עץ דקל ניטע בקדמת החצר המשותפת בביתנו החדש. בכל בוקר, עם עלות השחר, הייתי יוצאת אל המרפסת, מבטי עקב אחר צמיחתו. יום אחרי יום, בנחישות שלווה, התרומם לאיטו והוריק, עד אשר ליטפו כפותיו את המעקה בפינת המרפסת אשר בקומתנו הקרובה לאדמה. כשהתנשא והיתמר, הייתי מתבוננת בירוק המסוכך מעל ראשי, כשפיסות עננים משייטות מעל. מתחת לאצבעותיו הרחבות הייתי מתענגת על כל לגימת קפה, נסתרת מעין זר.
בימי סגריר אלומות אור נשלחו אליי, בצבצו מבין העלים, חומן הטוב נבלע בי. בימים לוהטים ליטפו את פניי כמניפת ענק משבי רוח צוננים. אם צל ענן שכן בלבי, היתה אוושת העלים משרה עליי נחמה. שנה ועוד שנה והעץ התמיר ניצב בהדרו השקט. צמרתו שפעה, גזעו התעבה, והוא מתח זרועות אל תכלת השמים כמודה על גורלו הטוב. ברית ידידות נכרתה ביני לבינו.
חגית הקטנה גדלה וצמחה, גם לבה נקשר לעץ. הייתי נושאת אותה למרום, והיא היתה מושיטה ידיים קטנטנות וצוהלת, "אקל, אקל". הוא היה מטה אליה את צמרתו, לוחש לה סודות מתוקים. גם החתול הג'ינג'י שטייל בין צמחי הגינה היה מפנה אליה את ראשו כששמע את צליל קולה.
שתקתי שתיקה ארוכה. "כבר מחר נלך למשתלה", הציע. "אבל אתה כל היום באוניברסיטה", הזכרתי לו. "אחזור יותר מוקדם", הבטיח, "אני יכול לוותר על השיעור האחרון".
עליתי לקומה השנייה, חני הזמינה אותי להיכנס. "כן... ראיתי אותם", דיברה בהיסוס. "את מי?" "את שלושתם", בררה את המילים. "שלושתם?!", ניסיתי להבין. "הם עמדו בבוקר על משאית מנוף של העירייה", דיווחה ביובש, "הפעילו מסור חשמלי ו... הוא התמוטט". העץ הגדול שלי התמוטט. על גזעו, על ענפיו. לא הביע התנגדות, לא השמיע קול צעקה, החריש.
"הם העמיסו אותו והסתלקו", המשיכה."אבל למה?", ביקשתי לדעת. "זה קשור ל... אייזנבך". "אני לא מבינה". "הוא..." "מה?" "אמר שהעץ חוסם לו את האוויר". "חוסם? איך?!" "הוא פנה לכל השכנים". "לכולם?!" "ואנחנו ריחמנו עליו. מסכן". "על מי?"
כשמר אייזנבך מינה את עצמו לגזבר, שמחנו שיש מי שיעשה עבורנו את העבודה. נראה שגם הוא שמח על עיסוקו לעת זקנה. בערב ליל הסדר ניקו יבגני ואינה את חדר המדרגות, ציחצחו וקירצפו כל פינה במשך שעות ארוכות. המראה הגדולה זהרה מתמיד, דלת הזכוכית שבכניסה נצצה, המעלית הדיפה ריח נעים וכל מרצפת בהקה כקריסטל. לא נותר אף לא כתם אחד בודד.
את החתול הג'ינג'י עם הסינר הלבן תיעב בכל מאודו. היה בועט בקערית החלב שהבנות ואני היינו נוהגות להניח ליד פחי הזבל. גם את תותי שלנו לא אהב. כשהיה מבחין בו מטייל, היה מסובב את הגב בהתרסה ופונה לכיוון אחר. בכל יום הייתי צופה ממרפסת ביתי על הגזע הכרות. צלקות נראו על פניו, ולרגליו עשבים שוטים. לפעמים הייתי שומעת את נהמת הרוח מתוך הגדם היבש.
ידעתי כי גם אם ישקיע את כל אונו, לא יוכל להצמיח ענפים חדשים. רק שורשיו יתמידו להיאחז עמוק באדמה. לידו התנוסס הרימון, שכנו משכבר הימים, שולח ענפים דלילים. מדי פעם הכו בגדם כדורי רימון מרקיבים. הייתי מביטה ונזכרת, פיסות זיכרון היו עולות ומרצדות, מבליחות מתוך פינות נסתרות ומציפות את הלב בגעגועים.
הנה סבא שלי מלקט גרגרים מפרי עץ הרימון שבחצר האחורית ופורש אותם לפניי. אחד־אחד היה מפריד אותם מקליפתם הצהובה־מרירה. כפותיו המחוספסות סדוקות וידיי מלאו בחרוזים שקופים, טעמם חמוץ־מתוק, צובעים את שפתיי בכתמים אדומים. סמוך לעץ הרימון נגע בעננים עץ דקל. מתחת לענפיו השתרע מרבד פרחי בר: סביונים, חרציות, ציפורני חתול, שהפיצו ריח צהבהב של סוף חורף. הייתי קוראת לחלזונות לצאת החוצה, והם, דבוקים לכף ידי, לא נשמטו כשהפכתי אותה כלפי מטה. מעל ראשי נשמע משק כנפיים אפורות, היונים של סבא.
"אז מה את אומרת על ה'אמנון ותמר' החדשים ששתלתי, גיברת פינצ'וק?", החווה אייזנבך לעבר הפרחים הקטנים שביצבצו על פני האדמה הרכה, "צבעים יפים, לא? צהוב, סגול, אפילו צבעים מעורבים". התבוננתי בפרחים ונזכרתי בפרחי ה"אמנון ותמר" שפרחו בגן המושבה שבו הרביתי לטייל בילדותי.
"נהדרים, מר אייזנבך". נפלטו המילים, "מזל שאותם אי אפשר לכרות". "למה את מתכוונת?" "אתה מבין טוב מאוד". "את לא שמה את היד שלך בגינה ויש לך טענות?", התקמטו פניו, "תתביישי לך!" "לפחות היית שואל אותי", הגבתי בתרעומת. "את הרי היית בחוץ לארץ", עלתה עווית של בוז על שפתיו.
"היית יכול לחכות קצת, מה בוער?" "לך יש זמן, גיברת פינצ'וק הצעירה", ירה באיבה, "לי אין זמן". "תסתכל עליו", הצבעתי על הגדם, "גזע כרות באמצע הגינה". "את כל האוויר הוא הסתיר לי", הצטרד קולו. "לא את האוויר הוא הסתיר לך", העזתי להטיח. "את לא תחליטי בשבילי... את שומעת?", האדימו פניו, "חוצפנית!"
עיניו האפורות נמלאו זעם, כל אחת משערותיו הדלות הזדקרה. הוא הניף זרועות חיוורות לכל הכיוונים. "אין לך בושה!", נופף אצבע מאיימת, "טפו!", נורתה תנועת יריקה מפיו, דלת הכניסה נטרקה והוא נבלע במעלית. כעבור חודשים אחדים, כשהשמים נצבעו בפסים של כתום ומשב רוח בא מן הים בשריקות קלות ועטף את האוויר, ואני השקיתי את הפטוניות שעל אדן החלון, הבחנתי להפתעתי באמבולנס חונה על שפת המדרכה מול ביתנו.
אלונקה הגיחה מפתח הבניין, ועליה היתה שרועה דמות עטופה בסדין לבן. חני עמדה במרפסת, צופה על המתרחש. "אני חושבת שזה הוא", כופפה אליי את ראשה. "מי, אייזנבך?", שאלתי בפליאה. "כן, זה הוא", אישרה. "מה היה לו?" "לא יודעת בדיוק, אבל...", היססה, "הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב".
ביקשתי שתפרט, אך היא רק אמרה, "התלונן על הרופאים שהם לא שווים כלום ולא עוזרים לו". הדירה ברחוב רמז נותרה ריקה במשך ימים ארוכים. קונים נכנסו ויצאו, עד אשר נמכרה ליבגני. לתוכה נדחסו הוריו, אשתו אינה וסבתה הקשישה. בתו היחידה של אייזנבך מכרה להם אותה במחיר מציאה.
הגזע הכרות לא הצמיח מאום. גם לא ענף בודד שהרוח תלטף. גם לא פלומה דקה של ירק שתכסה את מה שנותר מגופו החשוף. רק תולעים וחרקים זעירים כירסמו בו. על שרידיו אהב לרבוץ החתול הג'ינג'י עם הסינר הלבן, זנבו מקופל בין רגליו, והוא מתלקק בהנאה. לעתים היה מתנער מרבצו, משקיף משם על העולם אשר למרגלותיו. כשראשו בעננים, היה עוקב במבטו אחר מעוף הציפורים. חוכך בדעתו אם לעוט עליהן או להישאר שרוע על מושבו.
התרעות פיקוד העורף