רינת שניידובר, “סיפור הצלחה", אפיק, 95 עמ'
היות או לא להיות. לקפוץ מהגג או לא לקפוץ. זה מה שמעסיק את אדם, אומן בן 36 שפוחד לחיות ופוחד למות, בעומדו על גג בניין פנורמה בתל אביב.
הוא מעשן, אוכל במבה ומהרהר באפשרויות ובחיים עצמם, שהם “הונאה. חדר המתנה לרופא", כשהרופא הוא “כמובן, המוות. המוות הטוב, חשב אדם ונשען על המעקה (...) הוא פחד למות. הוא פחד לא למות".
בקיצור, אדם הוא פחדן. אבל אולי אמיץ יותר משאר הפחדנים. עובדה, הוא על הגג והם לא. או עדיין לא. עד מהרה נגלה שהוא טיפוס מפונק, מפונק להחריד אפילו, אבל הוא לא בוחר במוות של מפונקים (בליעת כדורים, למשל) אלא באופציית הארד קור לא נעימה ולא מעגלת פינות. מצד שני, הוא עבד פעם במכון לרפואה משפטית וראה גופות בכל מיני מצבים קיצוניים, שלרגעים נדמה כי רינת שניידובר מתענגת על תיאוריהם המפורטים, כך שאולי הוא בכל זאת לא באמת מפונק, אחרי הכל. אולי הוא סתם לא מאוד בוגר, שלא לומר ילדותי, שלא לומר תינוקי כמו התינוק של במבה, החטיף המועדף עליו.
הרי מדובר בבחור פריווילגי לכל הדעות, שיש לו הכל לכאורה. בסיפור הצלחה, כשם הנובלה עצמה. יש לו חברה שאוהבת אותו, ועוד חברה שמאוהבת בו וישנה עם בובת קרנף שקנה לה (והסקס איתה עילאי או מעולה במקרה הגרוע), והוא אוהב את שתיהן ולא רוצה לגרום להן צער וסבל, אבל ברור שיגרום גם צער וגם סבל, ולא רק להן. הוא כאילו מתחשב ברגשות של אחרים אבל רק כאילו. בסופו של דבר הוא חושב רק על עצמו. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא על הגג.
מישהי אמרה לו פעם שהחיים מפריעים לו לחיות. “הם צחקו. זה היה משפט מדויק". בהקשר אחר הוא עצמו טוען ש"המוות מציל חיים", והכל אצלו בנוי על הסתירות הפנימיות האלה.
“האם היה אדם מאושר? לא. היה לו הכל, זה כן. והוא לא יכול להתלונן על שום דבר. אנשים סביבו התלוננו. גם האנשים הבריאים, העשירים, החכמים והיפים. הם הרגישו מקופחים; היו להם בעיות בזוגיות; הם פוטרו או התפטרו מהעבודה; או שפשוט לא היו מרוצים מהעבודה ולא היה להם אומץ לעזוב. הם קיבלו ביקורות גרועות על תערוכה או על ספר; הם השמינו; הם חלו בשפעת; הם גמגמו בהרצאה חשובה מול קהל של סטודנטים. הוא עצמו לא התלונן. היה לו הכל. הוא היה מודע לכך. הוא היה מודע לכך שחבריו ומשפחתו יתהו על החלטתו. כולם ראו בו אדם מאושר. אבל הוא פחד מההיבריס של עצמו. הוא פחד שהאלים ינקמו בו על אושרו. על אושרו? הוא בסך הכל שמח בחלקו. אבל לא היה מאושר. החיים הפריעו לו לחיות. הם לא הפריעו לו למות".
כולם מדברים עכשיו על העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה “הלוטוס הלבן". קשה שלא לחשוב עליה כשקוראים את “סיפור הצלחה". שם כמו כאן, הגיבורות האמיתיות של העלילה הן הריקנות התהומית בחייהם של העשירים, היפים והמצליחים, ואותה יוהרה שאדם כה פוחד מפניה, ההיבריס שאפילו לא מאפשר להם לשמוח בחלקם באמת. כי אנשים ששמחים בחלקם לא עולים על הגג, או על סיפונן של יאכטות שחפצות ברעתם. גם אנשי הלוטוס הלבן לא מפסיקים להתלונן.
בראש המתלוננים עומדות טניה (שסופה רע ומר) והעוזרת האישית שלה, פורשיה, שניצלת בעור שיניה מגורל אכזר אבל נתקעת עם עצמה לדיראון עולם, שזה עונש לא פחות חמור. פורשיה היא צעירה שבמקום להתמסר כנדרש מבני גילה להרפתקאות הנקרות בדרכה באתרים יפהפיים של החברה הגבוהה, רק מתבכיינת על חייה חסרי התכלית. במקום להשתזף בשמש היא מחפשת כל הזמן את הצד האפל של הירח, וכשמחפשים - מוצאים. אולי זה קטע מילניאלי או זילניאלי, פורשיה בכל זאת צעירה מאדם בדור וחצי בערך, אבל אולי זה פשוט פגם מהותי באישיות, בלי קשר להפרעה הדו־קוטבית המאובחנת של אדם (והבלתי מאובחנת עדיין אצל פורשיה).
אגב, לידיעת אדם, פורשיה ובן דורה, אלבי, מקבלים בשוויון נפש מוחלט את הידיעה על מותם הפתאומי עד טרגי של כמה וכמה אנשים סביבם, כך שבהחלט יש מצב שאף אחד לא יתאבל עליו יותר מדי.
אדם ושניידובר נתלים בזרם הניהיליזם האקזיסטנציאליסטי (מילים גבוהות, גגות גבוהים, אילנות גבוהים) ומתייחסים לאנשי רוח כמו אלבר קאמי, שאמר שהתאבדות היא הבעיה הפילוסופית היחידה; התאבדות לטענתו איננה מרידה באבסורד, אלא דווקא קבלתו השלמה, ולכן נגזר על האדם הסביר להתעקש שלא להשלים עם האבסורד שבקיום בצל מוות בלתי נמנע, ולקבל על עצמו חיים ללא משמעות דווקא נוכח המוות. הקבלה הזאת שבתבונה, טען קאמי, היא שיוצרת אושר.
תומס ברנהרד ממשיך את התזה הזאת ומצוטט אף הוא כמי שקבע שמאושר הוא מי שדבק באומללותו (אדם מביא משפט מתוך “הטובע": “הרי אנשים רבים תקועים עמוק בתוך אומללותם, וזה הופך אותם בעצם למאושרים"). גם ג'.מ. קוטזי זוכה לאזכור עם ספר אכזרי ששמו אינו ניתן. “עכשיו רצה להיות אכזרי לעצמו. ובעצם, לא. הוא רצה לעשות עם עצמו חסד". שוב הסתירות הפנימיות שהן לב הסיפור. אפילו שם הכלב של אדם הוא אילן גבוה בפני עצמו - שוברט, הקומפוזיטור האוסטרי הפורה שחייו קופדו בגיל 31, ושנודע כמר נפש בעקבות כישלונותיו בעולם האופרה.
השאלה שבשורה התחתונה צריכה להיות: האם אכפת לנו אם אדם יקפוץ או לא יקפוץ מהגג? התשובה מבחינתי אינה חד־משמעית, אבל נוטה ל"לא אכפת". קשה להזדהות עם אדם, אף על פי שהוא אמור להיות כל־אדם בדרכו. כולנו שונאים כמוהו למלא טפסים ולבוסס בשלוליות היומיומיות של הסידורים האינסופיים ומה שהוא מכנה “דברים לא נעימים", מאיסוף פירורים מהשולחן ועד הליכה לירקן וכאבי גרון. אבל רובנו פשוט עושים את מה שצריך לעשות ומנסים גם לשרוד וגם ליהנות עד כמה שאפשר מכל מה שאפשר.
כשאדם או פורשיה, לצורך העניין, מתלוננים ומתלוננים ושוב מתלוננים, בעודם מצביעים על המובן מאליו (נכון, החיים הם לא להיט. אז שכולנו נקפוץ מהגג?) ומתעלמים מכל השאר - ודמותו של אדם אינה מפותחת דיה כדי שניקשר אליה רגשית - מתחשק פשוט לומר להם: “הניחו לנו, חמודים, באמא שלכם", או בקצרה, “תקפצו לנו".