שני הסרטים האחרונים של ניקולס קייג' היו “ראנר", שבו גילם פוליטיקאי אידיאליסט אך מושחת שהקריירה שלו נהרסה כתוצאה מהסתבכות בפרשיית מין שערורייתית בתקופה שלאחר דליפת הנפט הגדולה במפרץ מקסיקו, ו"מרוץ נגד הזמן", שבו גילם סוכן CIA שרוצה לנקום בטרוריסט שחתך לו חלק מהאוזן. הראשון קיבל ביקורות גרועות, והשני קיבל ביקורות איומות (אפילו קייג', השחקן הראשי הנוסף, הבמאי והמפיק חושבים שהוא היה נורא והביעו את אכזבתם מהתוצאה, כשהצטלמו בחולצות שעליהן מודפס הסעיף בחוזה שאוסר עליהם ללכלך על סרט). היום (חמישי) יעלה לאקרנים סרטו החדש של קייג', שיצא בארצות הברית לפני כמה חודשים וקיבל – הפתעה הפתעה – ביקורות מזעזעות.



בסרט האימה “נעלמים" (Pay the Ghost) מככב קייג' לצד שרה ויין קליס (הידועה בתור ד"ר שרה טינקרדי בסדרת הטלוויזיה "נמלטים" ובתור לורי גריימס ב"המתים המהלכים") ומגלם פרופסור לספרות שמאבד את בנו צ'ארלי כשהם יוצאים לחגוג את ליל כל הקדושים. כל חובבי “תיקים באפלה", שיצאו לאחרונה מהארון לכבוד עליית המיני סדרה החדשה, ישמחו לשמוע שאחרי היעלמותו המסתורית של הילד, הוריו המודאגים מתחילים לראות כל מיני דברים מוזרים ובלתי מוסברים ולהשתכנע שכנראה יש סיבה על־טבעית להיעלמותו.



"היו שני אלמנטים בסרט שממש דיברו אלי", אמר קייג'. "הראשון הוא האימה הרגשית של הסיוט הגדול ביותר של כל הורה – לאבד את הילד שלך – אני חושב שזה משהו שכל ההורים מבועתים ממנו. ואז להגיע מזה לרעיון שצריך להשיג גישה לממד אחר כדי לשחרר את הבן שלך מהעולם העל־טבעי. לא ממש ראיתי את שני האלמנטים האלה יחד עד כה, ובגלל זה רציתי לעשות את הסרט הזה".



גרסת הבמאי


את “נעלמים" ביים הבמאי הגרמני אולי אדל, שכבר שנים עובד במקביל בארצו ובארצות הברית (הדבר האחרון שביים היה מיני סדרה על הקוסם ואמן ההיחלצות האגדי הארי הודיני לערוץ ההיסטוריה, בכיכובו של אדריאן ברודי). לפני שהסתבך עם קייג' – לא השחקן המוערך ביותר בהוליווד בימינו – היה אדל ידוע דווקא בסרטי קאלט אהובים ומוערכים, אם כי מהסוג שלא קל לצפות בו. בתחילת שנות ה־80 ביים אדל את "אני כריסטיאנה פ." – סרט עלילתי המבוסס על ראיונות שניתנו לעיתון הגרמני "שטרן" על ידי נערה ברלינאית שהתמכרה להרואין והידרדרה לזנות כדי לממן את ההתמכרות שלה. העדויות שלה אוגדו בספר שדורות של צעירים בכל העולם גדלו עליו, ובסופו של דבר הפך אדל את הספר לסרט.



בסוף אותו עשור חזר אדל לנושא הזנות וקיום אורבני אפרורי וקשה ב"יציאה אחרונה לברוקלין", המבוסס על ספר הסיקסטיז הקאלטי לא פחות של יוברט סלבי ג'וניור.



אולי אדל. צילום: רויטרסאולי אדל. צילום: רויטרס



התוצאה הייתה קופרודוקציה גרמנית־בריטית בניצוחו של אדל, בכיכובה של ג'ניפר ג'ייסון לי הצעירה ועם פסקול של מארק נופלר מדייר סטרייטס. וב־2008 ביים אדל את "כנופיית באדר מיינהוף", שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט עסק בארגון הטרור השמאלני הרדיקלי "סיעת הצבא האדום" (שכונה גם "כנופיית באדר מיינהוף") שפעל בגרמניה משנות ה־70 ועד סוף שנות ה־90. עלילת הסרט התבססה על רב־המכר "באדר מיינהוף קומפלקס", ספרו של העיתונאי והסופר הגרמני סטפן אאוסט.



“ראיתי כמה מסרטיו כשהייתי הרבה יותר צעיר", אמר קייג' כשנשאל בראיון ל"אנטרטיינמנט ויקלי" האם הוא מכיר את עבודת הבמאי, שלטענת המראיין “עשה כמה סרטים גדולים שאני לא רוצה לראות פעמיים".



“ראיתי את ‘יציאה אחרונה לברוקלין', וזה באמת סרט שראיתי רק פעם אחת", השיב קייג', "אבל נהניתי ממנו מבחינה דרמטית, ואני חושב שהשחקנים היו מצוינים. אני חושב שהוא עשה עוד כמה סרטים שהיו מרשימים. ‘כריסטיאנה פ.' היה אחד הסרטים הזרים הראשונים שראיתי. ראיתי אותו בקולנוע בגיל מאוד צעיר, וחשבתי שגם הוא היה מצוין".