים בעלי זקן עבות וציפורניים ארוכות ושחורות. המתכננים, לעומתם, היו לרוב אקדמאים משכילים, נקיים, בעלי מראה כמעט אירופי.

עלי נזקק לשלוש שנים כדי להשלים את המהפך שתכנן לעצמו, מהיום שבו שוחרר וגורש לסוריה ועד לרגע שבו תפס מקום של כבוד ביציע הבכירים של תנועת החמאס. בסופו של התהליך הוא עמד מאחורי הפעלתן של חוליות טרור שונות ברחבי העולם. אחת מהן תכננה להשתמש בטיל קרקע־אוויר רוסי כנגד מטוס 727 של אל־על שהיה בדרכו לנחיתה בנמל התעופה היתרו בלונדון. שיתוף מידע מודיעיני בין גורמי הביון האנגליים לאלה שלנו הביא ללכידה מוקדמת של חברי החוליה בדירה קטנה בפרבר לונדוני. חייהם של מאה ושנים־עשר נוסעי המטוס ואנשי הצוות ניצלו.

לאחר שלושה ימים הוגש דוח מודיעין בן חמישה עמודים, שנפתח ונסגר בשם אחד. עלי אמיר אלחוסייני טיפס בן לילה במעלה רשימת היעדים לחיסול. בשיחת הבוקר של ראש הממשלה עם ראש המוסד חזר משפט אחד: "אני רוצה אותו מת. ואני רוצה שיהיה ברור שאנחנו הרגנו אותו".

כמעט תלשתי את היד של המנקה כשהובלתי אותה אל חדרי. היא מלמלה בחוסר שביעות רצון וצעדה בעקבותי. בלי להוסיף מילים היא נעמדה בפתח החדר והציצה לתוכו.

אלכס היתה רכונה מעל מצעי המיטה, משכה אותם בכוח וצעקה אל חלל החדר באנגלית: "איטס פאקינג מריוט! איטס אה פייב סטאר הוטל!" היא צווחה תוך כדי שהסירה את המצעים המלוכלכים מהמיטה. המנקה תפסה את ראשה בשתי ידיה וצעדה לתוך החדר.

"ומה לגבי זה?", שאלתי בצרפתית קלוקלת והצבעתי על מגש הטייק אוויי שהיה מונח על השידה. צלחת עם שאריות סלט ושתי כוסות יין חצי מלאות עמדו במרכזו. "איי ויל פיקס איט", ענתה המנקה וגלגלה את עיניה. שלחתי מבט מהיר אל הכבל המסולסל שהשתחל אל תוך מכנסיה.
"אני לא מקבלת את זה! זה שירות של מלון חמישה כוכבים?!", צעקה אלכס באנגלית. היא הזדקפה במהירות ובמחי יד העיפה את אחת הכוסות שעל המגש. יין ניתז על חולצתי והכוס התנפצה על שטיח החדר. "פאק!" צעקתי. "פאק, פאק, פאק!".

המנקה ענתה לאלכס בצרפתית מהירה שנשמעה לי כרצף של קללות ומיד רכנה להרים את פיסות הכוס השבורה. דחפתי אותה מעט בדרכי אל חדר המקלחת, טרקתי את הדלת ופתחתי את ברז הכיור. מצדה השני של הדלת שמעתי חילופי דברים בינה לבין אלכס, אך לא הרשיתי לעצמי להתרכז בהם. הכבל המסולסל היה בידי. בצדו האחד התפס ובצדו השני הכרטיס המגנטי שיכול לפתוח כל דלת של כל חדר בקומה השלישית במלון מריוט בריסל.

פתחתי את המגירה בתנועות זריזות ומחושבות והחדרתי את הכרטיס אל הכונן שחובר למחשב הנייד, שאותו הנחתי מבעוד מועד על השידה לצד לכיור. התוכנה כבר היתה מוכנה וכל שנותר היה ללחוץ על כפתור ה"אנטר". בידי השנייה ניקיתי את כתם היין במגבת רטובה. כשיצאתי מחדר הרחצה בקעה אנחת רווחה מגרוני. המנקה עדיין רכנה באותה תנוחה ואספה בידה את שברי הכוס. "הפלת את זה", אמרתי והצבעתי על הכרטיס המגנטי שנח על הרצפה מאחורי גבה. היא הרימה אותו כלאחר יד, חיברה את התפס אל מכנסיה והמשיכה באיסוף השברים בלי לפצות את פיה. "נחזור מאוחר יותר. בבקשה תדאגי שהחדר יהיה מסודר והמצעים נקיים!", קראה אלכס.

בינתיים ניגשתי אל הארון, פשטתי את החולצה המוכתמת ושלפתי חולצה כחולה מאחד הקולבים. כפתרתי אותה בזריזות. אלכס הרימה את תיק הצד שלה שהיה שעון על המיטה, ניגשה אל חדר הרחצה, פתחה את הברז, שטפה את ידיה וכעבור כמה רגעים יצאה וניצבה בפתח החדר. "הסבון והשמפו נגמרו", הוסיפה ואמרה למנקה, אחזה את ידי בכוח והובילה אותי החוצה. "אקסלנט...", מלמלה אלכס בחיוך כשצעדנו אל המעלית.

לא הסכמתי עם אדי, אבל הוא היה ראש החוליה ואמר שזה רצונם של החבר'ה בירושלים. הם לא רצו תאונה, התקף לב או שוד אלים שהשתבש. הם רצו דם. כתם ברור על המצעים היקרים של המריוט, אם אפשר בכחול ולבן.

שכבתי בכבדות על המיטה, עיני נעוצות בגלאי העשן שבתקרת החדר, מקשיב לנשימותיה של אלכס ששכבה על גבה לצדי. שמחתי לרגע על כך שמיטת החדר הורכבה משתי מיטות יחיד שחוברו יחדיו. הייתי זקוק לרווח של הסנטימטר הזה כדי להאמין שאלכס לא שומעת את דפיקות לבי.
"תגידי משהו", אמרתי. פזלתי לכיוונה ומיד החזרתי את מבטי אל גלאי העשן. "מה כבר יש להגיד?", השיבה בטון שלא נשמע כשאלה. היא סובבה את גופה הנערי, שכבה על הצד והביטה בי. מבטי נשאר מקובע בתקרה. "את מבינה מה אנחנו עומדים לעשות?", שאלתי. "תרגלנו את זה כבר באלף סימולציות, ברור שאני מבינה", ענתה בשקט. "לא... אני לא מתכוון לתרגולת, אני מתכוון לעצם המעשה, את מבינה מה המשמעות של זה?", הסתובבתי אליה באטיות. "אין לי בעיה שנתחלף בתפקידים אם זה מה שאתה רוצה", ענתה בקור. "לא, פאק. תשכחי מזה. חשבתי שתביני אבל את לא, אז פשוט תשכחי מזה", מלמלתי וחזרתי לבהות בתקרה. "עשית דברים גרועים מזה בצבא, אתה יודע מה ההרגשה". "זה שונה", השבתי במהירות. "במה?" שאלה אלכס בטון שהבהיר לי היטב שאני נלחם בטחנת רוח.

"אין מדים להתחבא מאחוריהם. יש תחושה שהכול מאוד אישי". בררתי את מילותי בקפידה, לוחש אותן באנגלית באוזניה של אלכס באותה תחושת פרנויה שנעשתה לאבן היסוד של התנהלותנו. "אין לי ולא יהיו לי נקיפות מצפון, אז אם אתה חושב שלך יהיו, אין לי שום בעיה לשאת בנטל הזה", אמרה אלכס. היא שלחה את ידה וטפחה על גב כף ידי, מעשה שרק הוסיף לכעס שחשתי כלפיה באותם רגעים.

ואולי היתה זו קנאה. קנאה על כך שאלכס פחות מורכבת רגשית ממני. ידעתי שהיא לא שותפה להתלבטות שהטרידה את מנוחתי בשבועות האחרונים. אותה התעסקות מוסרית בגבול הפילוסופי הדק העובר בין שני הדינים המקראיים "הבא להורגך השכם להורגו" ו"לא תרצח". הספק הזה לא הטריד אותי יתר על המידה בימי הצבא, אבל כרסם באיברי הפנימיים בימים האחרונים. הרגשתי שאולי אני האדם הלא נכון למשימה הנכונה. בפעם הראשונה מאז שהתגייסתי לשורות המוסד שאלתי את עצמי בכנות את השאלה הנוראה מכול במקצוע הזה, ואולי בכל עבודה באשר היא: מה לעזאזל אני עושה כאן?

נשמתי עמוק ועצמתי את עיני. "אז מה החלטת?", שאלה אלכס אחרי כמה רגעי שתיקה. "נדבק בתוכנית", עניתי בקור. "טוב, אבל אם אני מרגישה טיפת הססנות, אתה מיד עובר לתפקיד שתיים ואני לאחת". "אלכס!" קראתי. עיני פגשו את עיניה. "אמרתי לך שנדבק בתוכנית אז נדבק בתוכנית!". היא שתקה. השעה היתה אחת ורבע אחר חצות ואני ידעתי שהשתיקה תימשך כמו נצח. 

הספר "שירת הברבור" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים