גרמניה אוהבת לשלוח שירים איומים לאירוויזיון, וצרפת אוהבת לבחור סרטים מחרידים למשבצת הפתיחה של פסטיבל קאן. מרבית הסרטים שפתחו את הפסטיבל בשנים האחרונות היו סתמיים עד קשים לצפייה, למשל "בראש מורם", "גרייס ממונקו", "כולם יודעים" ו"אנט". אתמול יצאה לדרך המהדורה ה־76 שלו, וכמיטב המסורת, גם הפעם הסרט הפותח ראוי לציון נמוך ביותר.

במקרה זה, מדובר ב"ז'אן דו בארי" של הבמאית הצרפתייה מיוואן, שגם מככבת בתפקיד פרוצה שהפכה לפילגש האחרונה של המלך לואי ה־15, וסבלה מנידוי בחצר המלוכה בשל הרקע שלה. את המלך מגלם לא אחר מאשר ג'וני דפ, בתפקידו דובר הצרפתית הראשון אי־פעם, ובתפקידו הקולנועי הראשון מאז שתרבות הביטול דחקה אותו הצדה בשל ההאשמות של אמבר הרד נגדו.

הבחירה ב"ז'אן דו בארי" כסרט הפתיחה של אירוע הקולנוע החשוב בעולם מסמלת את שני הכיוונים המנוגדים שבהם הולכת התרבות הצרפתית. מצד אחד, הפסטיבל בוחר למשבצת היוקרתית סרט שביימה במאית, וזו המחשה נוספת לכך שאין תעשיית קולנוע המעודדת יצירה של נשים כמו התעשייה הצרפתית. בארצות הברית המתחסדת, הסרט ההוליוודי הכי בולט שביימה אישה לאחרונה היה "חומר דוב" המטופש, ואף אישה לא הייתה מועמדת השנה לאוסקר בקטגוריית הבימוי. ובצרפת? שליש מהסרטים שקיבלו השנה תמיכה מקרן הקולנוע הוא של נשים, ובתחרות הרשמית של קאן השנה יהיו שבעה סרטים של במאיות, לא כולל סרטה של מיוואן, שלא משתתף במסגרת תחרותית.

מנגד, ומן העבר השני של הספקטרום הפרוגרסיבי, בצרפת פשוט מסרבים להתמסר לתרבות הביטול. באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, איש לא היה מעז לפתוח אירוע חשוב עם סרט בכיכובו של ג'וני דפ, אבל בצרפת זה עדיין אפשרי. תיירי פרמו, המנהל האומנותי האגדי של פסטיבל קאן, נשאל על כך במפגש עם עיתונאים ביום שני וענה - "אני לא יודע מה התדמית של ג'וני דפ באמריקה. אני מאמין בחופש הביטוי ובחופש המחשבה, בגבולות החוק. אם החוק היה אוסר על ג'וני דפ לשחק בסרטים, אז הסרט היה לא חוקי, ואז הוא לא היה מוקרן פה, אבל זה לא המצב".

אף שדפ מושך את מרב תשומת הלב, הוא שחקן משני בסרט, וטוב שכך - ההופעה שלו היא אחת מנקודות התורפה המרכזיות כאן. אולי זה בגלל הדיאלוגים בצרפתית, אולי זה בגלל איכות התסריט, אולי זה משום שהוא לא בכושר, אבל הכוכב הוותיק נראה כבוי, רופס ומדוכדך. במקום להרים את "ז'אן דו בארי", הוא מפיל אותו מטה עוד יותר. ההופעה שלו מספקת לא מעט חומר לגיפים וממים, וכשהמלך בגילומו לוקה במחלה חשוכת מרפא, עבודת האיפור מציגה אותו באור גרוטסקי ודוחה במיוחד. מעבר לכך, כל מה שנזכור מן התפקיד הזה הוא השערורייה סביבו.

התצוגה של דפ היא לא הבעיה היחידה כאן. "ז'אן דו בארי" משעמם כמו שרק דרמה תקופתית יכולה להיות. גם כשיש לו משהו מעניין להגיד, למשל על הגזענות בצרפת, הוא חוזר על כך שש פעמים באותה סצינה. מיוואן ביימה בעבר יצירות מצוינות, למשל "פוליס", מן הסרטים הצרפתיים הגדולים של העשור הקודם, אבל הפעם התוצאה היא סרט נשכח. נטפליקס רכשה את הזכויות שלו וצפויה להקרין אותו גם אצלנו, והרשו לי להמר שאם וכאשר זה יקרה, רוב הצופים יעזבו אותו אחרי עשר דקות.

דפ נראה גם כבוי בטקס הפתיחה, אבל למרות האנרגיות השליליות שהוא מביא לפסטיבל, אפשר לומר כי בריביירה העסקים כרגיל, כאילו עולם הקולנוע לא בצניחה מתמדת. כמות הנוכחים והנוכחות גדולה מתמיד, ולראשונה זה שלוש שנים, הקורונה אינה פקטור. במהלך יום הפתיחה ספרתי בריביירה אלפי אנשים, ורק חמש מסיכות. בסוף השבוע יתקיימו כאן הקרנות הבכורה לפרק החדש בסדרת "אינדיאנה ג'ונס" ולסרט החדש של מרטין סקורסזי, והתורים לפרמיירות האלה ישתרכו לאורך הריביירה כולה.

אך כל זה, כמובן, רלוונטי רק לבועה של קאן. בראש חבר השופטים השנה עומד רובן אוסטלנד, שזכה בשנה שעברה בדקל הזהב, הפרס הראשי בפסטיבל, הודות ל"משולש העצבות". הבמאי השוודי, בן עמה של לורין שזכתה השבוע בתחרות הזמר האירופית, אמר כך בנאום הפתיחה שלו: "בעבר, קולנוע היה חוויה קולקטיבית. כיום, הדבר היחיד שאנחנו עוד עושים יחד הוא לצפות באירוויזיון". אפילו זה לא נכון, כי במהלך יום הפתיחה הזדמן לי לדבר עם לא מעט עיתונאים מרחבי אירופה ואף אחד מהם לא צפה באירוויזיון.

נוסף לאוסטלנד, על הבמה בטקס הפתיחה עמדו גם שתי אגדות חיות: השחקנית קתרין דנב, שנעלה את הטקס, ומייקל דאגלס, שקיבל במהלכו פרס מפעל חיים. היה קצת עצוב לראות אותם יחד, כי הם מייצגים דור הולך ונעלם. ספק אם בעוד כמה עשורים יהיו בקולנוע אייקונים כמוהם. מה שבטוח, ג'וני דפ לא יהיה אחד מהם.