שנה לאחר הסרט "ערבים רוקדים", שבמהלכו מתחלפים גיבורי הסיפור, פלסטיני ויהודי־ישראלי, זה בלאומיותו של זה; חצי שנה לאחר "בורג", שבו מתחלפות גיבורות הסרט - יהודייה־ישראלית ופלסטינית - זו בזהותה הלאומית של זאת, מגיע כעת תורו של "נדיה - שם זמני", סרט הביכורים של טובה אשר שנחשף בפעם הראשונה במהלך התחרות של פסטיבל ירושלים.
בניגוד ל"ערבים רוקדים" ו"בורג" שאוזכרו לעיל, "נדיה - שם זמני" מוותר על פיצול הזהויות בהחלפת הלאומיות בין שני בני אדם, ומחיל את המהלך המורכב הזה על גיבורה אחת בלבד, שנולדה כפלסטינית בשם נדיה, והמציאה את עצמה מחדש כישראלית ויהודייה כשרה ששמה מאיה.
בהיותה עדיין נדיה, השתתפה הגיבורה בסמינר יהודי־ערבי משותף, שבמהלכו הטמיעה מן הסתם כמה מאמיתות החיים של הצד האחר. אותה נדיה הלכה שבי אחר סמיר, אלוף נעוריה, נישאה לו בחשאי בשנת 1987, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ואף חמקה ביחד עמו לחיי גלות בלונדון. שם, בבירה הבריטית, נלכד סמיר בפעילות טרור, ואילו נדיה רכשה לעצמה זהות בדויה של ישראלית, ובחסותה שבה למערב ירושלים, לצד היהודי של המפה, על מנת להקים בה משפחה – בעל עורך דין ושני ילדים – וגם קריירה משגשגת ככוריאוגרפית.
מובן שלכל דבר טוב מגיע סוף, ובסרטה של טובה אשר הרגע הזה מתחולל כאשר אותו גבר ראשון, הפלסטיני שבלעה אותו האלמוניות, מקבל לגיטימציה מאוחרת מזרועות הביטחון הישראלי, ומורשה לבוא ולצאת גם בתחומי מדינת ישראל. כך קורה שמאיה, כלומר נדיה לשעבר, פוגשת מחדש את סמיר לאחר 20 שנות נתק, ושכבת הטיח שבה עטפה האשה־עם־שתי־הזהויות את חייה מתפוררת באחת.
טובה אשר, כבר ארבעה עשורים אחת העורכות הבולטות והמובילות בקולנוע המקומי (ערכה בין היתר את "נועה בת 17", "מאחורי הסורגים", "ההסדר", "הכלה הסורית"), ניגשת ביראת כבוד מוגזמת מעט אל משימת הבימוי הראשונה שלה, ולא אחת משתרר מעין קיפאון, אולי שיתוק, על פני הסצנות המשפחתיות הטעונות שבחסותן אמורה מאיה־נדיה לחוות את כאב ההתנגשות בין הלאומים הניצים ביניהם במזרח התיכון.
התסריט שהכינו הבמאית ובתה, ענת אשר, מרחיק במפורש ובמתכוון את הגיבורה המרכזית מכל עיסוק או נגיעה בפוליטיקה אזורית, אך לא מציע לה כל נתיב הכרתי או הגדרה אחרת. וכך קורה שגם דרמת הזהויות, שאמורה לטלטל אותה ולהפוך לגמרי את עולמה הסדור, כמו לא נוגעת בה ומצטיירת על הבד כאילו מדובר באיזה כאב ראש חולף, שכרטיס טיסה לאירופה יכול בהחלט לתרום למחיקתו.
התסריט האנמי מתקשה לברוא עולם חי ונושם מסביב לדמותה של הדמות הראשית. כך קורה ששחקני המשנה - עודד לאופולד, עלי סולימן ונעמה אמית - מתבזבזים לגמרי על הבד. למזלו הטוב של הסרט, מצליחה נטע שפיגלמן, העושה את התפקיד הכפול של נדיה־מאיה, להתגבר ולו באופן חלקי על הנתונים החסרים שהתסריט מספק או לא מספק לה ככלי עבודה ולכונן על הבד באופן משכנע למדי דמות רדופה, ששום תעודת לידה אמיתית או תעודת זהות מזויפת לא יצליחו לנווט אותה לחוף מבטחים.
עם פרישת הסרט "למה עזבתני" מן התחרות, נותרו בה שישה סרטים בלבד. "נדיה – שם זמני" הוא השלישי בתור. קדמו לו "תיקון" (בבימוי אבישי סיון) ו"ג'רוזלם" (יואב ודורון פז). אם כך, נותרו עדיין שלושה סרטים שטרם הוקרנו, ומותר לקוות שהם יציבו רף הישגיות גבוה יותר, אחרת אפשר יהיה להתחיל לדבר על שנת הקולנוע המתקרבת כשנת רפיון וחולשה.
***
גם תחרות סרטי התעודה הגיעה אל נקודת האמצע. לאחר הפתיחה הבלתי ראויה ("אל סף הפחד", על בנו של יגאל עמיר), ולאחר הסרטים הסתמיים במקצת "אגורות" ו"פרינסס שואו", בא תורו של הסרט "ויטה אקטיבה", שקשה יהיה למצוא כבד ראש יותר ממנו. הבמאית עטורת ההישגים עדה אושפיז יוצאת בסרט זה למאבק חסר סיכוי במדיום הדוקומנטרי עצמו, ומנסה באמצעותו לברר נקודות יסוד בהגותה של חנה ארנדט, מהפילוסופיות מעוררות המחלוקת הגדולות ביותר במאה שעברה.
ארנדט, יהודייה ילידת גרמניה שמצאה מקלט בניו יורק, התפרסמה בעיקר בשל מחקריה על אודות מבנה המשטר במדינות טוטאליטריות, וכמובן בגלל הדוח על משפט אייכמן, שפרסמה בראשית שנות ה־60 והביא להוקעתה בקרב חוגים יהודיים וציוניים נרחבים. הניסיון של אושפיז לדון במחלוקות התיאורטיות הללו באמצעות סרט שאינו מתרכז בהכרח בפירוט חייה האישיים של הפילוסופית, אלא מתעקש לברר על הבד את גרעין הטיעון ההגותי של ארנדט, נידון מראש לכישלון. לכן כל כך מפתיע היה לגלות שהסרט עצמו אינו מרדים, ואף אינו גולש אל האיכויות הדידקטיות המוכרות משידורי הטלוויזיה החינוכית.
מי שמכיר, ולו באופן שטחי, את קורות חייה של ארנדט ושמע על מערכת היחסים הטעונה בינה לבין המורה שלה מרטין היידגר, שנתפס לנאציזם, ויודע גם משהו על המושג שארנדט טבעה - "הבנליות של הרשע", יוכל לגלות בין 125 הדקות הלא קלות לצפייה של הסרט כמה ניסוחים מחודדים שאולי יכולים לשפר את הנגישות אל כתביה הזוכים לאחרונה להתעניינות שיא מחודשת בארץ, כמו גם בעולם.
כמו בתחרות לסרטי עלילה, גם בתחרות הדוקומנטרית נותרו עוד שלושה מתמודדים, וגם כאן חובה לקוות שחשיפתם תוסיף איזשהו פלפל לאגף הרדום הזה של הפסטיבל השנה. ומי שכל לבטי הקולנוע הישראלי העכשווי אינם נוגעים לו ומוכן להסתפק בהישגי העבר, מוזמן להקרנת "שלושה ימים וילד" על פי סיפור מאת א.ב. יהושע שתיערך היום אחרי הצהריים במסגרת הפסטיבל. המארגנים מבטיחים עותק חדש, ששופץ דיגיטלית ומבליט את איכויות הצילום של דוד גורפינקל, חתן פרס ישראל הטרי, שצילם סרט זה (אורי זוהר הוא הבמאי) לפני 48 שנה, עם עודד קוטלר הצעיר, שגרף את פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן עבור הופעתו סרט.