כיום מתבקש לקיים דיון בתהיות האתיות שעולות לגבי מושאי התיעוד של הסרטים, ומי שהרימו את הכפפה הן יוצרות הדוקו “דמויות". השבוע יצא לדרכו פסטיבל דוקאביב. כמדי שנה, הוא מציג הקרנות בכורה של מיטב סרטי הדוקו המקומיים והבינלאומיים. היוצרים והיוצרות שלהם יזכו לשבחים ואולי גם לפרסים, ייהנו מפרסום ויקדמו את הקריירה. אבל מה לגבי מושאי התיעוד שלהם - האם הם יקבלו תגמול? ואם לא ירוויחו מהסרט, האם לפחות מישהו ידאג שהוא לא יזיק להם?
השאלות האלה תקפות לדוקאביב כשם שהן תקפות למאות הפסטיבלים המתקיימים ברחבי העולם. אלה קושיות שהלכו והתעצמו בעשורים האחרונים, שבהם עולם הדוקו יצא מהגטו של הסינמטקים והפך לתעשייה לכל דבר, שגם תאגידים כמו נטפליקס מעורבים בה.
הגיע הזמן שמישהו ידון בתהיות האתיות האלה בצורה מעמיקה. מי שהרימו את הכפפה הן קמילה הול וג'ניפר טישיירה, היוצרות של “דמויות" (“Subject"), שיוצג בהקרנת בכורה ישראלית בפסטיבל דוקאביב הקרוב, לאחר סיבוב בכמה מהפסטיבלים הנחשבים בעולם.
הסרט עוסק במושאי התיעוד של כמה מהיצירות הדוקומנטריות הבולטות של העשורים האחרונים, בהן “המדרגות", “לתפוס את הפרידמנים" ו"Hoop Dreams", ובודק כיצד החיים שלהם השתנו מהרגע שהסכימו להשתתף בסרטי הדוקו בכיכובם, והאם באמת אפשר להגיד שהם “הסכימו" לעשות זאת.
“בשנים שבהן הסרטים האלה נעשו, המושג ‘הסכמה' בכלל לא היה קיים בלקסיקון, לא בעולם הדוקו ולא במקומות אחרים", אומרת הול בראיון ל"מעריב" לרגל הקרנת הסרט בפסטיבל. “בעבר, החיים פשוט היו משהו שקורה, בלי שיש לך אמירה לגביהם. הדברים השתנו: הקרינו את הסרט בהרבה אוניברסיטאות, וכשאני מדברת עם סטודנטים וסטודנטיות על הסרט, אני מבינה שהמושג ‘הסכמה' תופס מקום מרכזי אצל הדור הצעיר".
את סבב הראיונות הזה מקיימת הול בלי הבמאית השותפה שלה, אבל עם יחד אחת מכוכבות הסרט - מרגרט ראטליף, שהיא ומשפחתה עמדו במרכז “המדרגות", מסדרות הפשע האמיתי הראשונות שזכו להצלחה גדולה. למעטים שלא צפו, נזכיר כי היא עסקה בסיפור של הוריה - אביה נלחם על חפותו לאחר שהאשימו אותו במותה של אמה.
הסדרה המקורית כל כך הצליחה, עד שהפיקו לה מיני־סדרת המשך לנטפליקס, ולראטליף יש בטן מלאה על ענקית הסטרימינג. “אני זוכרת לרעה את החגיגה שנטפליקס עשו סביב הקרנת הבכורה של הסדרה", היא אומרת. “הלכתי בתור הנציגה של המשפחה, וביקשו שאהיה בשקט ולא אדבר עם התקשורת. אחרי ההקרנה הייתה מסיבה במסעדת יוקרה, ובזמן שאני עומדת בפינה, היוצרים פתחו שמפניות ורקדו. הבנתי כמה כסף עושים מהטראומה של המשפחה שלי".
“יש עוד דוגמאות שליליות, למשל ‘Afflicted' בנטפליקס", מוסיפה הול. “זה מקרה קלאסי שבו הציגו לאנשים פרויקט בתור סדרת דוקו, אבל בסופו של דבר התוצאה הייתה תוכנית ריאליטי, משהו שקרה עוד כמה פעמים. המשתתפים חשבו שהם מצטלמים לסרט שמעלה שאלות קשות על חולי ועל תרופות, ומצאו את עצמם בריאליטי שתייג אותם כמצורעים ומשוגעים".
“לעומת זאת, יש גם דוגמאות חיוביות", הול ממשיכה. “'Hoop Dreams' נחשב לאחד מסרטי הדוקו הטובים בכל הזמנים, וגם למופת של אתיקה בכל הקשור לקשר בין היוצרים למשתתפים ולתגמול הכספי שהם קיבלו. מצד אחר, זה סרט על צעירים שחורים שביימו גברים לבנים, וסביר להניח שבימינו משהו כזה לא היה עובר, או לא קורה מלכתחילה".
מה נקודת המבט שלך לגבי הקוקטיילים והמסיבות שתאגידים וחברות הפקה עושות לסרטי דוקו טעונים?
הול: “אני חושבת שהעסק קצת יצא משליטה. מסיבות, שמפניות וקמפיינים נוצצים זה לא משהו שמתאים לאופי של רבים מהסרטים שנעשים כיום, אבל זה קורה בגלל הצמיחה של התעשייה והאופי התאגידי שהיא קיבלה. אחד הסרטים הראשונים שלי עסק באלימות משטרתית, ואחד המשתתפים אמר לי ‘אם מצלמים תמונות באירוע אחרי הקרנת הבכורה, אני לא רוצה שיראו אותי מחייך. זה נושא כאוב וטעון שעוד לא מצאו לו פתרון, אז ממש אין סיבה לחיוכים'. לא מזמן הייתי בפסטיבל בקופנהגן. פגשתי את אחד המשתתפים באחד הסרטים, שלא אגיד את שמו, והוא אמר לי שהוא מרגיש מאוד לא בנוח עם החגיגה הנוצצת סביב הסרט".
בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר סרטים בולטים שעוסקים בחיות, למשל “פרה". מה אתן חושבות עליהם מבחינה אתית? הרי החיות לא יכולות להסכים או לא להסכים להשתתף.
הול: “אולי זו הסיבה לפופולריות של הסרטים האלה, כי היוצרים לא צריכים להתעסק עם ההסכמה של המשתתפים. יש לי תחושה לא נעימה כשאני גולשת במדיה החברתית ורואה תוכן בכיכובן של חיות. אנשים מלבישים את הכלבים שלהם בכל מיני צורות בשביל לייקים, וזה מעלה בי תהיות. לעומת זאת, הרבה מסרטי הדוקו העכשוויים על חיות הם סרטים שמתבססים על התבוננות. פשוט מעמידים מצלמה ומתבוננים בחיה, לא משנים את שגרת יומה בשום צורה".
ראטליף: “יש בסרטים האלה חשיבות, ‘ציפורים נודדות' ו'משפחת הקיסרים' גרמו לי להסתכל על ציפורים ועל פינגווינים אחרת. מה שכן, כשאתה מצלם דוקו עם משתתפים שלא יכולים להסכים או לא להסכים, חשוב לדאוג לרווחה שלהם. זה נכון לגבי חיות וזה נכון לגבי תינוקות. האחיין שלי הצטלם ל'המדרגות' בתור תינוק. היום יש לו עמוד ב־IMDB בלי שהייתה לו שליטה על כך. האם זה הוגן מבחינתו?".
אנחנו מדברים על קודים אתיים פנימיים, אבל מה אומר החוק הממשלתי היבש לגבי הנושא?
ראטליף: “אם אתה לא ג'וני דפ או מישהו כזה, קשה למצוא עורך דין שיסכים לייצג אותך בעניינים האלה. רוב עורכי הדין יגידו דבר כזה ‘אם המשכתם להופיע לראיונות, ולא אמרתם "לא" מפורשות, זה נקרא הסכמה'. עוד לא פגשתי עורך דין שיגיד שיש חוק שמגן על מושאי התיעוד".
הול: “הסיטואציה הכי טריקית היא מה שאני מכנה מצב של ‘זה לא הסרט שחשבתי'. אנשים מסכימים להשתתף בפה מלא, אבל הסרט שיצא הוא בכלל לא מה שהם הסכימו לו".
לתחושתי, זה קרה לאחרונה לא פעם עם סרטי דוקו מוזיקליים.
הול: “היו בעבר הרבה בעיות סביבם. כיום, סלבס מסכימים להצטלם רק אם יש להם אמירה לגבי כל שלב של הסרט, ואז הוא הופך מדוקו לתשדיר שירות. המעורבות שלהם בסרטים האלה בעייתית".
ראטליף: “קמילה, אם נתחיל להגביל את השליטה של מושאי התיעוד, זה מדרון חלקלק".
“דמויות" יוקרן בפסטיבל דוקאביב ב־15.5 ב־15:00 וב־18.5 ב־13:45.