יהושע סובול יכול להירגע. "ליל העשרים" שלו אינו בסכנה ממשית, אף על פי ש"הקומונה", סרט מתוצרת דנמרק, כאילו בא למלא כמה חללים שנפערו אולי במהלך 40 השנים האחרונות, מאז שנולה צ'לטון ותיאטרון חיפה העלו לראשונה את מחזה הווידויים של סובול, שעסק כזכור בכישלון יוזמת הקומונה הציונית־סוציאליסטית בקבוצת ביתניה.



ב"הקומונה" של דנמרק זה הולך ככה: אדריכל מקופנהגן יורש בית רחב מידות, 450 מ"ר גודלו. אשתו, שהיא מגישת חדשות בטלוויזיה, לוחצת עליו להפוך את המקום לקומונה עבור חוג ידידיהם הקרוב, וכן עבור כמה ארחי פרחי מזדמנים שמתגלגלים אף הם למקום. המוזר במהלך רדיקלי זה הוא שלא מדובר בצמד סטודנטיאלי חובב אוונגרד חברתי אלא בזוג נשוי ומבוסס עם ילדה מתבגרת בת 14. גם לא ניכר שהם נוקטים צעד קיצוני זה מאיזושהי סיבה פוליטית או אידיאולוגית (אף על פי שמדובר בשאריות של שנות ה־60 ההיפיות ההן).



הסיבה המיידית לשינוי של 180 מעלות באורח החיים הבורגני היא השעמום שאוחז בחייה של הגברת, שלמרות שנות עבודתה המרובות במדיום הטלוויזיוני, כנראה שלא הפנימה את התרחישים הצפויים (ולמען האמת גם הטריוויאליים ביותר) שיצוצו לנוכח אורח חיים חדשני זה.



ואכן זה לא לוקח זמן רב, והבעל האדריכל מתאהב בסטודנטית שנה ג' שבאה להתייעצות בלשכתו, ובאותה ההזדמנות נשארת כבר לארוחת הבוקר. הרעיה הנבגדת, אשת הטלוויזיה והעולם הגדול, זו שרצתה חיים בקומונה, מתפוררת לאלפי רסיסים פסיכולוגיים שדומים להם אפשר למצוא בכל מלודרמה פרימיטיבית. מכאן כבר קצרה הדרך לפתרונות עלילתיים המוכרים היטב מכל סדרת טלוויזיה אלמנטרית המשודרת בכל רשת שידור מסחרית.



בהיעדר טון אידיאולוגי שחפץ לגאול את העולם, מהסוג שגדש את המחזה הידוע של סובול, לא נותר בסרט הרבה תוכן למלא בו את 110 דקותיו. יתרה מכך. התסריט כלל אינו טורח לפתח את דמויות השותפים האחרים בבית המשותף הזה. ואין לשכוח: מדובר בחבורה גדולה של בני אדם, אקדמאים וגם אנשי צווארון כחול, החיים בקומונה העירונית בקופנהגן ולכל אחד מהם יש מטבע הדברים גם רצונות משלו.



מתוך הסרט "הקומונה". צילום: יח,צמתוך הסרט "הקומונה". צילום: יח,צ



זהו כשל מקצועי שרק חובבן מסוגל להיות חתום עליו. והנה כי כן הפרדוקס הגדול - "הקומונה" נכתב ובוים בידי אחד המיומנים בקולנועני דנמרק, הלא הוא תומאס וינטרברג, שמוכר בארץ בעיקר בגלל סרטיו המצליחים "החגיגה" ו"הניצוד".



"החגיגה" (1998), למי שהספיק לשכוח, היה חלוץ סרטי תנועת "דוגמה 95", שאותה הנהיגו לפני שני עשורים וינטרברג ועמיתו לארס פון טרייר. "דוגמה 95" הייתה מעין התארגנות על בסיס אידיאולוגי של קולנוענים שקצו בעקרונות הסרט המסחרי, וניסו לפתח סוג של גישה פונדמנטליסטית, כמעט דתית, שהייתה אמורה להחזיר למדיום הקולנועי את האנרגיות היצירתיות שליוו את שנות בריאתו. מובן שהמהלך המהפכני הזה לא עלה בטוב, והעקרונות הנעלים ההם הוקרבו בסופו של דבר על מזבח תזרימי הדולרים בקופות.



וינטרברג יודע לספר שאת ילדותו הוא עשה בקומונה היפית מהסוג המתואר כאן בסרט, שאליה הצטרפו הוריו, וכי הדים מזיכרונותיו הפרטיים ניכרים בעלילת "הקומונה". ואפילו אם כל זה נכון, "הקומונה" נראה פחות כמו בהתבוננות של אמן בילדותו, והרבה יותר כמו חשבון מאוחר דווקא עם התנועה הפילמאית שהוא היה המרכיב המרכזי שלה - תנועת "דוגמה 95". מביני דבר יוכלו להתרווח במושבם בחשכת אולם ההקרנה, ולהשתעשע בניסיונות לזיהוי דמויותיהם של ותיקי "דוגמה 95" - פון טרייר, וינטרברג או סוזן בייר, לון שרפיג ואולי גם הרמוני קורין.



אולריך תומסן וטרין דירהולם, שהופיעו בחלוץ סרטי דוגמה, כלומר ב"החגיגה" של וינטרברג, הם שמגלמים פה את האדריכל ואת אשתו. וגם זה מעין סגירת מעגל וחשבון מאוחר. רק חבל שזה לא מספיק מעניין.



"אן"


הגיע הזמן לקום ולעשות מעשה: לחוקק חוק אוניברסלי שיאסור על עושי הסרטים לשלב בעבודותיהם את אותה הסצינה הסמלית הקבועה, שבה נראית ציפור שיר כשהיא כלואה בכלוב ומשמיעה ציוצי ייאוש. אילו הבמאית נעמי קוואסה, למשל, הייתה מדללת החוצה את קטעי הציפור בכלוב המרגיזים כל כך (ובאותה ההזדמנות אף מקצרת באיזו מחצית השעה את הסרט כולו),"אן" היה מרוויח רבות ממהלך כזה. שכן בסרט טבועים די והותר יתרונות, שהולכים וטובעים בתוך שלוליות של פטפטת סימבולית טרחנית.



קוואסה, דמות נשית נדירה בקרב הגברים המאכלסים את עולם הקולנוע היפני, היא מחביבות פסטיבל קאן, שמרבה לארח את סרטיה מאז שנת 1997, כשהוכתרה שם בפרס "מצלמת הזהב" עבור סרטה הארוך הראשון, "מואה נו סוזאקו" שמו. "אן", הסרט העלילתי השמיני שאותו ביימה (לצד עשרות סרטי תעודה), הוא הראשון שמגיע לארץ להקרנות מסחריות, ולא רק להבלחות חטף בפסטיבלים.



יתרונו הגדול של "אן" הוא בצד החזותי שלו. כמו בסרטים קודמים של קוואסה (למשל, "היער המתאבל" או "האנזו נו צוקי"), משכילה הבמאית לשלב בין צילומי הנוף הכובשים שבהם טובלת העלילה, לבין התכנים שבוקעים מעצם סיפור המעשה. והרי די בכישרון מוכח זה כדי להצדיק סילוקן של סצינות סמליות מיותרות - כמו זו עם הציפורים הכלואות - שרק מסרבלות ומכבידות על המבע המדויק של הקולנועית.



עלילת "אן" עוקבת אחר בעל דוכן לממכר פנקייקס, שבוקר אחד מוטרד על ידי אישה בת 76, שמתעקשת לעבוד לצדו במקום הקטן שלו. אף על פי שהוא


דוחה את פניותיה הרבות, הרי שבסופו של דבר הוא נשבה באיכויות טעמו של ממרח השעועית האדומה, שהיא מתקינה במו ידיה. והרי ידוע ברבים שהממרח הזה, הקרוי ביפנית אן, הוא לב לבו של הפנקייק היפני המכונה דוריאקי.



מתוך הסרט "אן". צילום: יח"צמתוך הסרט "אן". צילום: יח"צ



והנה כי כן, הזקנה מתחילה להכין עבורו את הממרח, וזה הופך לסנסציה כלל שכונתית. תורים ארוכים של דורשי הטעם המתוק הזה משתרכים לפתח הדוכן כבר משעות הבוקר המוקדמות, והעסקים בשמיים. אלא שאין טוב בלי רע. מפה לשם מתגנבת השמועה שהזקנה בעלת הפטנט לממרח הפלאי היא חולת צרעת, החיה מחוץ לעיר בסנטוריום המיועד ללוקים במחלה קשה זו, שאימת הציבור מפניה עדיין רבה.



מערכת היחסים הסבוכה המתפתחת בין בעל הדוכן הנושא עמו סוד אפל מעברו, לבין הזקנה המנודה מהציבור, מקבלת חיזוק באמצעות לקוחה קבועה של הדוכן הזה. זוהי נערת גימנסיה דחויה, הסובלת מיחס מתנכר של אמה ומתנחמת רק בחברתה של הציפור שלה. מקבילית הכוחות בין שלושת הלוזרים האלה היא שקובעת את קצב ההתפתחות (האטי) של הסיפור.



אבל לא הסיפור הוא שחשוב ב"אן" אלא הרקע שבו הוא מתרחש. מדובר בעיר שדה הסמוכה לחורשה עשירה בעצים, השרויה בעיצומה של עונת פריחת עץ הדובדבן. קוואסה משכילה להעניק לסיפור את הרוגע הקסום של מראה הפריחה, ובתוך כך להבליט את אמונתה של הגברת עם הממרח המתוק בנצחיות הטבע ובוויטאליות המתחדשת שלו. היא נוטה, וזו רק דוגמה אחת מרבות, להתייחס לענפים כאילו הם "הידיים של העצים", ומרבה לנופף לעברם לשלום. הענפים, מובן מאליו, משיבים לה בחן.



ברוח הססמה המוכרת מסרט הפרסומת הישראלי "חומוס עושים באהבה, או לא עושים בכלל", מוצבת במרכזו של הסרט סצינה ארוכה ביותר העוקבת אחר התהליך המסובך של הכנת הממרח העשוי פולי שעועית, שקודם לכן תרמיליה התבדרו ברוח והשתזפו בשמש במשך עונה ארוכה. הזקנה המומחית לנושא אינה מדלגת על שום פרט פדנטי ואוהב בשלבי התקנתה של עיסת השעועית, וזה כולל כמובן גם שיחות עומק עם פולי השעועית המתבשלים, ופיוסם בדברי נועם. על זן כולנו כבר שמענו, וכך גם על העובדה הידועה שהאדם אינו אלא עץ השדה, ומכאן שאין שום הבדל בינו לבין שעועית; בין אם היא לבנה, ירוקה או אפילו אדומה.



קירין קיקי, המגלמת את בשלנית השעועית, היא שחקנית ותיקה המוכרת מסרטיו היפים ("אחותנו הקטנה", "סיפור משפחתי", המשאלה") של הירוקאזו קורה־אדה. מסטושי נגאסה, שעשה תפקיד מוביל ב"רכבת המסתורין" של ג'ים ג'רמוש, הוא בעל הדוכן. שניהם מבצעים עבודה משובחת מול המצלמה. אילו קוואסה הייתה מסתפקת בכך, ולא מעבה את העלילה בתוספות מעיקות, רמתו של "אן" הייתה בוודאי נוסקת.