שבועיים ויותר מיום זכייתה בפרס "ספיר" של מפעל הפיס לספר הביכורים "פילים לבנים", קרן שווץ מעכלת לאיטה את האירוע המכונן. "זה שוקע אט אט. היו ימים מאד אינטנסיביים עם ראיונות והתרגשות רבה. עכשיו אני מרגישה שהדברים חוזרים לשגרה. קשה להיות בתוך שטף התרגשות לזמן ממושך", אומרת שווץ.
סיפור העלילה של "פילים לבנים" (הוצאת "בבל") סובב סביב שתי דמויות. הדמות הראשית והמספרת מירה, דוקטורנטית ישראלית לאדריכלות, מגלה במהלך לימודיה בלונדון תצלום משפחתי ובמרכזו מקס כהן, קצין יהודי ששירת במשטרת המנדט הבריטית בפלשתינה, ולצידו רעייתו תרז.
קורותיהם של מקס כהן ורעייתו ממשיכים לרדוף את מירה ומעוררים בה תשוקה לשוטט באתרים ממשיים ובאתרי זיכרון, בניסיון לתור אחר ההיסטוריה של המרחב בארץ ישראל פלשתינה. ולפיכך מחקרה, שמתמקד בחקר 'פילים לבנים באדריכלות בת זמננו", זה שבגללו היא נמצאת בלונדון, נדחק לטובת מסע דילוגים בין העבר להווה, בין לונדון לפלשתינה, בין מונומנטים אדריכליים לרשומות מן העבר, בין מה שהיה יכול להיות לבין מה שהיה ומה עלה בגורלו של מקס כהן.
האמנת שספר הביכורים שלך יקטוף את פרס ספיר?
"קיוויתי ורציתי שהספר יקבל הכרה ולגיטימציה, אבל אני מודה, לא חלמתי שאגיע מיד בהתחלה למקום הזה ולזכות בפרס ספיר לספר ביכורים. כל השנים עסקתי כדי לתת לעצמי לגיטימציה לכתוב, מבלי לצפות לאישור חיצוני. לשמחתי הזכיה היא אישור חיצוני גדול וחשוב שאומר לי שאני יכולה להמשיך לכתוב. שעלי לשחרר ולדעת לקבל את ההכרה ביצירה שלי".
דמותו של מקס כהן מבוססת על דמות אמיתית ואולם הסופרת מעדיפה לא לחשוף את שמו. "למה לקלקל?", היא תוהה, ועם זאת היא מתרצה לומר שאם יש בין הקוראים שמוכרחים לספק את סקרנותם, הם יוכלו למצוא את שמו האמיתי של הקצין בדו"ח של "ועדת הייקראפט", שחקרה מטעם משטרת המנדט הבריטי את מאורעות תרפ"א (1921).
תהליך כתיבת הספר, מעידה הסופרת, היה ארוך ורווי משברים. את הפרק הפותח "סימולציה" הלקוח מאירוע אמיתי בילדותה, היא כתבה ב-2012 ובסיומו זנחה את הכתיבה למשך שנתיים. "התחלתי בתחקיר על דמותו של מקס כהן וכשהחומרים היו בידי הבנתי שאני רוצה לכתוב עליו, אבל לא רציתי לכתוב סיפור היסטורי בגוף שלישי. אבל לאחר שכתבתי את הפרק הראשון 'סימולציה' לא נגעתי בספר וכעבור שנתיים מ-2014 ועד 2018 כתבתי את הספר כולו", היא מגלה.
מה עצר את הכתיבה?
"בשנת 2012 נולד בני הבכור, לביא. יתכן שיש קשר להקמת המשפחה, החיים שנשאבו ממני, ולכתיבה. גם לאחר לידת בתי אנה ב-2015, עצרתי את הכתיבה, אבל הפעם לחודשים אחדים בלבד. אז כבר היה נפח לסיפור וגם ידעתי בתוכי שמה שלא אעשה עכשיו, כבר לא אעשה אף פעם. בתקופה שהילדים היו קטנים והכל מאד אינטנסיבי, דווקא אז זמן הכתיבה היה העוגן שלי עם עצמי. כשכתבתי יכולתי להסיר מעלי כל תפקיד אחראי, ולהיות בתוך זה עם חיבור לעצמי. אגב את הספר ברובו כתבתי בבתי קפה ברחבי תל אביב".
האם מירה היא בת דמותך?
"הסיפור מובא מנקודת מבטה של גיבורת הספר, יש בספר חלקים ביוגרפיים המעידים על דמיון בינינו, אבל מירה היא לא אני. לא כתבתי סיפור ביוגרפי גם לא ממואר. למעט הפרק הראשון 'סימולציה' שהוא סיפור שנכתב על אירוע אמיתי מילדותי. בין היתר אני מתבססת בכתיבתי על עובדות היסטוריות אבל אינני מגוללת בפני הקורא אירועים אמיתיים. אפשר לומר שהסיפור נע בין בידיון לאמת. אבל בגדול הוא פיקשיין".
הצילום שהניע את מירה במחקרה, קיים?
"כן ואפילו היה רגע שחשבתי להכניס את הצילום לספר. בסוף החלטנו בלי תמונות".
"מקס כהן" מספרת שווץ, נולד בסוף המאה ה-19 בזיכרון יעקב. משפחתו היתה מהראשונים שהגיעו מאירופה והתיישבו בזיכרון יעקב וצאצאיהם נמנו עם מקימי גבעת עדה בת שלמה ועוד. בתל אביב אליה עבר, הוא היה שוטר של משטרת המנדט הבריטי. אשתו תרז היתה טמפלרית, לזוג לא נולדו ילדים.
הדחף של מירה לשוטט באתרים ממשיים ובאתרי זיכרון בניסיון לתור אחר ההיסטוריה של המרחב בפלשתינה, והחיבור שלה לסביבה אינו מקרי, והוא מעסיק יום יום את הסופרת, שבמקצועה היא מתכננת ערים.
"אני מחוברת למרחב. אם כי במסגרת עבודתי לא תמיד הצלחתי להגיע לדו קיום מלא, כי צריך להתקדם ולעשות. לשמחתי זה מקבל ביטוי דרך הספרות. עם ניואנסים היסטוריים ושכבות של חיים, שבעיני הם לא פחות חשובים מעקרונות תכנוניים. כל זה מהווה נדבך נוסף בספר והופך לציר בפני עצמו בסיפור".
האם זה קשור לשם הספר "פילים לבנים?"
"שמו של הספר מתייחס באופן ישיר לנושא מחקרה של מירה 'פילים לבנים באדריכלות המודרנית' אבל לא רק. יש בספר פילים לבנים נוספים כמו המחקר על מקס כהן שנותר בבחינת פיל לבן. גם פילים לבנים בנפש ובחיים הפרטיים. ובכלל לכולנו יש פילים לבנים רגשיים, טראומות שנשארות ומנהלות אותנו".
חששת שגם הספר יהפוך לפיל לבן?
"היה חשש כזה. אבל אמרתי לעצמי שהפעם אני מסיימת את הספר לא משנה מה יקרה, החלטתי שאגיע לנקודה בה אגיד שזה הסוף. גם אם אין ערובה שהספר יזכה להכרה או יצליח".
את ספר ביכוריה של שווץ ערכה הסופרת אילנה ברנשטיין, זוכת פרס ספיר לשנת 2019 על ספרה "מחר ניסע ללונה פארק", שהיתה גם השנה מועמדת לפרס ברשימה הקצרה עם ספרה "חמתו של תמוז".
"יש לי רק דברים טובים להגיד על אילנה. היא מדהימה. זו פעם ראשונה שאני עובדת עם עורכת. היתה לי חוויה נפלאה מעוררת ומלמדת. אילו יכולתי שהיא תהייה איתי בכיס זה היה נחמד מאד", אומרת שווץ בחיוך.
קרן שווץ, 45, גדלה בפתח תקווה וכיום מתגוררת ברמת גן. היא למדה באוניברסיטת תל אביב, וסיימה תואר שני בתכנון ועיצוב עירוני באוניברסיטת לונדון. נשואה ליאיר פרץ והם הורים לבן ובת. במקצועה היא מתכננת ערים. לאחרונה, לאחר יותר מ-12 שנים כסמנכ"לית ב"מועצה הישראלית לבניה ירוקה", פרשה מעבודתה מהארגון שמקדם הטמעה של תפיסת הקיימות ותכנון בר קיימא. "אני מאד אוהבת ומזדהה עם הארגון והערכים שהוא מקדם. אבל לאחר 12 שנים הגעתי לידי מיצוי, הרגשתי שם כמו פריט לאספנים".
מעכשיו אימרו: קרן שווץ, סופרת במשרה מלאה?
"אני יודעת שלא מתעשרים מספרות, ובשלב מסויים כנראה אחזור לעבודה. אבל כעת אני שמחה שיש לי מרחב וזמן ולכתוב בכל יום, ולא להתכנס כבעבר, לכתיבה ביום אחד בשבוע".