היא הולכת כחפץ חשוד,
מציתה את האוויר
ומאיימת לפוצץ את האמת הפנימית
של עוברי אורח
שרק קיוו להשלים את טירוף הקניות היומי
(מתוך השיר “דיוקן של נערה עם זקן על רקע טבע עירוני")
עילעיל פארן, שתהיה בת 33 בעוד דקה, אין זקן. היא לא קונצ'יטה וורסט האוסטרית שזכתה באירוויזיון ב־2014 כאישה עם זקן לכאורה (אם כי גם לה יש שיר בשם “פניקס" שבו היא אומרת בין היתר: “אני אהיה צלקת פועמת בחלל הפתוח"); היא לא דנה אינטרנשיונל, אפרופו אירוויזיון.
החיים שלה הם לא נצנצים, זרקורי תהילה ואבק כוכבים. היא צעירה מן היישוב, מירושלים במקור, שעבדה כמדריכת הכנה לבחינות פסיכומטריות (“אבל לא אהבתי את המקום ואני עוזבת") ושיחקה בנבחרת ישראל לרוגבי נשים, עד שהחוקים הבינלאומיים השתנו ונאסר עליה להיות חברה בנבחרת, רק מפני שבעברה הרחוק הייתה בן ולא בת.
“יש עוד שחקנית טרנסית בליגה", היא מסבירה, “ונלחמנו בשקט בהחלטה המבאסת, הגשנו בקשות ואולי השינוי עוד יבוא".
היא ממשיכה לשחק רוגבי בקבוצת "ינשופות ראשון לציון" ואפילו נבחרה לתפקיד הקפטנית (“זה סוג של הצהרה"), במהדורה המקוצרת והמרעננת של המשחק (שבע שחקניות, שבע דקות. ענף אולימפי לכל דבר, ויש בארץ שמונה מועדונים עם קבוצות נשים, מי ידע?), חושבת על הסבה לשיפוט (ומקווה לפגוש בעתיד הקרוב את ספיר ברמן מעוררת ההשראה) ובינתיים גם מאמנת נערים.
כחלק מהמלחמה השקטה של פארן - בדעות קדומות, באפליה סמויה וסמויה פחות ושאר תקלות - ובעיקר כחלק מתהליך הקבלה שלה את עצמה וצמיחתה האישית, וניסיון לעזור ולתת תקווה לכל מי שזקוק וזקוקה לה (עילעיל גם התחילה לעבוד בבית דרור, שמעניק קורת גג לנוער להטב"קי בסיכון) היא מוציאה ספר שירה מסעיר ורב־יופי ועוצמה שנקרא “דיוקן של נערה עם זקן" (הוצאת כתב, 62 עמ'), שמבוסס על שירים שכתבה לפני כעשור, וגם לפני כן.
ראשית, לא קוקסינל
קוקסינלית אולי, אם רק כך אתה יכול לתפוס את זה
או זכר שהיא אישה אם תהיה קצת פתוח
או אישה מבולבלת אם תנסה להבין
(מתוך השיר “קוקסינל בירושלים")
המסע של עילעיל (“אני בחרתי את השם, שמתכתב איכשהו עם שמי המקורי, ואני יודעת שמקובל יותר לכתוב אותו כ'אילאיל', אבל עשיתי טעות שאני מנסה להיות גאה בה") התחיל בעין כרם. משפחה נורמטיבית, אבא עורך דין, אמא מורה, שני אחים. לימודים בתיכון פלורליסטי שמשלב חילוניים ודתיים. היא הייתה “שקטה וביישנית, מנותקת מהעולם, מכונסת בעצמי", טובה במקצועות ריאליים וחובבת ספורט. המחשבות על שינוי מגדרי התחילו רק בשנות התיכון. “ברגע שנפתחה האופציה הזאת היה לי מאוד ברור שזה מה שאני צריכה", היא אומרת.
קל ופשוט זה לא היה. בשיר “יציאה מהארון" היא כותבת: “אני הולכת בתוך הטירוף הנורמלי הזה, יחפה". ההורים הליברליים התקשו לגייס את הליברליות הזאת בדיוק כשבתם הייתה יכולה להיעזר בה יותר מתמיד (“הכל בסדר עם הדברים האלה עד שהם מגיעים אליך הביתה", היא מציינת ביובש), והיא הבינה שתצטרך להסתדר לבדה. לא היה אז מענה רחב דיו לבעיותיה.
"בקבוצות להט"ביות של הבית הפתוח בירושלים למשל לא היה שיתוף של טרנסים וטרנסיות. אפילו הוועדה להתאמה מגדרית בבית החולים תל השומר הערימה מכשולים וגילתה פחות פתיחות מהנדרש, והפסיכולוגית המלווה הפגינה בורות וחוסר רגישות לדברי עילעיל. מה שהציל אותה, ולפי התודות בספר החזיק אותה בחיים, פשוטו כמשמעו, היה התמיכה הקהילתית. “בניתי לי משפחה אלטרנטיבית", היא אומרת בפשטות.
הנתק ממשפחתה הביולוגית נמשך (“הייתי במהלכו של הטיפוס אל ביתך, אמא/ כשהאבן שניסיתי לאחוז בה נשברה/ ואני נפלתי לתהום/ זה היה הלב שלך/ ניסיתי לאחוז בלב שלך", היא כותבת בשיר “חזרה לבית ילדותי לפני שהילדות נגמרה") בזמן שעילעיל ממשיכה בחייה. היא מתגוררת בקומונה קווירית בקריית שלום, אבל גם לומדת להיות לבד ומרגישה שאחרי שנים של עבודה עצמית, התבוננות פנימית (“אנדרוגיניות היא ציור פנורמי של הנפש", כתבה באחד השירים) וטיפולים פסיכולוגיים ברמות תועלת שונות (“אם יש לי איזו עצה לתת היא שחייבים לחקור לעומק את כל סוגי הטיפולים הנפשיים הזמינים, ולמצוא את זה שהכי נכון ומתאים לך").
היא נמצאת עכשיו “במקום טוב, פתוחה למצוא זוגיות בריאה". בדרך הייתה לה “תקופה מורכבת" (“עברתי שם יותר ממה שהייתי צריכה לעבור") בברלין, שבמהלכה פרצה מגיפת הקורונה. “רק לפני שנתיים הייתי במקום הפוך מזה שאני נמצאת בו עכשיו, עם פגיעה עצמית על גבול האובדנות. אבל אפשר לצאת מזה. עובדה". באחד השירים היא מזכירה בין היתר את “הסכין שנוסע על הוורידים שלך".
יצאתי לחפש את עצמי
אני לא מחפשת את עצמי יותר
מאשר מחפשת מישהי אחרת
שגם היא מחפשת אותי
אם נחפש שתינו
באותה הנקודה
יתחיל ריקוד
(מתוך השיר “משאלה")
לצד תחושת ייאוש ובדידות (אחרי שהיא שוברת את החלומות של עצמה בשיר “חלום שבור", היא כותבת: “נרדפת בתוך ביתי שלי... כשאני יוצאת מתוך עצמי היקום חשוך", ובעוד הוריה מזמינים לביתם פנימה כל דכפין בשיר “הכנסת אורחים", “רק אני עמדתי בחוץ/ עם פרח אדום בשיער/ מתחת לאורו הקר של פנס רחוב/ וחיכיתי שיזמינו אותי להיכנס"), יש הרבה סרקזם ודו־משמעות בשירים המוקדמים שלה (“תוכל להגיד לי כשנגיע לגיל עשרים ושבע?/ אני צריכה לרדת/ לאלוהים").
היא לא יודעת אם תכתוב עוד, אבל אם כן, יש לה רעיון למחזה בנושא אחר לגמרי (“טרנסים יכולים לכתוב על עוד דברים חוץ מטרנסים"), על פרשה היסטורית שבה היה מעורב סבא שלה, שהתנקש במנהיג נאצי בשווייץ.
“אושר זה לא מצב קבוע", היא אומרת כשאני שואל אותה אם היא מאושרת. “אבל אפשר להיות מאושרים או שמחים חלק גדול מהזמן. החיים הם אוסף של עליות וירידות, ואני משתדלת להתחזק וללמוד גם מהחוויות הקשות. אני מנסה לחיות את חיי באופן שמתאים לי ועושה לי טוב. אני מה שאני, ואני צריכה ללמוד לחיות עם זה, ולא מתעסקת במה היה אילו ובטח שלא בחרטות.
"אני מצליחה לקבל מספיק כוח כדי לא לפחד להיפתח אל העולם. דברים נהיו יותר קלים, בניתי ביטחון עצמי, אני מנסה להיות בתוך הקהילה, שזאת בועה, וקצת מחוצה לה. ועכשיו אני רוצה ללמוד רפואה, כי זה משהו שצריך ושיוכל לעזור להרבה אנשים. ואם החיים יזמנו לי בסוף להיות אנה מדריגל מ'סיפורי סן פרנסיסקו' ולתת בית לנערים ונערות אבודים ואובדות, אז זה מה שאעשה".