"כשאזקו אותי במהלך צילומי 'רבין - היום האחרון', זו הייתה הפעם היחידה שיצא לי לשחק משהו שהוא לא בפרוטוקולים", מספר השחקן הצעיר יוגב יפת, שעל כתפיו הועמס התפקיד הכבד של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, "מכיוון שלא כתוב בשום מקום איך בדיוק היה אז, בבת אחת קפצו עלי בכיכר כל אלה ששיחקו שוטרים ויס"מניקים והדביקו אותי לרצפה. ואני, איך שאתה רואה, לא בדיוק בריון שבנוי לדברים כאלה, אז ניסיתי להתחנן על נפשי. 'חבר'ה, בואו ניקח את זה באיזי', הפצרתי בניצבים. 'זה רק צילומים של סרט, אתם רואים כמה אני שברירי'".

מה עבר לך בראש?
"הרגשתי בעיקר כאב פיזי, אבל ידעתי לבדל את עצמי מהדמות והבנתי שאני עובר את חוויית המשחק הכי חשובה שהייתה לי אי פעם. ברגעים כאלה הבנתי ללבו של יגאל עמיר, התחברתי אליו רגשית והזדהיתי איתו בצורה אבסולוטית. זה גרם לי לצמצם את ההסתכלות שלי על הכל לנקודת המבט שלו. זאת הייתה חוויה עוצמתית".

יפת בן ה־30 מגלם את עמיר בסרטו החדש של עמוס גיתאי, שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל. לפני 20 שנה, בליל הרצח הנורא של ה־4 בנובמבר 95', הוא היה ילד בן 10 בפרבר פתח תקוואי. "מה שנתקע לי בזיכרון מאז זה רבין מצטרף על הבמה לשירת 'שיר לשלום' ולאחר מכן לחיצת היד שלו עם אביב גפן", הוא משחזר. "עם זה הלכתי לישון, ובבוקר התעוררתי עם ההודעה של אבא, תוך כדי הכנת הסנדוויץ' לבית הספר, שאין כבר ראש ממשלה. הייתי בשוק. כל אותו שבוע בהיתי במסך הטלוויזיה. הרגשתי שכל המדינה אבלה והייתי עצוב מאוד. הבנתי שאני חלק מעם שמרכין ראש וקולט שהוא חווה את אחד המשברים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלו. הייתה תחושה של שכול, עד כמה שילד יכול לחוש אותה, לא פחד. כילד, הייתי מרוכז באובדן של הנרצח, בלי שיהיה לי מושג לגבי ההסתה שקדמה לרצח".

אני נועץ מבט בוחן בבן שיחי. מולי צעיר חייכן ונעים סבר, האחרון שניתן לקשור עם הדימוי השטני של הרוצח. כן, הוא מגלם אותו. מבנה הגוף אולי דומה, כמובן גם המוצא התימני, אבל אין דמיון פיזי בין השניים. "מעולם לא אמרו לי שאני דומה לו", מבהיר יפת. "לא שיש לי בעיה להיות דומה למישהו, יהא נורא כאשר יהא, אבל אין דמיון. רק תוך כדי הצילומים נזרקו הערות בהקשר הזה. אני מקווה שזאת לא הסיבה שנבחרתי לתפקיד, ושלקחו אותי בגלל שקלטו שאני משחק היטב".

עמוס גיתאי ואני

הוא מלאבסי. ילדות בשעריה. משפחה דתית. בני עקיבא. לימודים בישיבה תיכונית טכנולוגית. חזר בשאלה בגיל 17, בתום לימודיו שם. סוג של מרד נעורים מהול ברעיון מבעבע להיות אי פעם שחקן. "הייתי הליצן של הכיתה", מספר מי שמשחק כיום רוצח. "זה שעושה את ההצגות בבית הספר ואת הסרטים של פורים. כשהגיע מועד הגיוס, לא קיבלו אותי ללהקה צבאית, למרות שרציתי מאוד את זה או את גלי צה"ל. בסוף הפרופיל הכריע ושובצתי לתפקיד ה'קרבי' של מפקד קורס נהיגה קדם צבאי".

מהצבא הגיע היישר ללימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, "שם הרגשתי שזה המקום בשבילי, בצמוד לשוק שכונת התקווה, השכונה שבה התנסיתי בעבודה קהילתית עם נוער בסיכון". כעת הוא בשלבי הסיום של לימודי תואר ראשון בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

זכית בפרס הראשון בתיאטרונטו עם הצגת היחיד "סמיר ויונתן", שאיתה הרחקת עד קולומביה, לצד פרסים נוספים ופסטיבלים בחו"ל, אבל תסכים שעד כה לא זכית לפריצה הגדולה.

"אני לא מתעסק בפריצות, אבל מסכים איתך. בינתיים אני עובר מפרויקט לפרויקט, עושה הכי טוב שאני יכול. יוצר פלטפורמות לעצמי וחושב שאם אוכל להגיע עם זה לקהל רחב, הלוואי".

יכול להיות שנענית לתפקיד יגאל עמיר גם כדי שיהווה לך מדרגה בדרך לפריצה המיוחלת?
"זה ברור, אם כי אם לומר את האמת, לא צפיתי מראש את מה שיקרה עם הסרט. כשקיבלתי את התפקיד, לא חשבתי שיעמוד במרכז האירועים לציון 20 שנה לרצח ושיהיה כזה באזז גדול סביבו. התגובה שלי כשהוצע לי לשחק בסרט של במאי כמו עמוס גיתאי הייתה 'וואו', ועוד לקבל תפקיד כזה".

"לקבל תפקיד כזה", אבל לשחק את רוצח ראש הממשלה.
"רוצח הוא לא בהכרח אחד עם עיני שטן ושיניים מחודדות. ההפך מכך. בצילומים שלו מאז הוא נראה כאדם מאוד רפוי ומכונס בתוך עצמו, בלי שפת גוף מוחצנת של שופוני. משהו קטן וממזרי. זה יוצא דופן לטעון 'אני שליח של אלוהים' עם שפת גוף של 'אני לא כלום'".

סביב מה היו התלבטויותיך אם לקבל את התפקיד, אם בכלל?
"עד כה הייתי יחסית אנונימי. לא רציתי שיתייגו את השם שלי, יוגב יפת, עם יגאל עמיר. כאילו, מה אני צריך את זה? אבל אז אתה שם בצד את כל

ההיסטריה של המחשבות ואומר: 'רגע, זה עמוס גיתאי, זה תפקיד גדול בפיצ'ר, זאת הזדמנות!".

את מי שיתפת בלבטים שלך?
"את ההורים וחברים קרובים. 'אתה אידיוט? מה אתה בכלל חושב, לך על זה, זה גדול!' אמר חבר. 'אני לא רואה את הילד שלי רוצח, לא רוצה שישנאו אותך', אמרה אמא. בסוף הלכתי על זה".

גם במחיר אפשרות שאם תמשיך במסלול הקומי שלך, מעתה לא יאמינו לך?
"האמת שאם ביצירה שלי באינטרנט אני עושה בעיקר קומדיה, במשחק יוצא לי ליצור יותר תפקידים דרמטיים. וכאמור, הייתה פה הזדמנות לעבוד עם עמוס, והיה לי דיאלוג טוב איתו. משפטים שהיה לי חשוב לומר הוא הכניס לטקסט, גם אם לא הסכים בכל".

לא חששת שתהיה כלי להעברת ההשקפות הפוליטיות שלו?
"חשבתי על זה רק אחרי שיצא הסרט. איך שלא יהיה, כשחקנים אנחנו כלי, בין שנרצה ובין שלא. הרי הרעיונות והאמירה הן של הבמאי. כשחקן אני כלי בידי היוצר".

"אני האמינות של הסרט הזה ושל כל מה שהוא מביא". מתוך הסרט "רבין - היום האחרון". צילום באדיבות סרטי יונייטד קינג


בסצנות החקירה מצאת מולך בתפקיד החוקר את גדליה בסר.
"אני יודע על פועלו של השחקן הזה, שהוא שם דבר בתיאטרון. והנה פגשתי אדם צנוע וחביב, שהתגלה לי כפרטנר מדהים. בשיחות בין הצילומים התאהבתי בו. ממש".

יגאל עמיר שלך מתנהג בקור רוח מצמרר.
"זה ממנו, לא ממני. קיבלתי שעתיים של וידיאו מהחקירה שלו. כשחקן, השעתיים של הווידיאו היו אוצר שהופקד בידי. יכולתי להביט בהן כמה שרציתי ולומר 'וואו, וואו, וואו, אני רוצה לעשות את זה בדיוק ככה! אין כאן משחקים, אני חייב להיות יגאל עמיר!' הרגשתי שכל הסרט על הכתפיים שלי, גם יגאל עמיר. אני האמינות של הסרט הזה ושל כל מה שהוא מביא. עלי להידמות לו בהבעות הפנים, בחיוך, בחיתוך הדיבור, בשפת הגוף. כמה שיותר. תאמין לי שאם תראה את זה, ידהים גם אותך כמה קר רוח הוא היה. הפחד הכי גדול שלו היה שהוא לא יצליח במשימה ויפספס. מהרגע שהוא השלים את המשימה, הוא הרגיש על גג העולם".

בתפקידיך בתיאטרון אתה מגלם דמויות דמיוניות, ואילו כאן אתה מופיע בתפקיד של דמות מוכרת.
"בגלל זה הרגשתי שהרבה יותר אחריות מוטלת על הכתפיים שלי. היה לי בראש שיגאל עמיר צופה בי ואומר לי 'דיר באלאק, תהיה שגריר טוב שלי!' זה הביא אותי לעשות את התפקיד הכי טוב שאני יכול".

ואגב כך נעשית השופר של האדם הכי נורא במדינה.
"זה נכון, אבל שחקן הוא אגואיסט ואין לו שיקולים כאלה. הוא מקבל תפקיד ורוצה לעמוד בו".

מתנגד לעונש מוות

רקע בשימוש באקדח אין לו, הוא מבהיר: "כג'ובניק, יריתי בנשק רק פעמיים בכל השירות שלי. בצבא העט היה האקדח שלי והוא ירה רק דיו. כשהיה עלי כאילו לירות באקדח, הייתה לי רתיעה מכך. ביריות הראשונות קפצתי בעצמי, מה שלא התאים ליגאל עמיר, שהיה קרבי בגולני".

אגב, עוד משהו שאתה לא רגיל אליו זה פסטיבל ונציה, שאליו הגעת עם הבמאי והשחקנים. יצא לך להיות בעיר קודם?
"לא, רק עכשיו. ובזה כבר הרווחתי מהסרט. זה מקום מדהים, כמו ללכת 500 שנה אחורה. והיה לי שם קדילק. חליפה. שטיח אדום. אולם ענקי מלא באח"מים. תשואות. הרגשה שבאותו הרגע אתה האיש הכי חשוב בעולם. הוליווד. חבל שלא עושים פה, בתיאטרון, פרמיירות נוצצות כאלה".

ולאחר מכן נחיתה קשה במולדת?
"לא הסתמאתי ממה שהלך שם, אבל חזרתי עם תיאבון לשוב לפסטיבל ונציה עם עוד סרט".

כבר הוצפת בהצעות?
"לא. אני מחכה. שבתי לחזרות בתיאטרון חיפה על הצגת 'שלא תתעורר הילדה' מאת שי שבתאי ותומר אבירם ובבימוי רוני ניניו, שיוצאת השבוע לבמות. יופי שהיה לי למה לחזור. הרי לו הייתי חוזר ארצה ולא הייתה מחכה לי כאן עבודה, יכלה להיות לי נחיתה קשה".

מה קורה בהצגה?
"מדובר בקומדיית פשע משפחתית עם משה איבגי, יוסף אבו ורדה, אלברט אילוז, שלומי קוריאט, אלמה דישי ואני, עד כה הלא מוכר מביניהם. להבדיל מ'רבין – היום האחרון', בהצגה אני היחיד שלא נגוע בפשע. זה אולי התיקון שלי על תפקיד יגאל עמיר".

הוא שחקן בתנופה. במקביל הוא בנווליו בהצגת "רומאו ויוליה" בתיאטרון באר שבע, מופיע בהצגת "גיבורה" בתיאטרון אורנה פורת, ממשיך להריץ את הצגת היחיד שלו וגם ליצור סרטוני רשת, שזה "לנפש ולקידום עצמי".

לבסוף, אם היית משחק בסרט את התובע במשפט, האם היית דורש עונש מוות לדמות שאותה אתה מגלם?
"עדיין נשמע לי מוגזם לקחת חיים של אדם בצורה מסודרת וחוקית. הרי זה מעשה אלוהי מדי. אני מתנגד עקרונית לעונש מוות".