מאז שיהדות התורה וש"ס הפכו לממליכות המלכים בפוליטיקה הישראלית באמצע שנות ה־80, החברה החרדית והקונפליקט בין דת למדינה הפכו לאחד הנושאים החביבים על התרבות המקומית, למשל בסרטים כמו “גט" ו"הבלתי רשמיים". “בית", שעלה לאקרנים בסוף השבוע שעבר, הוא סרט נוסף על הסוגיות הללו, והוא עוד יותר חריף וביקורתי מקודמיו, שהיו נוקבים כשלעצמם. התוצאה אמיצה, נפיצה ואפילו מלחיצה. היא מתחילה כדרמה ואז הופכת למותחן פעולה אפוקליפטי המזכיר את סדרת “The Purge" ההוליוודית. כך או כך, זה אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנים האחרונות. כל זה מרשים, גם כי נקודת המוצא של הסרט מינורית ומינימליסטית כמו השם שלו. את הסיפור של “בית" אפשר לסכם במשפט קצר אחד - בחור מנסה להקים חנות מחשבים. מה כבר יכול לקרות? תתפלאו, ותתפלצו.
את הסרט כתב וביים בני פרדמן, חרדי שחזר בשאלה. על בסיס חוויותיו האישיות, הוא מציג כאן את סיפורו של צעיר מהקהילה החרדית בירושלים, שאותו מגלם רועי ניק. אביו הוא רבי חשוב שכתב שלל ספרים, אך בנו הולך בדרך אחרת ופותח חנות מחשבים בשכונת גאולה האולטרה־אורתודוקסית. החנות זוכה להצלחה, ומתחילה להתרחב. נוסף למחשבים, גיבור הסרט מתחיל גם למכור נגני מוזיקה. כולם כשרים כמובן, בלי חיבור לרשת, ובכל זאת הוא מעורר את חמת “הוועד" של הקהילה.
את ראש הארגון מגלם דרור קרן, חברו הטוב של הבמאי שגם השתתף בכתיבת התסריט, ודמותו כאן מקבילה לזאת של “הדון" בסרטי מאפיה. הוא מאיים בסגירת החנות ואף בשריפתה, אלא אם הצעיר החצוף יסכים לאפשר לו להשתלט על הניהול שלה. לא ברור אם זה נובע מתוך התנגדות לקדמה, או מתוך שחיתות - פעם אחר פעם ראש הוועד מציין כי החנות תמשיך לפעול רק אם ימנה לה משגיח נפרד בשכר. פעם אחר פעם הצעיר המרדן מסרב להסכים לכך. לתוך סיר הלחץ הזה נכנסת גם זוגתו של הגיבור, צעירה בגילומה של ירדן תוסייה כהן, שגם כן מורדת בקודים המקובלים, למשל בלבוש הלא צנוע שלה. היא בהריון מתקדם, מה שמעצים עוד יותר את הדרמה סביב חייו של הזוג.
זהו סרטו הארוך השני של פרדמן, אחרי “התאבדות" שהפך לפני כעשור לאחד הסרטים הישראליים הראשונים שנטפליקס רכשה, הרבה לפני שהפלטפורמה הזו הפכה לאימפריה. הסרט ההוא לא זכה לתהודה מיוחדת, אך “בית" היה מועמד לתשעה פרסי אופיר, כולל בקטגוריות המרכזיות, וזכה בצדק רב בשניים - על עבודות המשחק של ניק ושל קרן.
“בית" מציב את יוצרו במרכז המפה של הקולנוע המקומי. הבמאי מגלה כאן כישרון קולנועי יוצא דופן ומצליח לתפוס את הצופה בגרון במשך 110 דקות. הוא בונה היטב את הדרמה, ומפליא לתאר איך מחלוקת סביב בית עסק אחד הופכת להתנגשות שמבעירה את כל שכונת גאולה בירושלים.
פרדמן עושה זאת באמצעות שימוש מיומן ומצוין באמצעי המבע הקולנועי - למשל עריכה צולבת, או צילומים שמדלגים בין תקריבים על פניהן מלאות ההבעה של הדמויות לצילומים שמביטים בירושלים מלמעלה ומרחיבים את היריעה של הסיפור. הרבה שבחים מגיעים גם לצלם עופר אלדובי, שעבודתו תורמת לחספוס, לאותנטיות ולאינטנסיביות של הסרט, שמאיר את עיר הבירה באור מטריד ומאיים. התסריט הוא תענוג לאוזניים. פרדמן וקרן מיטיבים להשתמש בשפה של גיבוריהם - עברית רהוטה מהרבה מהמקובל בקולנוע הישראלי, קצת יידיש והרבה מושגים ייחודיים לקהילה, הבונים עולם עשיר ומיוחד.
ניק פשוט פנומנלי כגיבור, ומחזק את מעמדו כאחד השחקנים הישראלים הטובים בדורנו. שוב הוא משכיל לתאר אדם שאיבד שליטה. השחקן המוכשר עשה זאת כבר ב"נורמלי", אלא שאז גילם את בן דמותו של ליאור דיין, סמל הבוהמה החילונית, וכאן הוא נכנס בקלות לנעליו של חרדי. ההופעה שלו כל כך כובשת, שאנחנו מחזיקים אצבעות בנשימה עצורה ומלווים במסירות את מסע הצלב של הגיבור, אפילו שאין לו סיכוי.
קרן נהדר גם כן כארכי־נבל של הסיפור. המשחק של שניהם כל כך משכנע, עד שהוא השכיח ממני את האשליה הקולנועית. כל כך רציתי ש"הטובים" ינצחו, עד שהתעלמתי מכך שזה בסך הכל סרט, וממילא אין לי השפעה על מהלך העלילה, וישבתי מלא אמוציות מול המסך.
תוסייה כהן, בתפקידה הקולנועי הבולט עד כה, מעצבת באיפוק, בחוכמה ואופי את אחת הדמויות המעניינות ביותר שראינו של נשים חרדיות. רמי ברוך ואסתי קוסוביצקי, הידועים בעיקר בגלל תפקידי התיאטרון שלהם, מצוינים ומלאי רגש כהוריו של הגיבור, שהם אולי הדמויות הכי טרגיות בסיפור. הג'וקר מבחינתי הוא ניב מג'ר, שהתפרסם עד כה כקומיקאי, וכאן מגלם תפקיד לא מצחיק בכלל - אחד מעוזריו הצעירים של הרבי הוותיק, שמוביל בפעלתנות את המתקפה נגד חנות המחשבים, ויש בנוכחות שלו משהו מזרה אימה, המזכיר אינקוויזיטורים.
כאן זה גם המקום לדבר על הפיל שבחדר. יש בסרט מעט דמויות חילוניות, שהבולטת בהן היא שוטר חסר ישע. שאר הדמויות חרדיות ואת רובן מציירת הדרמה הזו בצבעים שליליים - כאנשים כוחניים, אלימים, תאבי בצע וחשוכים. לו במאי לא־יהודי היה מביים את “בית", היינו אומרים עליו שהוא אנטישמי. אלא שזה לא עניין תיאורטי: את הסרט יצר יהודי, ובמקרה גם חרדי בעברו, ובגלל החרם התרבותי על ישראל הוא ממילא כנראה לא יוקרן יותר מדי בעולם, כך שאפשר להירגע. לא יהיה כאן נזק למוניטין של העם היהודי.
כיוון שזה המצב, אפשר להתמקד בשאלה מה יכול הקהל המקומי ללמוד מהסרט הזה. קודם כל, מי בכלל אמר שזו יצירה על חברה או על קהילה שלמה. אפשר לראות בגיבור שלה מעין גלגול מודרני וחרדי של דון קישוט או מיכאל קולהאס, ובסרט כולו פורטרט של אינדיבידואל - דיוקן של אידיאליסט שוחר צדק, שהעקרונות והאובססיות שלו מכניסים אותו לסחרור המאיים להחריב את עולמו.
ואם בכל זאת מתעקשים לבחון את הסרט מפרספקטיבה רחבה יותר, אז אפשר כמובן לראות בו כתב התרסה נגד החברה החרדית, שהיא מטרה קלה כעת, עוד יותר מהרגיל. אך גם ניתן לומר שיש בו משל אוניברסלי יותר. מעבר למחלוקת סביב מכירת מחשבים בשכונת גאולה בירושלים, “בית" מראה עד כמה הכוח משחית, עד כמה מסוכן השילוב בין מנהיגים פופוליסטיים עם חוקים שרירותיים לתומכים צעירים וצמאי דם עוד יותר, וכמה הרת אסון היא קיצוניות חסרת פשרות משני הצדדים. כמובן, הוא גם מראה איך ויכוח על עניין עקרוני אחד יכול להסתיים בקטסטרופה.
“בית" נקרא כך כי זה השם של חנות המחשבים שבמרכזו, אבל נראה שיש לשם הזה משמעות גדולה יותר. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, הוא קורא לנו להציל את הבית שלנו, והוא עושה זאת בצורה קולנועית מחשמלת.