עוד חמישה שבועות יציין קלוד ללוש 50 שנה לפרמיירה של סרטו "גבר ואישה", שהניב עבורו את שני הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הקולנוע – "דקל הזהב" של קאן והפסלון המוזהב של האוסקר. והנה כבר חלף לו יובל, וללוש עדיין מתרוצץ באתרי הסרטה, וגם הגבר שלו כאן וגם האישה שלו פה. אפילו לפסקול המסורתי של פרנסיס לי שמור עדיין חלק נכבד במכלול הפילמאי שאותו מעצב ללוש ב"הוא + היא". נכון, לא עוד ה"באדאבאדאבא באדאבאדאבא", שהזרים מיליונים רבים לכיסיו של המלחין יליד 1932, אבל עדיין מדובר ברובד מוזיקלי רך ומלטף את האוזן שמתלבש בול על המסרים הרומנטיים שבהם התמחה ללוש במרוצת 44 סרטיו הארוכים.



הפעם מטלטל הסרט את הגבר והאישה המסורתיים של ללוש עד לתת־היבשת ההודית וכופה עליהם סיפור אהבה מופרך, רק כדי להגיע למסקנה המרעישה שלאהבה אי אפשר לשים סייגים או גבולות. ז'אן דז'ארדן מגלם מלחין־כוכב, אישיות בינלאומית המתהדרת במוניטין רבים ואפילו בזכייה בפרס האוסקר. מלחין זה מתגלגל עד לאולפני ההסרטה במומבאי, שם הוא אמור לעטר בצלילים מפתים ומנחמים איזושהי גרסה הינדית למעשה הישן נושן ברומיאו וביוליה.
 
במומבאי הרחוקה פוגש המוזיקאי באלזה זילברשטיין, המגלמת את דמותה של אשת השגריר הצרפתי (כריסטופר לאמברט), הכמהה לפרי בטן שמתמהמה לבוא. השניים, בלי שום סיבה הגיונית, יוצאים למסע ברחבי הודו, תוך טבילה צפויה, תיירותית, בנהר הגנגס. וכל זאת על מנת להגיע לאיזושהי הילרית המתמחה בחיבוק מנחם של בני אדם הזקוקים לכך באופן נואש. נו, כמו בכל סיפור שבו מעורבים גבר ואישה מצרפת, גם פה ניצת קראש בין שני העולים לרגל האלה, וכך הלאה וכך הלאה.
 

השרירותיות המכוונת שבאמצעותה מתנהלת העלילה תופחת לממדים נרחבים עוד יותר כאשר אליס פול, המגלמת בסרט את בת זוגו של דז'ארדן, שאותה נטש לאנחות בפריז, נוחתת אף היא במומבאי, ולגמרי בדרך מקרה פוגשת בכבוד השגריר הצרפתי. בין השניים – גם הם, איזה פלא, גבר ואישה – נופל איזה דבר אחד או שניים. לסיכום: לא הרבה השתנה בעולמו הקולנועי של ללוש מאז "גבר ואישה" ודרך "אהבה על תנאי", "שנה טובה לאוהבים", "משרד שידוכים" ועד "לחיי שנינו".
 
לזכותו (או ליתר דיוק, לחובתו) של ללוש יש לציין שהוא אף אינו טורח לשנות את הדקדוק הפילמאי שלו. כמו בעשרות סרטים קודמים שוב הוא מגולל סיפור שכמו מוקפץ על מחבת. עירוב של מציאות עם עולם דמיון ועם חלומות וסיוטים, וגם עבר מומצא וגם עם התחזויות ושקרים קטנים וגדולים. כמו שהיה ב"פתיון לבלש", "שד משחת" "הטובים והרעים", "כל החיים כולם" ובעוד מוצרים קלי משקל שאותם שיווק ללוש לקהל אוהדיו במרוצת חמשת העשורים האחרונים.
הסרט מצייד את גיבוריו במודעות עצמית גבוהה, ולכן הם אלה שמייצרים את הסיפור ובה בעת את הפרודיה עליו.

כאילו הדמויות הכמו־אמיתיות יודעות שהן רק מריונטות בתוך סרט רומנטי, ומתנהגות בהתאם. יתרה מזה: הדמות שמגלם דז'ארדן מרשה לעצמה לצחוק על השחקן עצמו, שהוכתר כזכור לפני חמש שנים בפרס האוסקר עבור הופעתו ב"הארטיסט". סרט זה צולם בגוני שחור/לבן והוגש לצופים בפורמט חריג, שבעבר הקדום אפיין סרטים אילמים. כל המידע הזה על אודות השחקן דז'ארדן ו"הארטיסט" שלו נארז מחדש ומשולב עתה ב"הוא + היא", כחלק מהגדרת הדמות הפיקטיבית שמגלם דז'ארדן. מסובך? לגמרי לא. מיותר? בהחלט כן.
 
ללוש הוא חסר כל בושה כשהדברים נוגעים בקלישאות רומנטיות. הוא מכיר את כולן, ומשתדל תמיד לשלב כל אחת מהן בעלילות סרטיו. מ"לחיות כדי לחיות", דרך "לחיות מחדש" ועד "אלה והאחרים". הסוגיה שביקורת אמנות אמורה להתמודד עמה מתמקדת בקושייה האם הוא עושה זאת במתכוון, או שהוא פשוט מכור לאופציה הנמוכה של המבע הפילמאי? על פי המסתמן ב"הוא + היא", נראה כי האפשרות השנייה היא הנכונה.