גם אם על פניו אין חוט מקשר בין מחאת הפנתרים השחורים לבין הארגון המחתרת ניל"י, שפעל למעלה מיובל שנים לפניה, בכל זאת נמצא אחד כזה. שכן, דני ורטה ("נוקיו"), במאי הסרט "קוקו בן 19", שנעשה בהשראה פנתרית ולו יוקדש בשישי הקרוב בסינמטק תל-אביב אחד האירועים המרכזיים ב"סאונדטרק", פסטיבל קולנוע על מוזיקה, הוא גם מחבר "ניל"י 1917", ספר-תסריט לא שגרתי במתכונתו, שהופיע בימים אלה בהוצאת "פרדס".
ניל"י? - כן! חורף 59'. ורטה, אז ילדון בן שבע, נוסע ברכבת מירושלים לזכרון-יעקב ובמהלך הנסיעה הולך לבו שבי אחרי סיפורי אביו, ההיסטוריון פרופ' מאיר ורטה, על עלילות רשת הריגול המסתורית. "כילד, נסחפתי אחר האלמנטים הדרמטיים שבסיפור, כולל מחתרת, עינויים, מעטים מול רבים וגילויי גבורה מול שלטון עות'מאני מסואב ומושחת", משחזר ורטה. "שעה שאבי, מומחה של התקופה, התעמק במסמכים ב'בית אהרנסון', התיישבתי על הדשא וראיתי בדמיוני את יוני הדואר של אז לצד הטורקים הרעים, שרה אהרנסון הגיבורה והספינה הבריטית שאותתה מהים".
זיכרון הילדות מהביקור במושבת הברון הציורית לא הרפה מ-ורטה גם כשבגר ונהיה במאי קולנוע מבלי ללמוד בימוי. במרוצת הזמן התעורר בו הרצון מעבר להתעניינות המתמשכת שלו בנושא ניל"י להיות הבמאי הראשון שיביים עליו סרט.
כעת, אולי, נעבור לסיבה השנייה שלשמה התכנסנו. וכאן השאלה היא מה לנכדו של הסופר שלמה צמח, חברו ובן-עירו של בן-גוריון - ולפנתרים שכאמור בהשראתם יצרת את סרטך "קוקו בן 19".
"אין קשר לסבא שלי. כירושלמי צעיר, הכרתי את הפנתרים השחורים מקרוב. אפילו הייתי בכמה פגישות כשהם התחילו ב-71' את הפעילות שלהם. כעבור קרוב ל-15 שנה יצרתי את הסרט בעקבות המקרה שבו שוטרים ירו למוות על נער, בן שכונת מצוקה וחבר בלהקת רוק".
מי שיופיע בשישי בהקרנה החגיגית של הסרט בפסטיבל בסינמטק הוא שלמה מזרחי, אגדת הגיטרה מירושלים, יוצר המוזיקה לסרט, שהתבסס על שחקנים לא מקצועיים, כולל אודי כהן, שכיכב בסרט בתפקיד קוקו. "זה היה נער, שעסק עם אביו בהרכבת דודי-שמש ושמעתי אותו מנגן בגיטרה ברחוב", נזכר ורטה. "כיום, הוא בלוס-אנג'לס, כמו זהבי ויש לו שם קריירה מוזיקלית".
הסרט צולם בחורבות מתחם ממילא, בירושלים, שלפני מלחמת ששת הימים היה בטווח האש של הלגיונרים הירדנים. "ההריסות שם היו לוקיישן אדיר לסרט, ממש אתר-צילום כמו בהזמנה", הוא מציין.
לאחר ש-ורטה סיים לימודי היסטוריה ופסיכולוגיה, הוא ירד לשארם א-שייח' - ופתח שם את מסעדת הדגים "המפלט האחרון". ורטה: "בעת הלימודים באוניברסיטה הייתי מעורה בחיי הלילה בירושלים ואפילו היה לי בה איזה בר. ממנו נסעתי לשארם כדי לאוורר את הראש - והתאהבתי במקום. במסעדה הגשנו רק דגים שהובאו מהים הסמוך, אורז, סלט ויין. הייתה שם הרגשה נהדרת של סוף העולם, אבל הספיקו לי שנתיים במקום המדהים הזה עם חום שייבש לי את המוח וגרם לי לחזור לציוויליזציה".
אז הוא פגש את הבמאי דני וולמן והיה לאביזרן בסרטי הטלוויזיה שלו "סיפורה של באשה" ו"גימפל תם". ממנו הוא עבר לדני אחר, לבית וקסמן ושימש כמנהל אמנותי של סרטו "טרנזיט" וכתב איתו את התסריט לסרטו "חמסין", מה שעורר אצלו את הרצון לבימוי סרט משלו וזה היה "קוקו בן 19".
בהמשך יצר ורטה את סרטו "אספלט צהוב", עם סיפור על בדואים, שכמותם פגש שנים קודם לכן בשארם ועתה הם נוכחים גם בספר התסריט שלו על ניל"י. הסרט עטור הפרסים הזה גם פינק את חשבון הבנק שלו, לאחר שעל-פיו הופקה גרסה הוליוודית. סרט נוסף שביים הוא "מטאליק בלוז". מאז חלפו 16 שנה ועדיין הוא לא שחרר את הנצרה לעוד סרט. ורטה איננו ממהר לשום מקום. "כבעל הזכויות על הסרטים שלי, אני די יכול לחיות על התמלוגים, המשולמים על ההקרנות שלהם", מעיר ורטה, העוסק גם בצילום אמנותי והציג בתערוכות.
כמי שנהג לקפץ בין בימוי סרטים עלילתיים לבין סרטים תיעודיים, סרטו האחרון לפי שעה, "הטורבינה האנושית", על הרועים הפלסטינים בסוסיא ומפגשם עם יהודים שם, הביא לו לפני תריסר שנים את פרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל הסרטים בחיפה.
ורטה, גרוש ואב לשתי בנות, חי ביישוב הגלילי הקהילתי כפר-חנניה, ליד אמירים. "רציתי להתרחק מהמרכז וחיפשתי מקום עם נוף ועל הקרקע, מה גם שמכרמיאל הסמוכה יש רכבת לכל מקום", הוא מסביר.
כש-ורטה נשאל לבסוף מהו החלום שלו, הוא משיב: "אשמח מאוד אם ''ניל"י 1917" ייהפך לסדרת טלוויזיה מרתקת, מה שיוכל להביא את הסיפור של אנשי ניל"י, חלק חשוב בדי.אן.איי שלנו, לדור של היום".
התרעות פיקוד העורף