הקרנת הבכורה הישראלית של הסרט הצרפתי “המנצחת" התקיימה לפני שלושה חודשים במסגרת פסטיבל הקולנוע ברהט, יוזמה טרייה שמנסה להסתייע בקולנוע כדי לבנות עתיד משותף לחיים פה. ההקרנה התקיימה בעיר הבדואית בפני קהל יהודי־ערבי, כשהסרט מוקרן עם כתוביות לעברית ולערבית - למרבה הצער, לא מחזה שכיח במחוזותינו.
"הקרב על אמריקה" לא מספיק מסעיר וסוחף
“היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית": כדאי לטרנטינו לתבוע את גאי ריצ'י
כשאני מספר על כך לבמאית מארי־קסטי מנסיון־שר, היא מגיבה בהתרגשות: “נפלא, זה נפלא, זה בדיוק התפקיד של מוזיקה, קולנוע ותרבות בכלל - לבנות גשר בין כולם, לא משנה מיהם, באיזו שפה הם מדברים ובמה הם מאמינים. תרבות היא קסם שמתעלה מעל כל ההבדלים. בזמנו רציתי לעשות סרט על תזמורת דיוואן מזרח-מערב, התזמורת היהודית־ערבית של דניאל ברנבוים ואדוארד סעיד, אבל מישהו הקדים אותי".
“המנצחת" מבוסס על סיפורן של המנצחת זאיה זאוני ושל אחותה, הצ'לנית פטומה זאוני. שתיהן, צרפתיות שמוצאן צפון־אפריקאי, חיו בפרבר לא פשוט צפונית לפריז, שבו מוזיקה קלאסית היא לא בדיוק הז'אנר הכי פופולרי. למרות זאת, הן גדלו כחסידות אדוקות של סוג המוזיקה הזה, וחלמו להקים תזמורת שתנגיש צלילים מסוג אחר לצעירים בפרברים. התזמורת הזו קמה בסופו של דבר.
השם שלה הוא "Divertimento" - שמו המקורי של הסרט בצרפתית. אצלנו, המפיצים בחרו בשם גנרי כמו “המנצחת". לא להתבלבל עם “המנצח", “המנצחים", “טאר - המנצחת", “מאסטרו" ו"המאסטרו", שיצאו בשנים האחרונות. זהו סרט מרגש נוסף של מנסיון־שר, במאית נפלאה, החתומה בין השאר על “השמיים יחכו", שעוסק בצעירות צרפתיות שהצטרפו לדאע"ש; ועל “סיפור מהחיים", על סיפורה מעורר ההשראה של מורה צרפתייה שלימדה על השואה בכיתה של תלמידים מוחלשים שרובם אינם יהודים, והצליחה לגרום להם להיות מעורבים רגשית בנושא.
“אני אוהבת סיפורים אמיתיים - המציאות תמיד חזקה יותר מכל מה שנוכל לדמיין", היא אומרת בראיון המתקיים בפריז. “תמיד מרגש אותי להבין שאנשים באמת חיו ועשו את הדברים האלה. זה מוכיח שדברים כאלה קיימים, ויכולים לקרות גם לאחרים".
מה הקשר שלך למוזיקה קלאסית?
“סבתא שלי הייתה כנרת מהוללת, ואבא שלי היה פסנתרן ומנצח והשתתף בכתיבת מוזיקה לסרטים. התשוקה שלי לקולנוע נולדה בגללו: רציתי לעשות סרטים כדי שאוכל לבקש ממנו להלחין אותם, אבל לצערי הוא מת לפני שביימתי את הסרט הראשון שלי. אולי זו הייתה הדרך שלו לרמוז לי שהוא לא מעוניין… בכל מקרה, גדלתי על ברכי המוזיקה הקלאסית, והייתי הולכת לקונצרטים עוד מילדותי".
הסרט עוסק במקומן של הנשים בעולם הניצוח. כבר בשלב מוקדם שלו, מנצח ותיק אומר לגיבורה ש"זה לא עסק לנשים". זה עולם סקסיסטי במיוחד. “לפי הנתונים שיש בידיי, רק ב־6% מהתזמורות בעולם יש אישה מנצחת, ובצרפת המספר הוא 4%. המספרים האלה היו נכונים עד לפני שנתיים, אבל קשה לי להאמין שהם השתנו דרמטית. זאיה סיפרה לי שעד היום יש נגנים שמסתכלים עליה במבט עקום כי לא מוצא חן בעיניהם שאישה מנצחת עליהם. זה עדיין קורה".
לכוכבות הסרט, אוליה אמאמרהו ולינה אל־ערבי, יש רקע מוזיקלי?
“כן. אני שונאת סרטים על מוזיקאים שמגלמים אותם שחקנים שלא יודעים לנגן! במקרים כאלה, כבר בדקות הראשונות של הסרט אנחנו רואים איך המצלמה עושה הכל כדי להסתיר את זה, ואז אני מאבדת עניין". עוד מעט נציין עשור ל"השמיים יחכו".
איך את מסתכלת בפרספקטיבה עליו ועל התופעה שתיאר - נשים שהצטרפו לדאע"ש?
“אני שוקלת לעשות סרט המשך. צרפת עושה הרבה טעויות ביחס לנשים הללו. חלק מהן התחרטו על ההצטרפות לג'יהאד וחזרו, וחלק התחרטו עוד לפני שהספיקו לנסוע, ובכל זאת המדינה לא נותנת להן הזדמנות שנייה. זו טעות - אנחנו מעודדים אותן להישאר רדיקליות כל החיים".
בחזרה ל"המנצחת" - מבין התגובות שקיבלת לסרט, מה התגובה שהכי ריגשה אותך?
“עשינו הקרנה באחד מפרברי פריז. הקהל היה נלהב, וילדה קטנה אחת ניגשה אלינו ואמרה ‘אני רוצה להיות מנצחת כשאהיה גדולה'. זה היה מרגש מאוד".
מה לדעתך העתיד של המוזיקה הקלאסית, אם בכלל יש לה עתיד?
“העתיד של המוזיקה הקלאסית הוא האחריות שלנו, גם כהורים. ההורים של זאיה ופטומה פתחו להן את הדלת לעולם הזה. כשילד מקשיב למוזיקה, תהיה אשר תהיה, הוא מגלה דברים חדשים על עצמו ורגשות שלא ידע שקיימים בו. חשוב שנגלה לילדים שלנו את העולם של המוזיקה הקלאסית. אולי הם יאהבו אותה ואולי לא, אבל לפחות תהיה להם הזדמנות להחליט בעצמם".