הסופר הגלילי אמנון שמוש, שהלך אמש לעולמו בגיל 93 בקיבוץ מעין-ברוך שהוא היה ממייסדיו, הגיע לפסגת יצירתו הספרותית בספרו "מישל עזרא ספרא ובניו", שנשאב משורשיו בחאלב שבסוריה, אבל בה בעת הוא חי בצורה סוערת את ההווה, כשבא חשבון עם תופעות בתנועה הקיבוצית ובמדינה שהיו לצנינים בעיניו וגם בעוורונו ראה למרחוק ודבריו לגבי העתיד נשמעו כנבואה.

בבואי לראיין אותו לפני תריסר שנים, היה שמוש נרגש, לאחר שהגיע אליו באיחור ניכר העתק פקסימיליה של כתר ארם צובא, שממנו הגיע לספרו המכונן, שהיה הבסיס לסדרת טלוויזיה עטורת שבחים שנסים דיין יצר בעקבותיו. "זאת הפעם הראשונה, שכתבו את התנ"ך בשלמותו ובניקוד, עדיין בלי החלוקה לספרים", ציין כששיחתנו התגלגלה על המדשאה הגדולה מול דירתו הצנועה בקיבוץ, לקול ציוץ ציפורים וכששמש נעימה של צהריים ליטפה את פנינו.

כשתהיתי מדוע העותק כה התמהמה בדרכו אליו, לא הסתיר שמוש את אכזבתו: "מדוע? כי קודם נתנו את העותק למכובדים מהאקדמיה. שכחו את האיש שעשה את העבודה הגדולה ביותר על הספר הזה, לאחר שהשקעתי בו ארבע מהשנים הטובות שלי". 

מהעבר זינקנו להווה. להלן "טעימות" מראיון מרתק ורחב יריעה, שראשיתו התייחסה לתנועה הקיבוצית, ששמוש היה מאישי הרוח הבולטים שלה. נוכח חגיגות פתיחת שנת המאה שלה ב"חצר הראשונים", בדגניה א', לא הצליח שמוש להיסחף בגלי השמחה. נהפוך הוא. "הקיבוץ סיים את שליחותו ההיסטורית והציונית שלו בשנת המאה שלו", קבע שמוש, אז כבר 63 שנה קיבוצניק.

"זאת, לאחר שעשה למען המדינה ולמען הציונות יותר מאשר כל גוף אחר ויותר ממה שחזה הרצל, חוזה מדינת היהודים. הקיבוץ מילא את שליחותו תוך כדי הגשמת ניסיון להקמת חברה טובה יותר, מוסרית יותר ושוויונית יותר מזו של החברה הבורגנית והעירונית הקפיטליסטית.

"כיום, יש גם בקיבוץ נסיגה מהסוציאליזם. היום הקיבוץ קפיטליסט. אני אומר את זה בלי היסוס, אבל עם כאב-לב נוראי. לכך מתלווה תקווה שלא הכל אבוד. כשאני נזכר בימי נעוריי, כאשר חלמנו ולחמנו ועשינו, נראה לי שלא ירחק היום, שבו יקומו צעירים ויאמרו שנמאס להם ממגדלי היוקרה בתל-אביב, מהברים, מהסמים ומהעגילים ויחתרו להקמת חברה אחרת, שיהיה בה מהקיבוץ שאנחנו הקמנו והגשמנו".

שמוש גינה את השחיתות שפשתה בשלטון, לדעתו "כתוצאה מובהקת של קפיטליזם שהגיע לקיצוניות". "הקפיטליזם ניצח, אבל לא לעולם חוסן", הוא סבר. "ארצות הברית לא תשלוט לעדי-עד ולא מובטח לה שהיא תמשיך לנהל את העולם".

כששאלתיו אם הסוציאליזם יחזור, השיב: "אני בטוח שהסוציאליזם יחזור, לא הקומוניזם, שהוכיח שיש בו משהו הרסני ואימתני. אבל הסוציאליזם יחזור במקומות רבים בעולם. גם במדינת ישראל, שתהיה שוב מדינת הרווחה, שהפסדנו ואיבדנו אותה. יביאו את זה אנשים צעירים, שירצו חיים טובים יותר. אין ספק, שלהם יהיה יותר קל מאשר לי ולבני דורי מאחר שיש להם דגם שניתן לחתור אליו לשפר אותו".

הזכרתי לשמוש, שבספרו "קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ", הוא השווה אותו לוורד רב יופי, צבעוני, ריחני וקוצני ושאלתיו אם נותר נאמן להשוואה זו. "היום אותו ורד נבול", השיב. "אבל מכיוון שהוא צמח רב-שנתי, תקוותי שהוא יצמח שוב עם כל הרעיונות הטובים והאנושיים שלו".

עוד הזכרתי לו, שהוא סיים את מאמרו "כשקיבוץ היה", שנכלל בספרו "גלויות מעולם האמת", במילים "עוד לא אבדה תקוותנו". האמנם?

"בהחלט!", התעקש. "עוד יקומו קיבוצים שיתופיים בצורה זו או אחרת. רעיונות היסוד היו נכונים, אבל קיווינו ליותר מדי ומכאן האכזבה. אני משוכנע שהניסוי האנושי הזה לא יימחק מדפי ההיסטוריה. כן, עוד לא אבדה תקוותנו! די להתרשם מהצלחת הקיבוצים העירוניים כדי להבין, שהמילה 'קיבוץ' לא תימחק".

לעניין אחר. "כשהגיעה העלייה ההמונית, שרובה הייתה מארצות המזרח, עשה הקיבוץ את שגיאת-חייו", התריס שמוש. "במקום ליצור שפה משותפת עם העולים החדשים - דבר שהשקעתי בו שנים רבות תחילה כמדריך נוער עולה ולאחר-מכן כמנהל בית הספר התיכון האזורי באצבע הגליל - לקרב אותם ולומר להם שיש להם בקיבוץ הזדמנות שווה לנו, הוותיקים, היו מאיתנו שהביטו עליהם מגבוה והרחיקו אותם, אם כי אני משוכנע, שהקיבוץ היה מקום קליטה טוב, שרבים מהעולים נשארו בו".

שמוש דגל בשילוב בין תרבות המזרח לבין תרבות המערב. "אני רוצה לראות את החברה הישראלית לוקחת את הטוב מכל צד, לא את הזבלה", אמר.

"זבלה"?!, נזעקתי.

"כן, המימונה היא זבלה ומהדברים שיש להתנער מהם, כמו גם ההשתטחות על קברי צדיקים".

כזה היה שמוש, איש שחי בין העולמות, לאחר שעלה בגיל תשע מסוריה כילד בלונדיני ותכול עיניים, שנמנה ב-47' על חברי גרעין "התנועה המאוחדת", שייסד את מעין-ברוך על חורבות הכפר חמארה. "אנחנו מדחיקים את הנקודה הזאת", הודה מי שהיה אז "פלמ"חניק ששנא צבא, אבל לחם בתש"ח" והעיר: "התנחמנו בכך שהאריסים בכפר הזה לא היו בעלי האדמות, אלא אפנדים שישבו בביירות".

בדירתו הדי נזירית בלט ציור מקורי של מנשה קדישמן. אל דאגה. שמוש לא שבר תוכנית חיסכון כלשהי כדי להשיגו. כאן נחשף סוד ציורי הכבשים של הצייר התל-אביבי הצבעוני, שאף אייר את שער ספרו החדש דאז של שמוש.

"הכל באשמתי", הודה. "אני הוא זה שהכנסתי אותו לעבודה בענף הצאן בקיבוץ שלנו. ב-50', כששלחו את חנה, אשתי ואותי כדוברי צרפתית להביא עולם מצרפת, הצעתי את מנש'קה כמחליף שלי בצאן. הוא מרח את הכבשים בצבעים שונים כדי להבדיל בין החולבות לבין האחרות וזה מצא חן בעיניו. אי אפשר לצייר ציורים כשלו בלי להיות פעם רועה".

כשתהיתי כיצד הגיע לצאן, סיפר שמוש: "כשהיינו בהכשרה בכפר-גלעדי וכל אחד בחר ענף, בחרתי בצאן. בהמשך, בעודי בלימודיי באוניברסיטה העברית, לאחר קרבות מלחמת העצמאות, הוזעקתי למשק, כשנקראתי לדגל בעקבות רכישת עדר מצאן מהשיעים בדרום לבנון. לא היססתי לרגע. לאוניברסיטה חזרתי בדיוק כעבור 20 שנה".

הערתי לו, שאם שאול בן קיש חיפש אתונות ומצא מלוכה, הוא, שמוש, המריא מהצאן אל עולם הספרות. "אכן, זה היה כך", סיפר בחיוך. "ב-66' הוצאתי בגיל 37 את ספרי הראשון, 'קרחונים ופעמונים'. זה היה ספר לילדים, שהתבסס על הניסיון שלי בענף הצאן. כשכתבתי אותו, בכלל לא חשבתי שאהיה סופר שיפרסם לימים ספרים כה רבים".

כשפסענו עם שמוש בשבילי המשק בואכה החצבני, או נחל שניר בשמו השני, קשה היה להבחין בו שכמעט לא ראה. "לאבד את הראייה זה כמו לאבד חצי מהחיים", סח בכאב ופירט את מגרעות המצב שהוא הוטל אליו. "העיוורון שלי הוא תופעת זיקנה", הסביר. "קודם הלכה לי עין אחת לפני כ-15 שנה, כשהייתי במיטבי והעין השנייה נשארה כמו...גלגל-ספייר. מאז גם אם היא מתדרדרת בשלבים, עודני נוהג בקלנועית ולא דרסתי אפילו חתול".

אתה כועס בגלל מה שקרה לך?, רציתי לדעת.

"בהתחלה נורא כעסתי. התאבלתי על האובדן. זה המם אותי. היום אני משתדל ליהנות מהמעט שנותר לי ליהנות. יש דברים אחרים לכעוס עליהם, כמו קיפוח הגליל המרוחק באמצעי-רפואה. מטלטלים אותי כמו...יויו. הטיסות לקרית-שמונה הופסקו. השקיעו 20 מיליון שקל בטרמינל חדש וכשהוזנח, החלו גנבים לפרק אותו אבן אחר אבן. יש עדיין טיסות לראש-פינה במטוסים קטנים שכמותם ראיתי באפריקה השחורה לפני 40 שנה. זה עינוי סיני לטוס בהם. אסור לתת להם רשיון-טיס. הטלטולים בדרכים בהיעדר טיסות מקצרים את ימיי".

לקראת סיום, התעניינתי איך הייתה לו מלחמת לבנון השנייה כה קרוב לבית.

"זוועה!", ענה בחדות. יותר גרוע מאשר במצור במלחמת השחרור. היינו שרויים במהלכה בחרדה מתמדת, בלי יכולת להבחין בין הטילים שהחזבאללה ירו לעברנו לבין ירי התותחים שלנו עליהם. בעוד שחברי המשק ישבו כל הזמן במקלטים, נשארתי בבית למרות שאין לנו חדר-ביטחון. יש לי התנגדות עקרונית למקלטים. הייתה לי הרגשה, שאם הצלחתי לצאת בשלום ממלחמת השחרור, לא אפגע גם הפעם".