שה למצוא תחליף לתחושת הקהילתיות, הלכידות החברתית והחיזוק האמוני שמעניקה השירה הדתית למאמיניה. היא מסמלת בעבורם את השייכות למסורת שנמתחת על פני דורות, עוטפת אותם בתחושת ביטחון, ומעניקה להם מקור אחיזה לתקווה. את זה ידע גם ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו ומהמשוררים החשובים, שעלה לארץ ב־1965, ותוך זמן קצר החל במסע בין עיירות הפיתוח, בניסיון לחדש את שירת הפיוטים ולהפיח חיים בעולים החדשים מצפון אפריקה, שהלכו לאיבוד בארץ המובטחת. 



בפסטיבל "דוקאביב גליל", שייפתח היום ויימשך עד שבת, 31 באוקטובר, יוקרן "שיר ידידות", סרטו של הבמאי רפאל בלולו, המביא את סיפורו יוצא הדופן של בוזגלו. הסרט נוצר במסגרת סדרת "העברים" של הבמאי יאיר קדר, שמטרתה לעשות היכרות עם גדולי הספרות העברית. אלא שבין היוצרים שעליהם נוצרו סרטים עד היום, אפשר למצוא את י"ח ברנר, המשוררת רחל, זאב ז'בוטינסקי, זלדה, יונה וולך, לאה גולדברג, ח"נ ביאליק ("מלך היהודים"), אך אף לא משורר־סופר אחד ממוצא מזרחי. 


מזרחי אחד לרפואה
אי אפשר שלא לערוך השוואה למחאת השטרות - אז התגלה שעל גבי השטרות החדשים (והישנים) מונצחות אך ורק דמויותיהם של אייקונים אשכנזים, בלי מזרחי אחד לרפואה. "אני ממש לא מכירה משוררים מזרחים בולטים במאה ה־20", אמרה אז שרי רז, חברת הוועדה המייעצת, ובהבל פיה הזריקה מוטיבציה רעננה לפריחתה ולבלובה של התרבות המזרחית החדשה, כפי שהיא באה כיום לידי ביטוי בכל עוצמתה.
 
בין השמות שהעלו יודעי דבר מזרחים - כקונטרה לדבריה של רז - היה שמו של ר' דוד בוזגלו. "כשיאיר קדר פנה אלי ושאל אם אני מכיר אותו, אמרתי כן, אבל האמת היא שלא ידעתי עד כמה הוא משמעותי", מעיד בלולו. "אם הולכים דור אחד אחורה, מגלים שבוזגלו נחשב עבורם לדמות קאנונית. אם לוקחים דור אחד קדימה – מגלים שהוא נמחק לגמרי מהתרבות הממסדית". 

ועכשיו, הודות לשרי רז, הוא חוזר לתודעה. 
"אפשר לכעוס עליה, להגיד עליה שהיא בורה ולהשמיץ אותה, אבל הכנות שלה הייתה חשובה למהלך. היא הרי לא שונה בהרבה מאחרים, גם מזרחים, שלא מכירים משוררים ספרדים. אז באותה נשימה אפשר להגיד: איזה יופי שהיא נתנה הזדמנות להעלות את הנושא לדיון. היא באמת העלתה שאלה חשובה. הסרט בא במטרה לתווך את ההיסטוריה. במובן הזה הוא לא רק על דוד בוזגלו, אלא על המרחב המרוקאי־ערבי־יהודי, על שנות ההגירה, על השבר התרבותי ועל הגאולה התרבותית".
 
וכעת אנחנו חווים את פריחתו של השיח התרבותי־מזרחי, עם פריחת שירת הפיוטים, פריצתה של חבורת "ערס פואטיקה" ועוד. 
"הנרטיב המזרחי הצטיין – ואני רואה זאת לשלילה - בשופר הקורבני. הוא אומנם צודק צדק רב בכך, אבל צריך לפעול במגמה של עשייה. גם לכתוב את ההיסטוריה של הקורבן, משפיע על מהלך הדברים. חשוב שאנשים יכירו את ההיסטוריה, את מה שהממסד עשה. את הדיכוי. אלא שאסור לשכוח שלרבים מהישראלים יש היסטוריה חיובית ועשירה, ואסור להשאיר את התרבות אך ורק במוטיב השלילי. צריך לעורר את הדברים החיוביים שמעשירים את העולם, יוצרים עוצמה ותורמים לתרבות הישראלית". 
 

"נמחק לגמרי מתהרבות הממסדית" רפאל בלולו. צילום: יח"צ
במובן הזה ר' בוזגלו מתכתב עם תרבות היש מאין כמי שעסק בגאולה, לא במחאה. 
"אולי זה העיוורון שבו לקה, שמנע ממנו לראות את המצב. אולי זה כמו שאמר בנו: אבא סחב על גבו את הגאולה. בוזגלו חי על מסורת של אלף שנות פיוט, שעד היום מתקיימת מבחינתו. כל הדי.אן.איי התרבותי שלו כמה לציון. והנה, הוא חוזר לארץ ישראל, ולא תופס מה קורה. בשיריו הוא מתכתב עם הביטוי 'לבי במזרח' של ר' יהודה הלוי, ואומר שהוא מעדיף לאבד את כל היקר לו תמורת הזכות לחיות בארץ ישראל. זה המטען הדתי והאמוני שאיתו הגיע לירושלים. התמזל מזלה של התרבות ישראלית, בטח של קהילת יוצאי צפון אפריקה, שהוא הגיע עשר שנים מאוחר יותר מגלי העלייה הגדולים. אנשים שהיו בארץ מוצאם במעמד התפרקו לחתיכות, נאלצו לעבוד בעבודת כפיים ובהכנסת דחק. ר' דוד בוזגלו יצר גאווה. הוא היה מנהיג, במובן העמוק של המילה. עבר מקהילה לקהילה, הרים לה את הראש, והחזיר את הזיכרון המתוק של הגלות היפה".

איזה שינוי עבר עליו באותם ימים? 
"הכתיבה שלו הפכה מכתיבה יהודית קלאסית על ציון, לכתיבה שעסקה בנושאים לא פשוטים, כמו לאן נעלם אלוהים. הוא שאל שאלות לגבי התרבות, וגם תהה איך זה שמערכת היחסים בין יהודים לערבים נמצאת במקום הזה, כשבגלות הם חיו בהרמוניה תרבותית. הוא לא עשה זאת ממקום מתריס או מתנגד לישראל. ר' בוזגלו אהב את ישראל, ולא היה מוכן להוציא עליה דיבה".

איך הוא התמודד עם מלחמת ששת הימים, שהתרחשה שנתיים אחרי שעלה ארצה? 
"הוא מעולם לא התכחש למערך התרבותי שלו, וזה היה אחד הדברים הנפלאים בו. הוא ידע לומר על נאצר שהוא אויב, שצריך להתעמת איתו, וכתב שירים נגד רצונם של מנהיגי ערב לחסל את המדינה היהודית. באותה נשימה הוא תהה מדוע דמגוגים ששים אלי קרב, כשאנחנו בעצם חיינו בצורה הרמונית עם השכנים הערבים בארצות המוצא שלנו".
 
לנוכח העובדה שר' בוזגלו סירב בתוקף להצטלם או להקליט את יצירותיו בחלק השני של חייו, איך הצלחת ליצור סרט עם כל כך מעט חומרים?
"זה היה אתגר גדול. המפיקים הצליחו לעשות קסמים וליצוק משמעות לסרט שבו לר' בוזגלו יש הרבה נוכחות, בלי שהוא בכלל מופיע. חוץ מהעובדה שהוא עצמו לא הסכים שיצלמו או יקליטו אותו, לא היה תיעוד ממסדי עליו. כשיאיר קדר ואני עבדנו על התחקיר ונכנסו לכל הארכיונים הקיימים, מצאנו תיעוד לשם בוזגלו רק בהקשרים שליליים, כמו מבחן בוזגלו או פסקי דין ואלמנטים פליליים. היינו בטוחים שמדובר בטעות טכנית, אז בשביל הבדיקה הקלדנו 'חיים נחמן ביאליק', ובארכיון המדינה נשלפו תוך שנייה אלפי תוצאות. זה בדיוק הסיפור: היעדר תיעוד, נרטיב והיסטוריה של קבוצות גדולות בחברה הישראלית.

"כשמדברים על גזענות ואלימות ממסדית, זה הדבר: מחיקת ההיסטוריה, באופן פרדוקסלי, של אנשים שאהבו את המדינה. בוזגלו האדיר את המדינה בפני אלו שמחקו להם את ההיסטוריה. הוא הביא את החמלה, הצדק והמתינות הגדולה, בלי לוותר על הזהות העשירה שלו. אני חושב שזה יכול להיות מפתח משמעותי לתרבות הישראלית ולאהבת האדם". 
 
"שיר הידידות", 27.10, שלישי, 20:15, היכל התרבות , מעלות־תרשיחא