בתוך המהומה המתוקשרת של פסטיבל קאן, בין סרטי הענק ויצירות המופת שכולם מקווים לגלות, בין הכוכבים הגדולים והאכזבות הגדולות לא פחות, נמצא השנה בביתן הישראלי החדש מקום צנוע לסרט ישראלי קטן; סרט שהוא אירוע משום שביים אותו יוצר ותיק וייחודי, שחוזר אלינו לאחר היעדרות ארוכה במיוחד.



"אמור" (עם חולם ב־ו', להבדיל מ"אמור" ב־ו' שרוקה של המועמד לאוסקר מיכאל הנקה) הוא סרטו של רפאל רביבו, ישראלי יליד קזבלנקה, נושק ל־74, מפיק ובמאי שחי רוב ימות השנה בצרפת, ושהוכרז פעם פה אחד על ידי כל מבקרי ישראל כ"קולנוען הצעיר ששינה את מהלך ההיסטוריה של הסרט הישראלי" וכתקוותו הגדולה. זאת, כשהציג ב־1976 את סרטו המיתולוגי "הבועה" (שבעצם היה סרט שווייצרי, משום שאי אפשר היה לעשות אותו בארץ), סיפור על חקירה אכזרית ומערכת משפט שמתעללת בסופר צעיר וישר וכשמתבררת הטעות, את המעוות כבר לא ניתן לתקן. אחר כך המשיך לעשות סרטים נדירים בישראל כמו "עדות מאונס" (1984) או "מקום ליד הים" (1988). הקולנוע הישראלי המשיך להתקדם בלעדיו, אבל דור היוצרים הצעיר גילה אותו מחדש ורבים ראים בו מורה דרך. ב־2009 ערכו הסינמטקים בארץ הצדעה לרביבו ולסרטיו, והכל ציפו לסרט הישראלי החדש שהבטיח לביים. זה לקח עוד שבע שנים רזות (אצל רביבו הזמן לא משחק תפקיד) ועכשיו, לפתע, "אמור" יוצא לדרך.



מתוך סרטו  החדש "אמור"מתוך סרטו החדש "אמור"



טביעת אצבעותיו של רביבו ניכרת בכל פריים של הסרט. הסיפור כתוב היטב ומציג שאלות נוקבות לצופה. דניאל (לירון לבו) חוזר אחרי היעדרות ארוכה לכפרו, למשק הוריו שבו מחזיק עכשיו אחיו חסר הסנטימנטים (דן תורג'מן), רק כדי לגלות שאהובת נעוריו, לילה (אור אילן), רקדנית מלידה, מרותקת מזה שלוש שנים למיטתה, משותקת בכל גופה בגלל תאונה. אביה (גיל אלון) ואמה (ענת עצמון) מסרבים לבקשתה של הבת לשים קץ לחייה. דניאל הוא תקוותה האחרונה. העלילה משוחקת להפליא על ידי צוות שחקנים, שכולל גם את נטלי עטיה ומשה איבגי, שכאילו נולד לתוך הנוף, שיחד עם היותו ישראלי, מעולם לא נראה בקולנוע שלנו מרוחק, מסתורי וכלל־אנושי כל כך כמו במצלמתו של רמי אגמי, נע ממסגרות מחניקות אל המרחבים וחוזר חלילה.



פגשתי את רפאל רביבו, נמרץ ושופע תוכניות מתחת לרעמת שערו הלבן, במשרדי חברת ההפקות "מגורה", שאותה הקים ב־1997 עם הקולנוענית מרטין פיטוסי. ראשית ניסיתי לברר: מדוע ההמתנה הארוכה?


רביבו: "כשיש נושא שחשוב לי אני מנסה לעשות אותו בארץ ולא תמיד מצליח. הדבר הקשה ביותר, שתמיד היה הכי קשה בקולנוע, זה המימון. ניסיתי להרים את הפרויקט בצורה קונבנציונלית וזה לא כל כך הלך בגלל הנושא, שהוא כבד. המשקיעים היום בקולנוע, חוץ מהקרנות, מחפשים נושאים קלים, קומדיות, ופה אתה בא ורוצה לספר על בעיה קשה, אקטואלית ואוניברסלית, וקשה למצוא משקיע. זה לקח לי כמה שנים טובות מהחיים".



ואיך לא ויתרת?
“כנראה שהנושא נשאר אצלי בתת־מודע עד שהבשילו התנאים הנכונים. בשבילי זה קודם כל סיפור אהבה. 'לאב סטורי' ישראלי. מה שחשוב הוא סיפור האהבה בין הבחורה לבחור. בסיפור הזה האהבה חשובה הרבה יותר מהחיים. אבל רציתי לספר גם על תהליך קבלת החלטה אינטימית של אישה צעירה, והאופן שבו מקבלים אותה במשפחתה ובחברה. מכיוון שהיא לא מסוגלת לבצע את החלטתה, הסיפור הופך לסיפור של החברה".



הסרט "אמור" צולם במושב נווה ימין ליד כפר סבא, ורביבו מלא הכרת תודה לכל אלה שסייעו לו לצאת אל הפועל, החל במפיק מרק רוזנבאום, דרך גלריה "אלמוג" ועד לבית החולים מאיר שאפשר לו לצלם במתקניו חינם בשל חשיבות הנושא ("יש עוד אנשים נהדרים במדינת ישראל שנרתמים לסייע, למרות הקשיים הקיומיים, במיוחד באמנות, ובמיוחד שזה נושא שהם מאמינים בו", מחמיא רביבו).



האם הפעם קיבלת סיוע מקרן ישראלית כלשהי?
“בסוף קיבלנו סיוע לפוסט־פרודקשן מהקרן לעידוד הסרט הישראלי. בהתחלה לא רצו לתת שום דבר. אבל כנראה שהחומר המצולם שכנע אותם”.



מתוך "אמור"מתוך "אמור"



איך בחרת את השחקנים?
“הגעתי לארץ בינואר 2015, הצילומים החלו במרץ ובאפריל הסרט כבר היה גמור. הסיבה שזה קרה כל כך מהר היא שאני לא עושה אודישנים, אני עושה שיעורי בית. כשאני רוצה שחקן, אני קודם כל הולך לראות מה הוא עשה. אין אודישן יותר טוב מזה. כך בחרתי את השחקנים שהתאימו לי ל'אמור', שכמובן היו שחקנים שעבדתי איתם קודם, כמו ענת עצמון, שעשיתי איתה את 'עדות מאונס'".



האם הבחנת בשינויים בקולנוע הישראלי מאז עבודתך האחרונה כאן?
"בוודאי. כשבאתי לצלם את הסרט הראשון שלי בישראל, באתי אחרי השוט הראשון לשחקן מוסקו אלקלעי ז"ל ואמרתי לו בדיסקרטיות: 'תחתוך חצי ממה שאתה אומר ועושה'. בשוט השני אומנם חתך, אבל ביקשתי שוב: 'מוסקו, תחתוך'. בפעם הרביעית הוא אמר לי: 'אבל לא נשאר שום דבר', ועניתי: 'זה בדיוק מה שאני רוצה'. אתה מבין, עד לפני כמה שנים לשחקנים בארץ היה ניסיון בתיאטרון, לא בקולנוע. היום אפשר למצוא כאן שחקנים נהדרים ברמה עולמית, שיודעים לדבר, יודעים לשחק כמו בקולנוע, לא כמו בתיאטרון”.



ההצלחה השווייצרית


רפאל רביבו הגיע לארץ לראשונה בשנת 1965, כתייר. "נולדתי במרוקו וגדלתי בשווייץ", הוא נזכר, "בשלב די מוקדם המשפחה שלי עלתה לארץ, וכשבאתי לבקר אותה ראיתי שאני לא יכול לדבר איתם כי לא ידעתי עברית. אז התחלתי ללמוד את השפה ומלימודי העברית הדרך הייתה קצרה לבית הספר לקולנוע בירושלים. שהיתי אז בארץ חמש שנים. סיימתי בשנת 1970 במחזור השני של המכון להסרטה של הפרופסור בנימין קורצקי וד"ר אנדרי קמינסקי (שהפך אחר כך למחלקה לקולנוע של 'בית צבי'), שני פולנים ממייסדי בית הספר לקולנוע בלודז'. היום, אחרי שהכרתי בתי ספר לקולנוע בכל העולם, אני חושב שזה היה אחד הבודדים שבו למדו ממש את המקצוע".



לימים, כשחזר לארץ עם "הבועה", סרטו השווייצרי המצליח, הזמין אותו המורה קורצקי לביתו. הייתה שם חבורה של אינטלקטואלים והשיחה נסובה סביב השפעתו של הסופר פרנץ קפקא על היצירה של רביבו. "מה לילד מרוקאי ולקפקא?" תהה אחד הנוכחים. "כולנו ספרדים", ענה קורצקי קצרות. המבקר המנוח שלמה שמגר אמר לו: "אילו נשארת בארץ ולא היית נוסע לעשות סרטים בשווייץ, היית היום נהג מונית".



“כל אלה שלמדו איתי הלכו לטלוויזיה הישראלית, שבדיוק התחילה לפעול. חיפשו כל מי שידע להחזיק מצלמה ביד, ומצאו דור שלם שלמד קולנוע וצילום. אני חזרתי לשווייץ לעשות קולנוע. שם למדתי את המקצוע בפועל, עבדתי בחברה בז'נווה שעשתה סדרות לטלוויזיה הצרפתית והשווייצרית. זה היה בית חרושת, היינו עושים סדרה של שמונה שעות בשלושה חודשים. התחלתי כצלם סטילס, אחר כך עוזר צלם של הצלמים הצרפתים הנודעים מוריס ורוז'ה פאלוז. את הסטאז' עשיתי כעוזרו של הבמאי קלוד ללוש בצילומי 'הרפתקה היא הרפתקה'".



איך היה לעבוד איתו?
“רציתי לראות איך הוא מצליח להיות תסריטאי, במאי ומפיק, כי זה היה החלום שלי לעשות את שלושת הדברים יחד. הוא המליץ עלי כדי להתקבל לאיגוד הצרפתי היוקרתי של במאים־מפיקים. אחר כך המשכתי בשלי. סרטי הראשון כתסריטאי־במאי־מפיק עצמאי היה 'הבועה'. הסרט נעשה כולו בשווייץ, אבל את הבכורה העולמית ערכתי בישראל, בגלל הקשר שלי לארץ. חברת 'פורום פילם' קנתה אותו להפצה ובביקורות כתבו ש"זו ההתחלה של הקולנוע הישראלי האמיתי'".



צריך רק להביט בכמה מהביקורות הנלהבות של אז כדי להבין איזו רוממות רוח הביא רפאל רביבו הצעיר למבקרי הקולנוע המדוכאים, שנואשו מהסרטים הישראליים של שנות ה־70. ד. אהרן (אהרן דולב) כתב ב"מעריב": "אין ולא כלום בין 'הבועה' לבין החיזיון המדכא של תעשיית הקיטש העלובה המכונה בחוצפה 'קולנוע ישראלי' ואשר אותה מטפחים לנו במאינו המצויים והממונים הממשלתיים". "'הבועה' הוא אחד הסרטים האינטליגנטיים, הנאים והמשמעותיים ביותר שנעשו אי פעם על ידי ישראלי", כתב יוסף שריק ב"הארץ". “העולם הזה" סיכם: "עבודה נקייה – סרט שאינו מבייש”, ורק ב"על המשמר" תקפו את הסרט על שום שבחר למקם את העלילה שלא במדינה מסוימת, במקום בישראל.



היום מסכים רביבו בדיעבד ש"כנראה שנשמת הסרט היא יהודית. האשמות ורדיפות חסרות ביסוס זו בעצם ההיסטוריה היהודית". מאז עשה רביבו שני סרטים בישראל, לפני "אמור", "אבל כתבתי הרבה תסריטים. בעקר כתבתי. זה הדבר הפשוט ביותר לקולנוען שלא יכול לעשות בכל שנה או שנתיים סרט. אז מה נשאר לו? לכתוב. אז כתבתי. רק וודי אלן יכול לעשות סרט כל שנה, בלי להראות את התסריט למפיקים. אבל לרוב המכריע של האחרים לוקח במקרה הטוב לפחות שלוש־ארבע שנים. ובינתיים המשכתי לעבוד בשווייץ, בהפקת סרטים מקומיים, כמו למשל 'פחד גבהים'. אני זוכר עד היום איך שבוע לפני תחילת הצילומים בא אלי איזה בחור שרצה לעשות אצלי סטאז'. מיד ראיתי שזה בחור רציני, לא סתם. היום הוא במאי צרפתי חשוב, ושמו אוליביה אסאיאס".




הקשר הישראלי


למרות שנותיו הרבות בגולה, לרביבו חשוב מאוד להמחיש את הקשר הישראלי שלו. "הציור הראשון שציירתי כילד היה דגל ישראל. תמיד הייתי ונשארתי ציוני, אבל דרך חיי התנהלה כך שאת רוב הזמן ביליתי מחוץ לישראל".



הוא מומחה בעשיית סרטים בתקציב נמוך. בשווייץ כתבו עליו תחת הכותרת "קולנוע שווייצרי אחר, איך לעשות סרטים בלי כסף". "תמיד חשבתי שאומנם נפלא שעומדים לרשותך תקציבים גדולים וכוכבים גדולים. זה החלום! אבל אם אי אפשר, אז מה נשאר? הסיפור. ומכיוון שידעתי שלא אוכל לקבל תקציבים גדולים, למדתי לכתוב סיפורים שאפשר לצלם בתקציב נמוך. אי אפשר לצלם כל סיפור בתקציב קטן. צריך שלא יהיו הרבה תפאורות, שלא יהיו הרבה שחקנים. צריך שהסיפור יהיה חזק מאוד. וזה קשה, כי אתה חייב להגביל את עצמך. זה היה נכון במדינה כמו שווייץ, שיש בה כמובן הרבה מאוד כסף, אבל לא השקיעו אותו בקולנוע, וזה מתייחס גם למדינה כמו ישראל.



"לכל המדינות הקטנות יש אמצעים קטנים, שלא כמו לאמריקאים. להם יש סרטים גדולים, סרטי פעולה וסרטי אפקטים שרואים בכל מקום. אבל מדי פעם סיפור אהבה קטן ואותנטי, זה עושה טוב. זה יכול לתת תקווה. פעם הגענו, קלוד ללוש ואני, לפסטיבל הסרטים הצרפתיים בארצות הברית. הוא עם סרט ענק ואני עם סרט קטן. הוא לא מצא מפיץ ואת הסרט שלי לקחו. אתה יכול להתמודד על שוק זר גדול רק כשאתה צנוע ומקורי".



לקראת סוף השיחה, מגלה לי רביבו שיש לו כבר תסריט לסרט הבא, שגם אותו הוא שואף לצלם בישראל. "אני מקווה שלא ייקח הפעם כל כך הרבה שנים", הוא מוסיף בחיוך, ומדגיש את מחויבותו כלפינו: “אחרי הכל, אם תיקח את האהבה מהעולם ומישראל של היום, אז מה יישאר?”.