"גשר המרגלים"
התקף ההיסטריה הדתית הגדול שבו לקתה אמריקה במהלך שנות ה־50 וה־60 התבטא קודם כל ברדיפת אנשי שמאל שהיו חשודים בנטייה לקומוניזם, אך נכללו באובססיה הכללית הזאת גם סתם יוצאי דופן מהבחינה החברתית. שילוב העניינים הזה הוא שעומד מאחורי עיצוב דמותו של פרקליט ניו יורקי בשם ג'יימס דונובן, גיבורו של “גשר המרגלים", שהתמנה ב־1957 על ידי לשכת עורכי הדין המקומית לשמש כסנגורו של המרגל הסובייטי הנודע רודולף אבל.


אמריקה המקרתיסטית היתה רחוקה אז רק ארבע שנים מיום הוצאתם להורג של בני הזוג אתל ויוליוס רוזנברג בעוון ריגול למען ברית המועצות. היו אלה זמנים שבהם כל מגע, אפילו אם הוא היה מקצועי ונערך בחסות החוקה הנאורה של ארצות הברית, נתפס כשיתוף פעולה עם האויב. לכן "גשר המרגלים", לבד מהיותו סרט המשחזר את פרשיית הריגול הידועה, הוא ניסיון אמיץ להתמודד עם אומה שעדיין לא למדה להעלים את תאוות הלינץ' שהיתה טבועה בה.
 
רודולף אבל, קומוניסט יליד אנגליה שהתחנך בברית המועצות, שימש כסוכן קג"ב בשנות השיא של המלחמה הקרה. בעקבות הלשנה של אחד משותפיו הסובייטים (ואין על כך מילה בסרט עצמו) הוא נעצר בשנת 57' והועמד למשפט ראווה בניו יורק. למען ההצגה הכאילו־דמוקרטית מונה לו סנגור אמריקאי שהיה רחוק מנושאים פליליים, והתמחותו העיקרית הייתה דווקא בענף הביטוח. עם כניסתו לתפקידו הכפוי, ועם התגברות השנאה העממית דווקא כלפיו, גברה אצלו ההכרה שאבל אינו זוכה למשפט הוגן, ועל רקע זה התפתחה לה סוג של אחווה בין המרגל לפרקליטו.
 
שנים מספר מאוחר יותר, בשלהי 1961, הטילה סוכנות CIA דווקא על האיש התם והישר הזה את ניהול המשא ומתן מול הסובייטים, שנועד להביא לחילופי מרגלים. הקומוניסטים חשקו באבל האסור באמריקה, ואילו בארצות הברית השתוקקו לקבל חזרה את הטייס גארי פאוארס, שבחודש מאי 1960 הופל מעל שמי ברית המועצות, בעודו במשימת צילום אתרים צבאיים סודיים. זירת המשא ומתן הייתה בברלין המזרחית, שבדיוק אז, ממש חודשיים־שלושה קודם לכן, הוקמה בה חומת ההפרדה שנודעה לשמצה.
 
סטיבן ספילברג, מומחה לשחזור פרשיות היסטוריות (“אמיסטד", “רשימת שינדלר", “מינכן", “לינקולן" ועוד), ניגש לטפל בסיפור המורכב הזה מתוך זווית הצצה אמריקאית. כמובן. גישה זו מגמדת את ההיבטים החשובים באמת באותה מלחמת דת מודרנית שכונתה “המלחמה הקרה" בין הגושים, ונותרת נאמנה לדמות אחת - עורך הדין דונובן, והאופן שבו הוא מגלם את האול־אמריקן־גאי.
 
הכרעתו של ספילברג לצמצם את היריעה ולהתעסק בשולי ובאישי, ובתוך כך לוותר על הממד הפוליטי והדתי שהיה טבוע בהתנגשות האמונות - הקפיטליזם נגד הקומוניזם - אינה מיטיבה עם הסרט. ב"לינקולן", סרטו הלפני אחרון, ספילברג נקט עמדה הפוכה, שהרחיבה מאוד את יריעת הדיון ברצח הנשיא האמריקאי. ייתכן שהכישלון בקופות של הסרט ההוא היה זה שריפה את ידיו של הבמאי ב"גשר המרגלים". 
 
ייאמר מיד: האופן שבו מועברים אל הבד האלמנטים הסיפוריים המסקרנים כל כך הוא החלק החלש בסרט. אצור בו פחות מידע על אודות הפרשה מאשר אפשר לדלות בעיון בוויקיפדיה. בשביל מה ש"גשר המרגלים" מספר לא היה צריך להמתין כמעט שישה עשורים לגרסה הקולנועית. עד כאן על האכזבה מהסרט.
 
לצד כשל ברור זה, מצטיין “גשר המרגלים" בכל ההיבטים האחרים הקשורים בעשייה הפילמאית. מט צ'רמן, תסריטאי טירון למדי, היה זה שהכין את הגרסה הראשונית של התסריט. האחים המהוללים איתן וג'ואל כהן נשכרו על מנת להעניק פוליש וגימור מקצועני יותר לעבודה של צ'רמן. גם מבלי להכיר מקרוב את הפרטים המדויקים של עבודת הכהנים ב"גשר המרגלים", אפשר לחוש בה בכל אותן סצינות שהן על סף תיאטרון האבסורד, ובשורות הדיאלוג הדו־משמעיות שמפוזרות לאורך 140 דקות הסרט.
 
ספילברג (בסיוע המעצב אדם שטוקהאוזן) מצליח במקום שבו הוא תמיד מצליח: החייאה של אורח החיים האמריקאי “התמים והחם" לכאורה, שאפיין את שנות ה־50 (או לפחות את אופן הייצוג של אורח החיים הזה בתוכניות הטלוויזיה של אותם ימים רחוקים). גם הצלם יאנוש קמינסקי עושה פה עבודה מרשימה, שמבחינות רבות יש בה כדי להשלים את המידע על דמותו ואישיותו של המרגל אבל, שפעל בארצות הברית בכסות של צייר.
 
אך עיקר ההצלחה הוא בליהוקם של טום הנקס ומארק ריילנס. הנקס המגלם בפעם המי־יודע־כמה את דמותו של האמריקאי האידיאלי, מתנהל היטב בתוך הנעליים ששימשו בהוליווד הקלאסית את ג'יימס סטיוארט או את הנרי פונדה, שהתמחו גם הם בעיצובו של אותו טיפוס תם וישר ונאמן לערכי החוקה. ריילנס, שחקן תיאטרון בריטי שאינו מרבה להופיע בסרטים (נראה ב"נערת בולין האחרת", “אינטימיות" ובעוד מספר מצומצם של סרטים), נחשב לאחד מענקי הבמה הלונדונית. האופן המופתי שבו הוא בונה את דמות המרגל הסובייטי האפור, הספקן ונטול האשליות, מזכיר את הישגי המשחק של אלק גינס, למשל, שמילא תפקידים דומים בסדרות הטלוויזיה הבריטיות שהתבססו על ספרי המלחמה הקרה של ג'ון לה קארה. דבר אחד ברור: כבר עכשיו, רק חודש נובמבר כעת, יש לנו זהות הזוכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה המצטיין. 
"ליד הים"
הכמות המוגברת של סצינות מקלחת שאנג'לינה ג'ולי נוטלת בהן חלק ב"ליד הים", מעלה את החשד שאיגוד המנתחים הפלסטיים באמריקה הוא שעומד מאחורי הפקת סרט זה. כל צרכן תקשורת יודע שהגברת ג'ולי עברה לפני שנתיים ומשהו ניתוח כריתה מלא של זוג שדיה, וזאת במטרה למנוע התפשטותה של מחלת הסרטן בגופה. הרופאים, כך דווח אז בכל אמצעי הקומוניקציה, ביצעו בה שחזור דו־צדדי של החזה, והנה מגיע עתה “ליד הים" על מנת להוכיח שהתהליך המורכב ההוא עלה בטוב, וג'ולי, בניגוד גמור לכוכבות הוליווד האחרות בימינו אנו, ששה להציג לראווה את המוגמר. ויהיו בוודאי מי שיוסיפו שמתחת לכל הסצינות הללו מבעבע סאבטקסט פמיניסטי שנועד להוציא מהארון את כל הפחדים מפני אותו ניתוח כריתה.
 
למרבה הצער, הדיון באיכות השחזור של השדיים המלכותיים הוא הנושא המעניין היחיד הקשור בסרט מביך זה, שאותו כתבה וביימה הגברת הראשונה של הוליווד. כזכור, הסיקסטיז המופלאות ההן היו באמת שנים גדולות - ההיפיז, קארנבי סטריט, הביטלס, סרטי פליני, בוב דילן הצעיר, ג'קלין קנדי, ההפגנות נגד המלחמה בווייטנאם, מרד הסטודנטים בפריז, בוני וקלייד - אבל גם אז, בשיא החגיגה העולמית, הוטל על הסיקסטיז צלם הכבד של כל אותם סרטי חיקוי לאנטוניוני ולברגמן, שדיברו בכובד ראש מופרז על הניכור וחוסר הקומוניקציה שקורעים את מרכיבי המין האנושי. כולם, כל קולנועני אירופה, רצו אז לחקות את “אוונטורה", “מבעד לזכוכית האפלה" ו"השתיקה", ומועקה בעלת ארומה חובבנית פשתה בין עושי הסרטים.


איגוד המנתחים הפלסטיים באמריקה עומד מאחורי הפקת הסרט - "ליד הים". צילום: יח"צ
 
חלפו להן הסיקסטיז וכך גם סרטי הניכור. למרבה הזוועה, “ליד הים" כמו מחדש את המסורת הגרועה ההיא, ב־130 דקות מעיקות, שאינן באות אלא להציג את הייאוש האקזיסטנציאליסטי הישן נושן ההוא. סיפור המעשה: סופר שאיבד את כושר הכתיבה שלו (בראד פיט) ורקדנית שפרשה מהבמה בשל מגבלות הגיל (ג'ולי), מתגלגלים לעיר חוף צרפתית (בפועל צולם הסרט דווקא במלטה) על מנת לעצור את הבלתי נמנע - הקרע האישי והנפשי שעומד ביניהם.
 
במקום לכתוב הוא שותה לשוכרה משעות הבוקר ועד שעת חצות, ובמקום להתמסר ליפי החיים היא מתחפרת במיטתה, או ליד ברזי האמבטיה. שתיקה הולכת וגוברת חוצצת בין הבעל לאשתו, וכל זאת, כך ניתן ללמוד לאחר מספר דקות, בשל ההכרזה המדיצינית על הגברת כעל אישה עקרה ובלתי כשירה להביא צאצאים לעולמנו הדווי.
 
לעומת השממה שאופפת את המיטה הזוגית של הצמד הזה, שמתגלגל מניו יורק אל בית המלון המפנק שבו מתחוללת עלילת הסרט, הרי שזוג צרפתי שזה עתה נישא (מלאני לורן ומלוויל פופו) ומגיע למקום לשם קיום מצוות ירח הדבש, מציג את תשקיף המראה המהופכת; כמהים זה לגופה של זו, מתחברים יחד בששון וגיל וברעש גדול, ולא אכפת להם מכלום, העיקר הפאן וחדוות המין.
 
רוצה המזל הטוב, ובני הזוג הצעירים משתכנים בחדר הצמוד לצינוק המיוסר שבו קפאו היחסים בין הרקדנית לסופר. ורוצה המזל העוד־יותר־טוב שבין שני החדרים נפער חור הצצה, ודרכו יכולים זוג האמריקאים המנוכרים זו לגופו של זה, להציץ בתרגילי ההתעמלות הסקסואלית שמדגימים הצרפתים הצעירים מהחדר האחר. האם המציצנות הכפייתית תצית מחדש את להבת היחסים בין השניים? האם הסופר ישוב ויניב תוצרת איכותית ממכונת הכתיבה שלו? האם האישה־בדיכאון־במשרה־מלאה תתנגב סוף־סוף מקצף האמבטיה?
 
עם קצב בימוי זחלני, דיאלוגים מביכים ומשחק מאולץ, מנתבת התסריטאית־במאית־שחקנית (האם היא התקנאה בפועלה של נטלי פורטמן שלנו?) את המוצר המיושן שלה, שנראה כמתבסס על סרט איטלקי עתיק (“הסקנדל" משנת 66' עם אנוק איימה ופיליפ לרוי), שביימה אנה גובי. למרבה מזלם של הצופים, כריסטיאן ברגר האוסטרי, צלמו הקבוע של מיכאל האנקה, אחראי לצד הוויזואלי של “ליד הים". מה שמספק מעט נחמות. מעט מדי.