השבוע עלה לאקרנים “גן קופים", סרטו החדש של אבי נשר. אם להאמין להצהרות שלו בראיונות לתקשורת, זה יהיה גם סרטו האחרון. באופן אישי, אני מאמין שכרגיל, הקולנוע יהיה חזק יותר מהחיים והיוצר הוותיק יחזור לביים, אבל אם חלילה זו אכן שירת הברבור: מדובר בסיכום מעניין ויאה לקריירה של הבמאי הפורה.
ההיסטריה בעיצומה: הסרט של טיילור סוויפט מגיע לרשת פלאנט
פסטיבל הסרטים חיפה 2023: רשימת הסרטים המומלצים במיוחד
בהנחה שזה אכן סרט הפרישה של הבמאי, המשמעות היא שהוא כבר לא יזכה בפרס אופיר. נשר הוא יצרן הלהיטים הגדול בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי: שני סרטיו הראשונים, “הלהקה" ו"דיזנגוף 99", הפכו לפולחן; וכל סרט חדש שלו מאז “סוף העולם שמאלה" לפני 20 שנה מכר בסביבות רבע מיליון כרטיסים, ולפעמים גם יותר מכך. למרות זאת, היוצר ועבודותיו מעולם לא קיבלו הכרה מהאקדמיה הישראלית לקולנוע.
המתח בין יצירה והכרה נמצא גם ב"גן קופים", אם כי במקרה זה העלילה לא מתרחשת בעולם הקולנוע אלא בתוך הביצה הספרותית. הסיבה לכך היא שהתסריט מבוסס על סיפור שהתרחש באמת לפני כמה עשורים, ועמד במרכזו סופר ישראלי כלשהו. מי? אשאיר לכם את עבודת הבילוש. נאמר רק שזה מסוג הסיפורים שעולים על כל דמיון.
את הסופר, שכאן מציגים אותו כמובן בשם בדוי, מגלם אדיר מילר. התקשורת, הממסד והאקדמיה בזים לו ומתעלמים ממנו. הדבר כל כך מתסכל אותו, עד שהוא מחליט להוציא לפועל מזימה, שאם לא הייתה כל כך פתטית, אפשר היה לומר שהיא ערמומית להפליא.
לא נגלה למה הסרט נקרא “גן קופים", ולא נגלה גם את פרטי המזימה. נגיד רק שהסופר מערב בה גם צעירה, בגילומה של סוזנה פפיאן, שהודות לסרט הזה ולסדרה “סובייצקה" הפכה מאלמונית גמורה לאחת השחקניות הלוהטות בארץ. לדמות שהיא מגלמת אין מושג קלוש בעולם הספרות, אבל יש לה כישורי משחק - וזה מה שהסופר צריך ממנה.
גלריית הדמויות האינסופית כוללת גם אישה שהגיבור מאוהב בה בסתר כבר שנים רבות, בגילומה של שני כהן. התחושה היא שכל מי שאי־פעם עבר ליד הבניין של קשת נמצא בסרט הזה: גם יניב ביטון כאן, וגם ערן זרחוביץ' כמבקר ספרות שמתברר כי אין לו חשק מיני, אולי כי הוא שואב מספיק עונג מלקטול את הסופר האומלל.
עם זאת, דמות המשנה החשובה בעלילה מתגלה כבמאי קולנוע, בגילומו של עלא דקה. נוסף לכך שהדמות שלו מאפשרת ל"גן קופים" לעסוק בשאלות של זהות אתנית בישראל, היא מאפשרת לו להתגלות כסרט בתוך סרט - מבנה שנשר השתמש בו גם בעבודתו הקודמת, “תמונת הנצחון".
על פניו, “גן קופים" הוא סרט על הצורך של אומן בהכרה - מפתה לקנות את הפרשנות הזאת, גם כי היא לכאורה מתכתבת עם הסיפור של נשר מול הממסד הישראלי. אך זו תהיה קריאה שטחית: גם כי בניגוד לגיבור הסרט, הקולנוען הוותיק מעולם לא עשה משהו יוצא דופן כדי לתקן את העוול שעשתה לו האקדמיה, וגם כי זה לא הכיוון שבו הולך התסריט. ככל שהעלילה מתקדמת, כך גם מתחוור לנו שהיא עוסקת בשאלות גדולות יותר. למשל המתח שבין אמת ושקר, מציאות ואשליה, והחיים כמעשה יצירה - סיפור שכל אחד מספר לעצמו וגם לאחרים.
כיאה להיותו במאי עקבי, זה בדיוק הנושא שבו עסק נשר גם ב"תמונת הנצחון". אלא שאז, הוא תיאר כיצד גם ישראל וגם מצרים משתמשות במצלמה כדי לכתוב את ההיסטוריה של מלחמת 48'. הפעם, מי שממציאים את הסיפורים הם לא מדינות, אלא אנשים פשוטים - אומנים לא מצליחים במיוחד, ומכמיר לב לראות את הפער בין כמה שהם קטנים בתמונה הגדולה לבין כמה שההמצאות שלהם מורכבות.
“גן קופים" הוא אולי הזדמנות אחרונה לתקן תפיסה נפוצה ושגויה לגבי נשר. בגלל הפופולריות שלו, בגלל העובדה שסרטיו עטורי כוכבים, בגלל אישיותו הממלכתית - יש נטייה לראות בו מעין רמי קלינשטיין של הקולנוע. למעשה, אם כבר להשוות אותו למישהו, אז למשל לבריאן דה פלמה: קולנוען שפעל בין המרכז לשוליים של הוליווד, ויצר סרטים מאתגרים ואפילו ניסיוניים שבכל זאת פנו לקהל רחב יחסית.
כמוהו, גם נשר נהנה לעסוק באחיזת עיניים, ולבסס את מאזני הכוחות בין הדמויות על רמייה ופיתוי. ברור לנו שהדמויות פה מנסות לפתות זו את זו, פשוט לא ברור מי את מי ולמה, והתסריט שומר על המתח. כמו אצל דה פלמה, גם רבים מהסרטים של הבמאי הישראלי הם מותחנים שלכאורה יש בהם משהו זול בגלל המיניות והמוחצנות שלהם, אבל למעשה הם מתוחכמים, ממזריים ומתוזמרים. זה היה נכון למשל לגבי “החטאים" ו"סיפור אחר" - וזה נכון גם הפעם.
למרות השימוש בכוכבי “ארץ נהדרת", אף שהוא פופולרי בערים כמו רעננה ומודיעין, אף שהוא חבר טוב של חילי טרופר - זו תהיה טעות לחשוב שהקולנוע של אבי נשר סחי (לא שיש משהו רע בזה, אגב). למעשה, זה קולנוע שמקור ההשראה העיקרי שלו הוא מותחנים אמריקאיים עם טוויסט משנות ה־70; קולנוע שעוסק באישיות האפלה של אושיות אקסצנטריות; קולנוע שנראה כאילו הוא מופעל בידי הקהל, אך למעשה מפעיל את הקהל.
נשר הוא אשף בהפעלת הצופים, ולכן גם “גן קופים", לפי כל ההערכות, ימכור רבע מיליון כרטיסים. הקהל שיבוא ייהנה, ונראה גם שכל השחקנים כאן נהנים מהעבודה עם הקולנוען ואפילו אסירי תודה על ההזדמנות. סביר להניח שאם היה ממשיך לביים, התגלית סוזנה פפיאן הייתה מפתחת איתו שותפות ארוכת טווח, כפי שהייתה לו לפני כן עם ג'וי ריגר. ואולי זה בכל זאת יקרה?
ואם זה הסוף, זו הזדמנות לחזור למאמר מבריק שפרסם בשנה שעברה יאיר רוה. המבקר והחוקר טען שלסרטים של נשר יש מכנה משותף אחד: הם מסתיימים ב"סוף טוב מזויף" - מצג שווא של סיומת מתקתקה, שמסתירה מאחוריה מציאות מורכבת הרבה יותר. זה נכון גם ובעיקר לגבי “גן קופים", שמציג את אחד מהסופים הכי מתוקים־מרירים בקריירה של הבמאי. ואולי זו הסיבה לכך שהוא חייב לביים סרט נוסף: כדי להשאיר אותנו, לשם שינוי, עם סרט שיש בו הפי אנד אמיתי.