פילוסופית חנה ארנדט, זאת שטבעה את המונח "הבנאליות של הרוע", היא לא רק פרסונה המוזכרת בימי שואה למיניהם, אלא גם עכשיו, כשגלי טרור תוקפים בגלים - גם כאן וגם בעולם - ומגלים עד כמה הרוע טבוע עמוק בצלם האדם. בימים אלה מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ "ויטה אקטיבה", סרטה התיעודי של עדה אושפיז שבו היא מגוללת את סיפור חייה של ארנדט ומתמקדת בתפיסתה את מהות הרוע האנושי. רעיון שהופך אקטואלי מתמיד בימי חולירע.
ארנדט, ילידת גרמניה, נחשבת כיום לאחת הפילוסופיות הפוליטיות החשובות ופורצות הגבולות במאה ה־20. המחלוקת הקשה שעוררה בישראל, באירופה ובארצות הברית בתחילת שנות ה־60, כשדיווחה ל"ניו יורקר" על משפט אייכמן, וטבעה את המושג "הבנאליות של הרוע", לא שככה בקלות.
תובנותיה של ארנדט על הפושעים הנאצים כאנשים רגילים, שומרי חוק, אזרחים הגונים ונורמטיבים בחוגים הנאציים, המאמצים בלי מחשבה נוספת אידיאולוגיות פשיסטיות, פתחו עידן חדש של חקר השואה ורצח עם.
"ויטה אקטיבה" מביא את סיפור חייה והגותה הפוליטית והפילוסופית של ארנדט, תוך שימוש בקטעים ממשפט אייכמן שטרם נחשפו וחומרי ארכיון תקופתיים נדירים, כולל סרטונים פרטיים של שומרים וסוהרים המבלים בשעות הפנאי שלהם במחנות ריכוז. חומרים קשים לצפייה הממחישים את תמצית הבנאליות של הרוע האנושי.
נכון לרגע כתיבת שורות אלו, התקבל הסרט ל־14 פסטיבלים בינלאומיים, נרכש על ידי ענקית ההפצה האמריקאית "צייטגייסט", ויופץ בבתי קולנוע באמריקה, איטליה, פורטוגל, הבלקנים וגרמניה. בימים אלה הוא מוצג כאמור בסינמטקים בתל אביב, חולון, חיפה, שדרות וירושלים.
"הדחף הראשון שלי לעשות סרט על חנה ארנדט היה אכן מטבע הלשון שלה 'הבנאליות של הרוע', שהוא כל כך פוטנציאלי ומפלח מציאות", מודה עדה אושפיז, דוקומנטריסטית ותיקה ("אסורות", "אירוסי דמים", "כלות המדבר", "זבל טוב" ועוד). "לא אחת מצאתי את עצמי חושבת עליו בהקשר של אירוע כזה או אחר, במציאות הפוליטית והחברתית שלנו, ואפילו האישית שלי. לחילופין, נרתעתי מהשימושים הנפוצים של המושג, שבמהותו קורא תיגר על הקלישאות באופן שהופך אותו עצמו לקלישאה. בסופו של דבר הכל התחיל במקרה. לפני חמש שנים, באחד המקרים שנדמה היה לי שאיתרתי את הבנאליות של הרוע בחיי, אמרתי לעצמי - למה בעצם אני לא עושה סרט על חנה ארנדט. כל השאר היסטוריה".
מה מחדש הסרט על דמותה השנויה במחלוקת של ארנדט?
"הסרט על ארנדט לא נועד להביא חידושים ותגליות. יש בו קטעים נדירים ממשפט אייכמן, ויש בו חומרי ארכיון מיוחדים שלא הוצגו עד כה, שמדגימים את הבנאליות של הרוע בתקופה הנאצית. נחשפתי גם למכתבים ופרטים ביוגרפיים שהמחקר על ארנדט לא עסק בהם עד כה. כולל פרטי רכילות אישית שעלו בראיונות, שיש בהם תמיד כדי לנסוך עוד ועוד אור על אישיותה".
מה למדת ממנה?
"העוצמה של ארנדט היא שמחשבתה שזורה אינסוף קצוות של חוטים, שמאפשרים לרבים שחולקים עמה, אפילו כמה מנקודות היסוד של הגותה, להמשיך לחשוב ולהתכתב עם מחשבותיך ועולמך, תוך כדי קריאה שלה. זאת חוויה נעימה בפני עצמה. האמת היא שלא ידעתי הרבה על ארנדט עצמה. בראש ובראשונה התרשמתי מיושרה. התרשמתי מהמקום המרכזי שהיא מייחסת לידידות ולאהבה, ברוחו של לסינג. אהבה שהיא אף פעם לא אהבת אדם כללית, אלא ספציפית, תובענית ומחייבת. אני זוכרת שעלו לי דמעות בעיניים כשקראתי את מכתביה הראשונים לקארל יאספרס, מנחה הדוקטורט שלה וידיד חייה, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. מכתבים שמהם עולה באיזו התלהבות ונתינה היא התגייסה לשלוח חבילות וכל סוג של עזרה לכל חבריה שנשארו מאחור על האדמה החרוכה של גרמניה. ואיזו מעשיות ואיזה ידע היא גילתה בתחום העזרה לאנשים בשעת צרה. ארנדט לא רק שפעה נכונות לעזור לידידיה, אלא תמיד ידעה גם איך לעזור. תכונה שמעוררת בי הערכה מיוחדת. בעצם בכל שלב של התחקיר גיליתי דברים חדשים. גיליתי שהקבלה והפיוס שלה עם מרטין היידגר, אהבת נעוריה, שהפך לנאצי בתקופת הרייך השלישי, ועוררה בי רתיעה וביקורת קשה בתחילת הדרך, לא הייתה מעולם כפי שמתארים אותה בדרך כלל. בשנות ה־40 היא מכנה את היידגר 'רוצח בפוטנציה', ורואה מסלול ישיר המוביל בין הזן המיוחד של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית־ניהיליסטית שלו לנאציזם שלו. היא מעולם לא חזרה בה מהשקפותיה אלה".
מה עוד גילית בתחקיר?
"הרבה דברים שלא ידעתי, אבל בעיקר עד כמה הפילוסופיה הפוליטית של ארנדט נשענת על תפיסה עמוקה של מוסריות. זה יהיה הנושא של הסרט שאני מאוד רוצה לעשות עליה. אם תשאלי אותי מה מקור התחייה שלה היום, בעיקר בקרב צעירים בכל רחבי העולם, אני מאמינה שזה הצמא הזה שארנדט מרווה, וגם הציניקנים הגדולים ביותר לא יכולים לחסל, לאמת משותפת, למוסריות, לידידות, לאהבה ולעולם משותף שכולנו חולקים באופן שווה. מעבר לאידיאולוגיות המסואבות שהורישה לנו המאה הקודמת, ומעבר לפוסט־מודרניזם המדכא כל שביב של אנושיות".
אז אפשר להגיד שיצר האדם רע מנעוריו?
"נקודת המוצא של ארנדט היא שהאדם טוב מיסודו. כל אדם מסוגל לחשוב, ומחשבה, בהגדרה, היא גם עבודת מצפון, שבה אדם מדבר עם עצמו – שניים בתוך האחד – והחצי האחד של האני אומר לחציו האחר: 'אני לא רוצה לחיות עם מי שעושה דברים כאלה'. תמיד האמנתי שהפיכת האדם לבשר מבשרו של העולם הסובב אותו - כלומר להתגלמות הנורמות, הקלישאות והמוסכמות - היא בעוכריו. ככל ששקעתי בעשיית הסרט יותר ויותר, השתכנעתי יותר ויותר. הרוע נעוץ בתהליכים האוטומטיים ובקלישאות של העולם, החברה והפוליטיקה. אבל כל אדם, כאינדיבידואל, יכול בד' אמותיו לקטוע את התהליכים האלה, ולסרב להיות שותף להם, בכוח מחשבתו ומצפונו. 'כיצד אני יכולה לגרום לאנשים לרצות לחשוב, אני לא יודעת', אומרת ארנדט, אבל היא מאמינה שכל רגע ורגע בחיי אדם הוא התחלה חדשה, לידה חדשה, הזדמנות חדשה לחשוב מחדש, להתחרט, לתקן, לבנות עולם חדש. כן, אני מסכימה עם זה לגמרי".