“45 שנים״

משחק משובח, הסרט פחות. שרלוט רמפלינג, שבמהלך הקריירה העשירה שלה נדרשה לעצב המון תפקידים מאתגרים של נשים המהלכות על תער, דווקא קיבלה הפעם לידיה פרויקט כאילו קל של מורה בגמלאות המתכוננת למסיבה לציון 45 שנות נישואיה לטום קורטני. שחקן זה שבצעירותו, אי שם בראשית הסיקסטיז היה אחד מגדולי הקולנוע הבריטי (תפקידים מזהירים ב"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", “בילי בדאי", “למען ידעו"), הזיז עצמו עם השנים בעיקר לכיוון התיאטרון, והנה כעת כאילו כלום לא השתנה. שום דבר לא הלך לאיבוד. בגיל 77 הוא שוב מול המצלמה באותה עבודת משחק פרטנית, הססנית, כמו מגומגמת, בונה תפקיד שלם ומנומק מנתוני פתיחה דלים יחסית.
 

ובכן, המשחק מצוין. עובדה זו קיבלה אישור מקיר לקיר בחודש פברואר האחרון, כשחבר השיפוט בפסטיבל ברלין העניק לשניים את פרסי המשחק - הן האינדיבידואלי והן כחברי אנסמבל המשלימים זה את זה. אבל מה עם הסרט עצמו? ובכן, “45 שנים" הוא לא פחות, אבל גם לא יותר, מעוד דרמת טלוויזיה בריטית התפורה היטב, נסמכת על גינונים מוכרים ומוסכמות חברתיות, שאיננה מהלכת בגדולות, ומסתמכת, כמו שכבר ברור מדברי ההקדמה, על שני השחקנים הווירטואוזים.
 

זוג בא בימים (רמפלינג ציינה את יום הולדתה ה־68 בעת הצילומים, וקורטני כאמור הוא בן 77), אומנם נטול ילדים, אך מצויד בכלב נאמן ושמו מקס, מתכונן למסיבה. היא עוד צריכה לסגור פרטים אחרונים עם הדי־ג'יי בקשר למוזיקה שתלווה את האירוע (שירי הפלאטרס, דאסטי ספרינגפילד, המודי בלוז וכאלה), ולסכם עם הנהלת אולם השמחות את טיב המנות האחרונות; והוא חייב יהיה לקראת האירוע המשמח להשיל מעליו את מראה השלומפר הכפרי, או לפחות להרביץ גילוח של ממש.
 

אלא שמשהו פוגם בשמחה המתקרבת. אותו משהו הוא מכתב בשפה הגרמנית שמגיע לידי בני הזוג. על פיו מסתבר כי נמצאה גופתה של קטיה. מיהי קטיה? ובכן היא הייתה בת זוגו ילידת גרמניה של קורטני בשנת 62', כמה שנים לפני שהכיר את רמפלינג. במהלך טיול בהרי האלפים בשווייץ החליקה קטיה על קרחון, וצנחה אל מותה. והנה עתה, יובל שנים מאוחר יותר, אותרה גופתה כשזו במצב מושלם ממש; נשמרה היטב משום שנותרה קבורה בשלג. 

שום זיכרון מהעבר אינו מיטיב עם ההווה. בוודאי לא כזה שממש מזמין את הבעל הקשיש לסור למשרד נסיעות, לרכוש כרטיס ולטוס עד הרי שווייץ, על מנת להתבונן באהובתו שמתה, אך הזמן לא נגע בה. הזדמנות נדירה לחיות ממש את העבר המת. 
 

קטיה, אומנם בלתי נראית בסרט, אך צל נוכחותה במרבית חלקיו מאיים לפוצץ את המסיבה. זה כמובן מה שהיה קורה מהבחינה הדרמטית אילו מדובר היה בבני זוג איטלקיים, למשל. אבל אנחנו מתהלכים באזור הכפרי שמקיף את העיר נוריץ' שבמזרח אנגליה, ולגיבורי דרמות בריטיות, כמו שלמדנו כבר ממאות סרטים קודמים, יש טכניקות השתקה והסתרה משלהם, ועל אלה מתעכב הסרט.
 

אנדרו האיי שכתב וביים את “45 שנים" לא ממש מוכר בארץ. סרטו הראשון, "GREEK PETE", העוסק בזנות של נערים, לא הוקרן פה. סרטו השני, “סוף שבוע", המשחזר רומן חטוף בין שני הומוסקסואלים, הגיע לארץ ולא הותיר אחריו שום עקבות.
 

כעת הוא מציין את סרטו השלישי, ולהצלחת הסרט הזה שותפים לא רק רמפלינג וקורטני, אלא גם לול קראולי שהעדיף לצלם את “45 שנים" במצלמת 35 מ"מ כאילו מיושנת, ולא במסרטות הדיגיטליות העדכניות. מהלך טכני זה מאפשר לו למצות את הפרטים הקטנים שמוטמנים ביופי שבטבע הכפרי, שבו מתחוללת העלילה זעירת הממדים. אה, משולבת בסרט גם סצינת סקס בין קורטני ורמפלינג. זקנים, אתם יודעים, יש להם המון זמן פנוי.

"אייכמן שואו"

סנסציה בעולם הטלוויזיה. נכון, חלפו כבר 55 שנה מאז החורף של שנת 1961, כאשר אנשי משרד ראש הממשלה בירושלים הודיעו כי חברת ההפקה קפיטל סיטיס, שאיש לא שמע עליה עד אז, גברה על הענקיות האמריקאיות איי־בי־סי, אן־בי־סי וסי־בי־אס, וכן על המגה־ענקית בי־בי־סי הבריטית, והיא זו שנבחרה להנציח בצילומים את האירועים הקשורים למשפטו של אדולף אייכמן. איך קרתה ההפתעה המדהימה הזו? פקיד ישראלי בכיר, שהיה בין המחליטים, נימק זאת באופן עקמומי משהו; הוא הסביר שהועדפה חברה קטנה “על מנת שלא לעורר קנאה בין החברות הגדולות".

מתוך משפט אייכמן,. צילום: ארכיון התמונות הלאומימתוך משפט אייכמן,. צילום: ארכיון התמונות הלאומי

 

כיום (וכנראה שגם באותם הימים) קשה היה לבלוע הסבר מפוקפק זה. מצד שני, אילו מישהו היה קם אז ומגלה כי מילטון פרוכטמן, האיש של קפיטל סיטיס שהופקד על הפקת האירוע הטלוויזיוני הגדול הזה, נשוי לאחייניתו של פנחס רוזן, הרי שקול זעקת הפרוטקציה היה נשמע מקצה אחד של העולם ועד קצהו האחר. בעלה של הבת של אחותו של שר המשפטים הישראלי, שאמור היה להוציא אל הפועל את משפט אייכמן, זוכה במכרז. וכל זה קורה יובל שנים לפני תעלולי הולילנד. באמת שאין חדש תחת השמש הירושלמית.
 

לימים התברר שפרוכטמן ביצע עבודה מאכזבת. מסתבר שהוא ניצל סעיפים חבויים בחוזה שחתמה קפיטל סיטיס עם ממשלת ישראל, ובחסותם התחמק מצילום של כל חלקי המשפט, והסתפק רק במה שהיה לו נוח. כך קרה שההיסטוריה במיטבה לא ממש תועדה. לגילוי מאוחר זה הגיעו הבמאי אייל סיון והמפיקה עמית ברויאר, כשניגשו ב־1999 לעשות את סרט התעודה “הספציאליסט" העוסק באירועים סביב משפט אייכמן, והופתעו להיווכח שהחומר של פרוכטמן הוא חלקי בלבד.
 

כמובן שכל הדברים הלא נעימים שפורטו כאן אינם מאוזכרים ולו ברמז קל בסרט “אייכמן שואו" העוסק בפרשת "קפיטל סיטיס". הם נלקחו מתוך ספרה של ההיסטוריונית חנה יבלונקה, “מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן" (הוצאת ידיעות אחרונות 2001).
 

וכעת אל מה שכן מסופר בסרט העלילתי החדש, שהופק השנה בבריטניה, ומעדיף להציב במרכזו לאו דווקא את פרוכטמן (המגולם בידי מרטין פרידמן), אלא את ליאו הורביץ (אנתוני לאפליה) ששימש כבמאי באותו פרויקט הנצחה שאפתני. התסריטאי סיימון בלוק, פיגורה ותיקה בטלוויזיה האנגלית, טווה על הבד את הדרמה האישית של הורביץ, ותוהה על מידת השפעתה על אופן הייצוג החזותי של המשפט בירושלים.
 

הורביץ עשה סרטי תעודה מאמצע שנות ה־30, והנציח את שנות המשבר הכלכלי הגדול באמריקה, את מלחמת האזרחים בספרד ואת מאבק השחורים לזכויות אזרח בארצות הברית. קל אם כך להבין מדוע הוא נתפס כקומוניסט בעיני ציידי המכשפות של הסנטור מקארתי, שהכניסו אותו לרשימה השחורה הארורה שהטילה צל קודר על הוליווד מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1960. במשך שנים נמנעה מהורביץ עבודה בבימוי, ואם הוא הצליח לגרד לעצמו חלטורה, הוא נאלץ לעשות זאת בשם בדוי. לזכותו של פרוכטמן ניתן לזקוף את העובדה שהוא השיב את הורביץ חזרה אל מרכז העשייה התיעודית.

נקודת המוצא של הורביץ בבואו להנציח את אייכמן בתא הזכוכית הייתה שאפילו נאצי שריכז את ביצוע הפתרון הסופי יישבר בסופו של דבר לנוכח העדויות. השבר של הורביץ הגיע כאשר הוא הבין שמבנה הנפש האייכמנית/גרמנית לא יספק לו, לקולנוען שואף הדרמה הטלוויזיונית, את הסחורה, וכי באמת מדובר פה בהגדרת הבנאליות של הרוע, אם להסתייע בכותרת שהדביקה הפילוסופית חנה ארנדט להליך המשפטי הזה, שאותו תיעדה אף היא (עבור כתב העת ה“ניו יורקר").
 

מובן שזהו המומנט שבו “אייכמן שואו" אמור היה להמריא אל רמות דיון מתקדמות יותר של לקחי השואה. אלא שלבמאי הסרט פול אנדרו וויליאמס, שרשם בעברו בעיקר בימוי סרטי אימה, אין כלל תוכניות שכאלה. כל שהוא עושה כאן אינו אלא התקנתו של דוקו־דרמה ברמה הבסיסית ביותר של המונח.

החמצה אחרת של “אייכמן שואו" נובעת מהתחמקותו של הסרט מהתמודדות עם הטיעון המוכר כי משפטו של אייכמן מעולם לא עמד בקריטריונים של ספר החוקים, וכי מדובר היה במשפט ראווה בעל מגמה פוליטית מובהקת, שכל משפטן שעיניו בראשו היה פוסל אותו מכל וכל. 
 

דוד בן־גוריון, באותם הימים ראש הממשלה, מעולם לא הסתיר את הכוונות הפוליטיות שעמדו מאחורי לכידת אייכמן, אבל כאן בדיוק טמון היה המלכוד. שהרי קבלתה של קביעה זו על ידי חוגי המשפט המקצועני בישראל הייתה גורמת להשוואות מיותרות ומכאיבות בין ההליך בירושלים לבין משפטי הראווה הנודעים לשמצה שנוהלו בבירות הקומוניסטיות - מוסקבה, בודפשט ופראג. והנה מופק סרט ב־2015 ואין לו מה להגיד בנדון.