״אל תוך היער״, ארה״ב 2014, שלושה כוכבים

אגדות היער השחור של האחים גרים, המשמשות תשתית שממנה בוקע סיפורו של "אל תוך היער", נתפסות כבר זמן רב כתשקיף מהימן של החרדות האנושיות הבסיסיות ביותר. ככאלה, משמשות האגדות המוכרות נקודת זינוק להרבה מחקרים ועבודות דוקטורט בתחום הפסיכולוגיה. גם המיוזיקל המצליח של ג׳יימס לאפיין וסטיבן סונדהיים מינף אותן לשמש כאבני הבניין המרכזיות שלו.

סינדרלה, כיפה אדומה, ג׳ק והאפונים וגם האגדה על הנסיכה ראפונזל (פעמונית בתרגום עברי) חושקו יחד על ידי לאפיין וסונדהיים לרצף עלילתי המתחולל במעבה השוורצוולד המבעית. המכשפה היא אותה מכשפה. כך גם הנסיך, ולכלוכית והאמא החורגת והזאב הרע והענק מטיל המורא. טווייתם המשותפת לאריג רחב מידות עלתה יפה, ויעידו על כך ההפקות הבימתיות המרובות שהיו למיוזיקל זה בברודוויי. אך כעת אנחנו לא על הבמה אלא בסרט, וכאן הכללים אמורים בכל זאת להיות מעט שונים. ולא היא.
רוב מרשל, שביים את גרסת הקולנוע ל"אל תוך היער", הוא איש תיאטרון שקצר תשבחות מופרזות כשהעתיק לבד (ב־2002) את הלהיט "שיקגו". בסרטים האחדים שעשה מאז ("זיכרונותיה של גיישה", "תשע") הוא ביזה למדי את המוניטין שלו, וכעת הוא מנחית באולמות ההקרנה את עיבודו המגושם למיוזיקל של לאפיין וסונדהיים.
קצב מסורבל, היעדר דמיון (בנוסח טים ברטון, למשל) והופעה די מעיקה של מריל סטריפ, המגלמת את דמות המכשפה המחברת בין חלקי הסיפור השונים, חוברים יחד על מנת לקלקל את היתרונות היחסיים של "אל תוך היער", כפי שהם מתבלטים פה בתחומי המוזיקה והצילום.
סונדהיים בן ה־85, יצרן בלתי נלאה של מופעי במה ופסקולים מוזיקליים לסרטים, הכתיב ל"אל תוך היער" מספר עקרונות שניתן להגדירם כאנטי־להיט. למשל, השירים המלווים את האגדות המעובדות לא נכתבו כאריות אופראיות בנוסח רוג׳רס והמרשטיין או כמוזיקת פופ מבית היוצר של אנדרו לויד ובר. המוזיקה של "אל תוך היער" היא סוג של שירה דיבורית (שפרכגזנג בגרמנית), המזכירה איכשהו את עבודותיהם של ארנולד שנברג ואלבן ברג, גאוני האסכולה הווינאית השנייה מרא־ שית המאה ה־20.
זוהי מוזיקה מחוספסת, שבכוונה תחילה איננה ידידותית לאוזן, ונועדה להבליט את משברי הנפש של הגיבורים. מי שאינו מכיר את האופרות "משה ואהרון" או "וויצק" עלול לחטוף עצבים מנישול המלודיה המתנגנת והמזדמרת לטובת רצף אינסופי של רצ׳יטטיבים. מצד שני, זהו מהלך מקורי וראוי לתשואות, אילו הבמאי מרשל היה יודע מה לעשות עם זה. והוא לא.
עבודתו של הצלם האוסטרלי דיון ביבי, המדגישה את הגוונים הכהים, המאיימים ומטילי הצללים של היער הלא קסום שבו מתחוללים הסיפורים השונים משלימה את המגמה האקספרסיוניסטית של המוזיקה, השואפת לאייר את הסיוט ואת עיוות הנפש. חבל שלא נמצא לכך הד גם בסגנון הבימוי, שכאילו מוותר על אלמנט האימים המודגש בצילום.
סטריפ המרגיזה ממשיכה פה בשטיק הקבוע שלה. למרבה הצער גם ג'וני דפ (הזאב הרע), טרייס אולמן (אמו של ג'ק) ואמילי בלאנט (אשת האופה) - כולם שחקני קולנוע מיומנים - אינם הפעם בשיאם הווירטואוזי.