גרהם גרין, “סוף הרומן", עם עובד, מאנגלית: עפרה אביגד, 234 עמ'
זה לא סיפור על אהבה, טוען המספר ב"סוף הרומן", סופר ששמו מוריס (על שם הדמות שברא א.מ. פורסטר, ככה זה כשהוריך שוחרי ספרות) בנדריקס (כפי שקוראים לו כולם, כי ככה זה באנגליה של פעם), שאינו אלא גרהם גרין במסווה דקיק. זה סיפור על שנאה (“אתה מוכשר בשנאה", מעיר כומר לבנדריקס, אבל בנדריקס מקונן: “אולי בעצם השנאה שלי פגומה כמו האהבה שלי"). וקנאה.
בלש פרטי שנשכר לעקוב אחר אישה נשואה שבנדריקס נעשה אובססיבי לגביה, טוען מניסיונו שקנאה היא סימן לאהבת אמת. בנדריקס יוזם את המעקב בשיתוף עם הנרי, בעלה של שרה, האישה המדוברת. הנרי התמים (“כמה מוזרה היא שלוות התמימות, ומשעממת עד אין קץ", מהגג בנדריקס) אינו חושד בדבר ומיד מתנצל (כי ככה זה באנגליה תמיד, בכל זמן שהוא). “אדם לא יכול לבלוש אחר אשתו באמצעות ידיד - כשהידיד מעמיד פנים שהוא המאהב שלה". תשובתו של בנדריקס (שעם ידידים כמוהו באמת אין צורך באויבים): “באמת לא עושים דברים כאלה, אבל כך גם עם ניאוף או גניבה או עריקה תחת אש האויב. המעשים שלא ייעשו נעשים מדי יום, הנרי. אני עצמי עשיתי את רובם".
הרומן של בנדריקס ושרה סוער וגועש, ומטלטל את עולמו של הסופר ואת הרגלי הכתיבה שלו אפילו יותר מהמלחמה שמשתוללת ברקע. “היה צורך בשרה כדי לערער את המשמעת שכפיתי על עצמי. הפצצות שהוטלו עם אור ראשון וטילי 1V של 1944 שמרו על הרגלים ליליים משלהם, אבל לרוב יכולתי להתראות עם שרה רק בבקרים, כיוון שבשעות אחר הצהריים לא היה אפשר לחלץ אותה מחברותיה, שבתום הקניות רצו חברה ורכילות לפני האזעקה של הערב. לפעמים שרה הייתה באה אליי בין שני תורים, והיינו מתנים אהבים בין התור לירקן ובין התור לאטליז. אבל היה קל למדי לחזור לעבודה אפילו בתנאים האלה. כל עוד אדם מאושר הוא יכול לשאת כל משמעת. האומללות היא שקלקלה את הרגלי העבודה.
כשהתחלתי לשים לב באיזו תדירות גבוהה רבנו, ובאיזו תדירות גבוהה נטפלתי אליה ברוגז עצבני, נעשיתי מודע לכך שגורל אהבתנו נחרץ (...) זה היה כאילו אהבתנו היא יצור קטן שנתפס במלכודת והוא מדמם למוות; הייתי חייב לעצום את העיניים ולמלוק את צווארו".
הכל הולך ומסתבך, מסתבך והולך, ומשלב גם שאלות כבדות משקל על דת ואמונה (כשבנדריקס מתלונן על התרחקותה של שרה ונכסף לראותה היא עונה לו: “הרי אנשים ממשיכים לאהוב את אלוהים כל החיים גם בלי לראות אותו", וכשהוא מוחה שזאת לא אותה אהבה, היא מחזירה: “לפעמים אני לא מאמינה שיש אהבה אחרת"), על כישוף ואפסות האדם מול “משחקו של השטן". ואמירות כמו “אושר מוחק אותנו: אנו מאבדים את זהותנו" או “כל עוד האדם סובל הוא חי", ותהיות כמו “האם אפשר להתאהב מעל כלי עם בצל?"; אבל העלילה - שפרנסה שתי גרסאות קולנועיות עד כה - פחות חשובה מהעובדה שזה ספר של גרהם גרין, ואפילו מן העובדה שסיפור האהבה/שנאה/קנאה הזה היה באמת, ככל הנראה, בשינוי פרטים כאלה ואחרים, ואף מוקדש לאישה הנשואה ה"אמיתית", או לפחות לאות הראשונה בשמה.
מוזר ומעניין, וגם סוג של “עונג עצוב" כהגדרת אחת הדמויות בהקשר אחר, לקרוא ב־2022 ספר של הרב־אומן הדגול, שראה אור לראשונה ב־1951, שנה לפני עליית אליזבת השנייה לכס המלוכה. התרגום החדש של עפרה אביגד נקרא כאילו נעשה ב־1951, וזאת בחירה יפה ונועזת למדי, שמשתלמת רוב הזמן ומיד משליכה את הקורא אל התקופה, כולל שימוש במילים וביטויים שכמעט חלפו מן העולם כמו זונה (במקום עובדת מין), דדיים, חומד, שיקוי שינה, סרפדת (מחלה), המיניסטריון ותינוי אהבים (במקום סקס); זו אנגליה של אדונים ומשרתים, שבה משלמים שלושה גיני על עבודת בילוש, שנדהמים מנקניק אמיתי מיובא בעידן של צנע ותחליפי מזון ומתלוננים על איכות השרי הדרום־אפריקאי, ש"איכותו הייתה גרועה בגלל המלחמה בספרד".
הנוסטלגיה האוטומטית בספר היא לא רק לכתיבתם של סופרים גדולים של פעם, מיושנת ככל שתהיה, אלא גם לנוסטלגיה עצמה. נראה אתכם לא מתגעגעים ללונדון של אז, ואולי גם ללונדון של היום, אחרי פסקה כזאת: “כיצד אוכל לחשוף את הטבע האנושי מתוך זירת ההתרחשות העמוסה לעייפה - העיתון היומי, הארוחה היומית, תנועת המכוניות המזדחלות לכיוון פארק בטרסי, השחפים שבאים מהתמזה ומחפשים לחם, ימי ראשית הקיץ של 1939 מתנוצצים בפארק שבו ילדים משיטים את סירותיהם - אחד מאותם ימי קיץ בהירים ומגונים של טרום־מלחמה?", וכשמזכירים את רוכלי הפירות מחוץ לגן ויקטוריה, אפשר להרגיש את הדפים מוכתמים בעסיס המתוק.
לפעמים נחמד להתגעגע גם למה שלא היה, או שהיה ולא כלל אותנו בתוכו, ושוב - להתגעגע לגעגוע עצמו. ספרים כמו “סוף הרומן" עושים את זה מעצם קיומם ברגע הזה, ממרחק השנים. וישנן ההברקות הגרהם גריניות - בלתי צפויות, מפתיעות, מתעתעות, מרושעות לעתים (“דמעות עמדו בעיניי כי לא הייתי מסוגל לפגוע באיש מהם") - שאי אפשר להתכחש להן, ולמה שנרצה להתכחש. “עבורי נוחות היא כמו זיכרון לא נכון במקום לא נכון, או בזמן לא נכון; אדם בודד מעדיף חוסר נוחות". בנדריקס, שאינו מאמין “בשום דבר אבסולוטי", מעיד על עצמו ברגע מסוים: “נעשיתי כמעט אנושי מספיק כדי לחשוב על צרותיו של אדם אחר". בדגש על “כמעט", כמובן. ברגע אחר הוא מתוודה ש"זו תחושה מוזרה לגלות שאתה אהוב ולהאמין בכך, כשאתה יודע שאין בך שום דבר שמישהו יכול לאהוב, אלא אם כן הוא הורה או אלוהים". מה אמיץ יותר מסופר שכותב סיפור כמעט אוטוביוגרפי ומעצב את דמותו כבלתי ראויה לאהבה, שלא לומר בלתי נסבלת.
סוף הרומן? אין דבר כזה בעצם, לפי בנדריקס/גרין. “נראה ששום דבר בחיים לא מסתיים. כימאים אומרים שחומר לא מתכלה לגמרי אף פעם, ומתמטיקאים אומרים שאם מחלקים לחצי כל צעד כשחוצים חדר, לא מגיעים לעולם אל הקיר שמנגד, ולכן, איזה אופטימיסט הייתי אני לו חשבתי שהסיפור מסתיים כאן".
ואף על פי כן, שורות סיום כמו אלו של “סוף הרומן" לא רואים כל יום, או כל 70 שנה, ועל כן יש להביאן (כמעט) במלואן, בלי סכנת קלקלנים: “אוי, אלוהים, עשית די והותר, גזלת ממני די והותר, אני עייף וזקן מכדי שאלמד לאהוב, הנח לי לנפשי לנצח".