מיום שהתייצב בישיבת מערכת עיתון הגימנסיה הרצליה והודיע שבא לכתוב, מירון ח. איזקסון, חובש כיפה יחידי בחברה חילונית, ידע שכפי הנראה לעולם ייבחן במשקפיים סקטוריאליים.
במערכת העיתון ישב באותה עת, בין השאר, התלמיד חנן מלצר, לימים שופט בית המשפט העליון. שם החלה הקריירה של איזקסון בכתיבת שירה ופרוזה. אחיו הבכור, אורני, עשה מעשה ושלח אל אצ”ג (אורי צבי גרינברג) שירים. אצ”ג אהב את מה שקרא. “ידך תשים בידי להדפיס שיריו מעת לעת”, כתב אל סגן עורך מעריב דאז, משה ז’ק. כך היה.
מאז הספיק איזקסון להפוך לשם מוכר מאוד. משורר וסופר פורה, זוכה פרס נשיא המדינה לספרות ופרס ברנר, פרופ’ ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן ואיש עסקים. עם צאת ספר שיריו החדש, “גבול הרוח” (הקיבוץ המאוחד, עורך: ארז שוייצר), איזקסון בן ה־66 מוטרד. “עת מדון”, הוא מכנה את הימים האלה.
“לא אכחיש שמעורבותי הנפשית וגם המעשית בענייני הכלל נוגעת גם כן במה שקורה לי. אין לי את היכולת ואולי גם את הזהירות והתבונה להיות מסוגל שלא להזדהות עִם ענייני הציבור”, הוא אומר. “המדינה ואנשיה יקרים לי וכמידת חשיבותם - כך צערי על מה שאנו מחמיצים וכך התרגשותי על מה שאנו מנסים לטובה. אני חש כאילו מחזור העִתים בקהלת פרק ג’, שבו מנויות 28 עתים, יכול לכנס לתוכו את ‘עת המדון’ של ימים אלה. יותר מדי נושאים חשובים הופכים לדיון של מדון, כעס, החמצה ושטחיות. אין כוחות חזקים די הצורך להרגיע את המתח ולפעול באופן מעשי במה שבאמת הכרחי”.
האשמה, אומר איזקסון, נעוצה ברמת ההתבטאות הלקויה שגרמה למחשבה לקויה: “אווירת בהילות וסתמיות מאפיינת את רוב המתיימרים להנהיג, וצרות העיִן הורחבה וחלה על שטחים גדולים בחיינו. אין זה מקרה שמדעי הרוח נדחים ואין כמעט מי שישמור על כבודם. וגם היהדות, שהיא יסוד היסודות של חיי ואמונתי, מיוצגת יותר מדי פעמים בדרכים רחוקות מטעמי. אלה מצד אחד מתעלמים מהפלא שבה, ואלה מהצד השני מזניחים מה שבעיניי עיקרי בתוכה".
"לשמחתי, בקרב הציבור הרחב רבים האנשים דורשי הטוב, והם שבינתיים מאזנים את הבוטות של אלה המתיימרים להובילנו. מבחינתי האישית, דוגמה מופלאה לאדם נדיר היא חברי הטוב בעולם מגיל 6 וחצי, ד”ר בעז תדמור, שניהל בין השאר כשמונה שנים את בית החולים בילינסון, וכל חייו הם דוגמה לנאמנות לאומית וחברית. צר לי שיותר מדי פוליטיקאים המבקשים לייצג לכאורה את היהדות מזניחים ערכים חיוניים שבעבורם היו צריכים באמת להיאבק. הם גם שכחו שאווירה של פיוס ושיתוף פעולה בקרבנו חשובים יותר כמעט מכל דבר שבשבילו הם כה נלחמים”.
קונסול כבוד
איזקסון הוא מעין סיפור עברי־ארצישראלי לדוגמה. כזה לספר עליו. נינו של ד”ר אהרון מאיר מזי”א, הרופא הראשי של בית החולים “ביקור חולים” בירושלים וממייסדי ועד הלשון העברית, היה בעל אדמות בפתח תקווה שעליהן נטע פרדס, וייצא פרי הדר. אביו אליהו למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, המשיך בעסקי האדמות והפרדסים, טיפח עסקים מדיניים וכלכליים בין ישראל לנורווגיה, שימש נשיא התאחדות האיכרים וסייע בהקמתם של תשעה יישובים בארץ, בהם כרמי יוסף.
מירון, הצעיר מבין שלושת ילדיו, פרט להיותו עורך דין ובעל תואר שני בפילוסופיה יהודית, מונה לפני שנים כקונסול כבוד של לוקסמבורג בישראל, בעקבות פעילותו הענפה של אביו המנוח בקשרי מסחר בין ישראל ואירופה.
בעוד שאמו רות דרבנה אותו לכתוב, אביו העריך את מלאכת הכתיבה אבל המליץ לו לרכוש מקצוע, “שיהיה גם משהו מעשי”. בגיל 23 הקים איזקסון משפחה עם עפרה, קלינאית תקשורת במקצועה, ולזוג נולדו שבעה ילדים. את הפסטורליה הפרה לאחרונה התמודדות עם מחלה של רעייתו.
ההפרה מופיעה בשירים בספרו החדש, שעולים מהם אי־שקט מתמשך, דאגה, בחינה זהירה של החיים, כמו בשיר “הפוך”: “אָדָם הוֹלֵךְ מִטַּעַם גַּבּוֹ לְאָחוֹר/ רַגְלָיו מִתְאַמְּנוֹת מֵחָדָשׁ/ כִּרְצוּעָה הָעֲתִידָה לִמְתֹּחַ/ אֶת הַזְּמַן אַחֶרֶת. מַדּוּעַ לָלֶכֶת לְאָחוֹר בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים?/ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה לְלֹא הֶרֶף/ אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאוֹתָם הוּא עוֹזֵב/ עַד שֶׁהַמֶּרְחָק לֹא יַתִּיר./ מַדּוּעַ אֵינוֹ מִסְתּוֹבֵב לְהַנִּיחַ/ לְעֵינָיו הָרוֹאוֹת לְהוֹלִיכוֹ?/ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּהֵל וְיִבְרַח/ מֵהַמָּקוֹם הַמַּגִּיעַ אֵלָיו”. משירים אחרים עולה גם דואליות, כמו למשל בשיר “בבית כמו כל מחבוא”: “וְהַבַּיִת, כְּמוֹ כָּל מַחֲבוֹא, מַזְמִין אֶת אוֹרְחָיו לְהִנָּצֵל מֵאֲחֵרִים וּבוֹ לִטְבֹּעַ”.
ב”הודעת המציל” הוא כותב: “הִפְכוּ מִיָּד אֶת הַכִּוּוּן וְאַל תִּתְגָּרוּ בִּגְבוּל הָרוּחַ/ שֶׁמָּא תְּקָרֵב הִיא אֵלֵינוּ אֶת יַבֶּשֶׁת הַסְּעָרָה”. כך גם בחר לקרוא לספר. ”גבול הרוח”. האם לרוח אכן יש גבול? אפשר לזהותו או שרק בעת חצייתו? בספר הזה הדבר בולט במיוחד, שכן הוא עצמוֹ מְבקש לשורר את גבול הרוח, בין זאת הנושבת בחוץ ובין זאת המניעה את מעשינו האנושיים ואין לדעת אִם מסומנים עליה גבולות, ואִם כן, מה מהותם.
“החרדוֹת שבתודעתי קבועות ואף עיקשות”, מאשר איזקסון. “לעִתים התוכן שלהן ברור לי, למשל דאגות בריאותיות ביחס לבני משפחה, או חרדה מכישלון ערכי ומוסרי שלי. אבל לעִתים הדאגה והחרדה הן עצמאיות, מצב נפשי שתוכנו הוא עצם הימצאותו. ללא ספק מחלתה הקשה של רעייתי האהובה עפרה היא חומר חרדתי כבד. בתוך הכרתי המתקשה מתמיד להירגע ומחשבת ללא הרף את סדריה, נפער עתה חור עמוק. אני מביט בפניה מתוך אלפי ימים משותפים של אהבה, רעות ושותפות. איני יודע כעת חלק ממחשבותיה לאחר שמאז היותנו צעירים מאוד אנו שותפים בכל החלקים הקובעים בחיינו".
"גם לפני שהמחלה שלה ‘הוכרזה’, הייתה תקופה ארוכה למדי שהיא סבלה מעת לעת מכאבים ומתחושות שונות ולא הצלחנו לפתור את העול הזה שרבץ עליה ובעקבותיה גם עליי ועל ילדינו האהובים. מחשבותיי האובססיביות ממילא, קיבלו חיזוק שאִפשר להן להתפרע עוד יותר וללחוץ עליי באינטנסיביות”, סיפר.
לנסח את המציאות
היצירה של איזקסון חוצה את גבולות הדפוס. הוא מרבה להופיע באירועים ספרותיים, מרצה, וחלק משיריו אף זכו ללחנים. בעבר חבר אל עוזי חיטמן המנוח ויחד הם יצאו לפרויקט “שני מקומות” (“היה איש נפלא”). משם הצטרף לפרויקט נוסף, “סימנים” עם יוצרים כמו ורד קלפטר, יוני רכטר, אריק סיני ואלון אולארצ’יק. בדיסק “אדם” עבד עם נגן הקונטרבס של הפילהרמונית אלי מגן, ובהמשך עם המלחין פרופ’ עודד זהבי על מחזור השירים “שירי משורר זקן” ו”שירי שעון ושעה” לבני הנעורים.
את הולדתו של ספר שירים מתאר איזקסון כתהליך שקורה בדיעבד: “זאת אומרת בכיוון הפוך ללידה ‘רגילה’. אני כותב בע”ה שירים מאז היותי נער ולפתע, או כמעט לפתע, מגיעה עת שבה אני חש שספר שירים חדש נולד: הזמן שחלף מקודמו יחד עִם השירים שהצטברו ואף התחושה שמהלך פנימי כלשהו הגיע לבשלותו. גם בשלב זה לא כל השירים שהצטברו נראים לי כהכרחיים או מדויקים די צורכם לאוסף החדש. הלידה תוכרז אפוא רק לאחר אבחנה נוספת וכמובן בדיקה ועריכה של השירים הנבחרים. גם ביודעי שהמהלך הושלם איני מסוגל להגדיר בבהירות מלאה את טבעוֹ ואת גבולותיו”.
גם אחרי 13 ספרי שירה ושישה רומנים, גבולות הגזרה, וגם הגזרה עצמה של הכתיבה אינם ברורים לו. בדיוק כמו גבולות הרוח: “כפי שהרבה דברים משמעותיים בחיינו אינם ניתנים להסבר מדויק, גם החלוקה הזו. התחלתי לכתוב שירה לפני גיל בר מצווה, והיא נותרה זהותי המדויקת ביותר. היא שכנראה מנסחת בעבורי את המציאות. משלב מסוים חשתי שלעִתים תודעתי זקוקה למהלך נרחב יותר בהיקפו ובשרטוטו וכך נולדה הפרוזה הראשונה בגיל צעיר למדי. אך גם הפרוזה שלי כתובה לעניות דעתי יותר בניסוחו המרוכז והמתרוצץ של השיר. גם השירה וגם הפרוזה הן דוברי התודעה הפנימית ביותר שלי וגם יש בהן הד ברור לאירועים חיצוניים מסוגים שונים".
"האמונה ומקורותינו, המשפחה, התובנות, החרדות והפליאה, הם הרוחשים בתוך כתיבתי. כך גם עיסוקי הספרותי הקבוע בחפצים, בחומרים, בפרצופים, בים ובחופו, במוזרות האנושית, בפלאי הבריאה. ישנם משפטים וישנן מילים היוצרים מתוך עצמם בתי שיר, במובן זה החומר מביא מתוכו את התוכן. דור החומרה ודור התוכנה מזדהים זה בתוך זה. הרוח, כפי שאמרתי בתחילה, היא גם הנושבת ומניעה את החפצים וגם זאת המנשימה את החיים האנושיים. אני חש מזמן שהרוח היא העונה האמִיתית והקבועה ביותר של לוח השנה ואני מזמין את הקוראים להקשיב ללחן ולביצוע הנהדרים של אביתר בנאי לשירי ‘משיב הרוח’".
"במהלך ריצותיי הרבות על חוף הים אני חש שהרוח עשויה לנשוב משני כיוונים מנוגדים יחד. כמו כן היא מסוגלת לדחוף אותי בניגוד לכיוון נשיבתה. אני חש אז כמו מִפְרָשׂ מוצלח היודע לנצל את הרוח בהיפוך הכיוון. האדם הפוסט־מודרני משחק יתר על המידה בגבול הרוח. כבר כתבתי בעבר שאולי בעידן המסוכסך שלנו, דווקא הגוף יציל את הרוח המטורפת שלנו. למקור הרוח בוודאי אין גבול. אבל חורים שחורים פיזיקליים ומוסריים עלולים לבלום את דרכּה ללב האדם", הסביר.
"לכן הדיאלקטיקה היא כמעט הטבע של שירתי. כמו המילים בעברית הפלאית הכוללות את עצמן ואת היפוכן. למשל נשמה שהיא מקור החיים והיא גם שממה. או שבר שהוא גם פתרון ומאכל וגם משבר והרס. נבראנו כיצורים מורכבים מאוד כאשר צלם אלוקים שבנו הוא מקור האור והאנרגיה שלנו, אבל אם נאבד את האחריות האנושית והיהודית, נסכן את עצמנו להישאר רק בצל, רחוק ממקור האור".
"הנחמה הגדולה היא התינוקות הנולדים בכל רגע ועל פניהם נותר הפלא. הנחמה הגדולה היא איש ואישה ההולכים בדרך יד ביד בגיל מבוגר. הנחמה היא כשעפרה אומרת לי ‘בטח’ כשאני שואל אותה היום אם היא אוהבת. הנחמה הגדולה היא הנס שזכה לו דורנו בארצנו והלשון העברית, שבסוף ימאס לה מהשטויות שלנו והיא תסגור לנו את הפה”.