כלבי מלחמה

3.5/5

השנה היא 2007. אפרים (אפרם) דיברולי הוא בן 21, דיוויד פייקאוז כבר סוגר 25, וזה עתה הינוקות הללו דפקו קופה של 298 מיליון דולר. לא רע עבור צמד כלומניקים בעלי רקע יהודי אורתודוקסי דומיננטי למדי. הדוד של אפרים הוא רב נודע בלוס אנג'לס, ואבא של דיוויד מכהן כרב הקהילה בסנט לואיס. למרות גילם הזערורי ומשפחותיהם המודאגות, אפרים ודיוויד היו סוחרי נשק בינלאומיים, שגלגלו במיאמי ביץ' עסק של מיליונים למכירת חימוש ונשק קל לצבא האמריקאי.

איך זה שהפנטגון עושה דילים כבדים שכאלה עם ילדונים חסרי רקע מתאים? הנה שאלה כבדת משקל, שתשובה מלאה עליה טרם ניתנה עד רגע זה, וזאת למרות שתי הרשעות משפטיות ושני ספרים שפורסמו על אודות הפרשה. על בסיס אחד הספרים, שחובר על ידי גאי לאוסון, כתב ה"רולינג סטון", ביסס טוד פיליפס את הקומדיה האירונית "כלבי מלחמה".

ובחזרה לצמד חמד ממיאמי. כשדיברולי היה בן 16 בלבד, ולאחר שעף כבר מכמה מוסדות לימוד, הוא הצליח לשכנע את אביו, איש נדל"ן כבד, לפתוח עבורו משרד קטן, ששימש אותו כמטה פעולה לעסקי נשק שהוא החל בהם בעודו קטין. שלוש שנים מאוחר יותר הצטרף פייקאוז - לאחר שגם הוא הועף משני קולג'ים - כשותף לעסקי הנשק של דיברולי, עסקים שהתבססו בעיקר על גלישה ברשת והתמודדות על מכרזים קטני היקף שפרסם אז הצבא האמריקאי.

מדובר בשנים 2005-2006, כאשר ממשלו של ג'ורג' בוש ספג ביקורת ציבורית נוקבת. כזכור, כל חוזי הבנייה מחדש של מדינת עיראק בעידן שאחרי סדאם חוסיין הוענקו לחוג המכרים תאב הבצע של סגן הנשיא דיק צ'ייני. על מנת לרכך את הזעם הציבורי מהמתנות שהעשירו את העשירים ממילא, החליט הפנטגון לצ'פר גם את הקטנים והפחות עשירים; כל אספקת הציוד והנשק לצבא, הוחלט בחדרי החדרים בפנטגון, תיעשה באמצעות מכרזים פומביים, ואלה פורסמו באלפיהם באתרי האינטרנט הרלוונטיים לנושא. דיברולי ושותפו פייקאוז הקפידו לשחק אותה ראש קטן, התמודדו רק על מכרזים שוליים, ובתוך כך גרפו סכומי כסף ניכרים מזוטות שסיפקו לצבא.

ב-2007 הבחינו הסוחרים הצעירים בהצעת מכרז לאספקה כוללת של כלי הנשק והחימוש שבהם יצויד צבא אפגניסטן, שהאמריקאים הכריזו בחגיגיות על הקמתו מחדש. החוזה עמד על 298 מיליון דולר, ולמרבה התדהמה זכה בו הזוג ממיאמי, שכמו מיותר לציין כי מעולם לא ניהלו ספרי חשבונות ולא שילמו מסים. הם זכו והביזנס החל להתגלגל בין היבשות. מחסנים עמוסים בנשק - תותחים, רובי סער וציוד למיקוש - הועברו ישירות מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר של מזרח אירופה אל נמלי התעופה האפגניים, וליהודים הייתה שמחה. הם גזרו עוד ועוד קופונים.

אבל אליה וקוץ בה. על פי תנאי החוזה, התחייבו אפרים ודיוויד להעביר לאפגנים מאה מיליון כדורים המתאימים לרובי קלצ'ניקוב. זוהי כמות דמיונית שרק הסינים יכולים היו לייצר אותה בזמן קצר. אבל זו בדיוק הייתה הבעיה: עוד קודם למכרז הטילה ממשלת ארצות הברית אמברגו על ייבוא נשק מסין.

מה, אם כך, יעשו כעת שני היזמים ממיאמי? הם החליטו להונות את הפנטגון, לארוז מחדש, תחת תוויות אלבניות, את מאה מיליון כדורי הקלצ'ניקוב האסורים מסין. ייתכן שגם התרגיל הזה היה מצליח לשניים, אבל הרגלי ההסנפה של דיברולי גרמו לו לאבד קשר עם המציאות ולזלזל בכללי הזהירות. כך קרה שפקידי הפנטגון, לגמרי במקרה, עלו על המעשה הנכלולי הזה, ובחודש מרץ 2008 נעצרו השניים על ידי סוכנים פדרליים. דיברולי נידון למאסר של ארבע שנים, ושותפו יצא בזול - רק שבעה חודשי מאסר בית.

הפרשה הזאת מזכירה לא במעט שתי קומדיות סאטיריות שיצאו מהוליווד. "לכשכש בכלב" (1997) עם דסטין הופמן ורוברט דה נירו, ו"מלחמתו של צ'רלי ווילסון", בכיכובם של תום הנקס ופיליפ סימור הופמן, שהופק עשור מאוחר יותר. הראשון גולל מעשייה בדיונית למחצה על אודות מלחמה מפוברקת בין ארצות הברית לאלבניה, שהנשיא האמריקאי מכריז עליה במטרה להשתחרר מתדמית שלילית בגבעת הקפיטול. הסרט האחר משחזר מקרה שאכן היה, ובו הגיב הפנטגון באופן בלתי שקול ולגמרי מטורלל על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, שאירעה ב־1979, ופתח במלחמה סודית שהתנהלה ללא אישור הסנאט. מוזר, אבל שתי המדינות הקשורות לסיפור העכשווי של "כלבי המלחמה" הן אותן השתיים - אלבניה ואפגניסטן.

"לכשכש בכלב" ו"מלחמתו של צ'רלי ווילסון" הן סאטירות פוליטיות, שמטרתן הייתה קודם כל לנגח את חוגי השלטון בוושינגטון. קשה להדביק תווית דומה על "כלבי מלחמה", משום שזוהי קומדיה שמטרתה היא סחיטת צחוקים, ולא שינוי עמדות וניתוב דעת קהל. זוהי קומדיה שמשתמשת באופי החריג, האקסצנטרי, של גיבוריה על מנת להלעיג עליהם, ובדרך זו לשנות את כללי המשחק בתוך הסצינות האמורות להיות רציניות, וכך לגרוף צחוקים.

טוד פיליפס, שביים את שלושת חלקי הסאגה על אודות הטיפשות האנושית, "האנגאובר" (שכונו בארץ "בדרך לחתונה עוצרים ב..."), הוא במאי קומדיות מיומן, והוא שדאג להשאיר את "כלבי מלחמה" ברובד הבסיסי של קומדיה, בלי לחפש מטרות פוליטיות וחברתיות שמחוץ לאולם ההקרנה החשוך. השימוש בשני גברים שאופיים הפוך כבמקפצה קומית הוכיח את עצמו בסרט "סטארסקי והאץ'" (עם בן סטילר ואוון ווילסון), שפיליפס עצמו ביים לפני תריסר שנים, ומבחינות רבות אין הבדל בין ההפקה ההיא לבין "כלבי מלחמה", שטמון בו פוטנציאל להיות משהו אחר לגמרי.

וכך קורה שלמרות המנגנון הקומי שפיליפס מיומן בתזמורו ובתיזוזו, "כלבי מלחמה" סובל מקוצר נשימה בולט, ועלילתו מתקשה לשרוד במעלה הדרמה. ויש כזו בגרעין הקומדיה. שהרי מעבר להשתעשעות על חשבון אנשי הממשל הכושל של בוש, מדובר פה בסיפור בגידה בין שותפים, וגם במלודרמה משפחתית שאותה חווה פייקאוז, והיא שמשנה את אופי התנהגותו בעיצומו של מבצע זיוף כדורי הקלצ'ניקוב. עבור פיליפס הכל הוא היינו הך ורק בבחינת תמרורי דרך לקראת מימוש המשימה האחת והיחידה שניצבת מול עיניו - צחוקים באולם ההקרנה.

משימתו של פיליפס כמעט צולחת, וזאת משום שהוא הפקיד בידי ג'ונה היל את גילום דמותו של דיברולי. היל, קומיקאי בעל משקל (תרתי משמע) ויכולת לצקת חיים לתוך דמות בוגדנית מרובת סתירות - נוכל נחוש, שהוא בו זמנית עתיר ביטחון עצמי וגם מוכה חשש מכישלון. היל שולט בסרט בזרימה טבעית משכנעת. אלא שהתסריט הלקוי, שכמו יוצא נגד טכניקת המשחק של היל, משום שאינו מסביר את התפנית האפלה, הפסיכוטית, באופיו של דיברולי בשליש החותם את הסיפור, מחבל ממש בעבודתו המשובחת של השחקן. מיילס טלר ("ויפלאש"), המגלם את פייקאוז, עושה עבודה חיוורת, כמעט מיותרת. בוודאי כשמשווים אותו להיל הדומיננטי.





"המורה לכינור"


2/5




אילו סרג'יו מצ'אדו, שביים את "המורה לכינור", היה טווה סיפור סביב מאמן כדורגל המגבש קבוצה המורכבת מנערי הפאבלות של סאו פאולו, אף אחד לא היה שם לב לסרט שכזה. שהרי בסיטואציה שבה מצויה כיום ברזיל, אין טבעי מעלילה המעלה על נס מינוף חברתי באמצעות ההצטיינות בשדה הספורט. אבל מצ'אדו מתחכם, ועושה כאן סרט על אודות מורה למוזיקה קלאסית המתגלגל לאחת משכונות העוני המסוכנות בסאו פאולו, רק כדי לאלף את בני הנוער המקומיים בנגינה של יצירות באך, ויוואלדי, ובהאזנה מבוקרת לסימפוניה התשיעית של בטהובן. זה מיוחד!

סיפור איטי ומשמים על נער נטול כריזמה, המורה לכינורסיפור איטי ומשמים על נער נטול כריזמה, המורה לכינור

מעבר להפתעה בנושא של "המורה לכינור", למעשה אין בו הרבה. בעיקר הוא מביא לבד גלגול מייגע של מוצר צריכה בעל נימות דידקטיות וצדקניות, שאוצרות את הבשורה המוכרת לכל שוחר טוב - ילדים, אפשר להשתפר, ולא חייבים מראש להרים ידיים ולהיכנע בפני הפשע.

להקתו הקטנה של המורה הזה מורכבת מבנים ומבנות אשר מחוץ לשעת המפגש עם התווים והכלים המוזיקליים חווים בעיקר מהלומות גורל: עוני, אבות אלימים, גלישה לחיי פשע בגיל צעיר, הריון מוקדם וגם מוות אלים מכדורי המשטרה. העובדה שמצ'אדו, שזה לו סרטו העלילתי הרביעי, תוקע במרכז העניינים כנר נטול כריזמה (וכך גם השחקן לאזארו ראמוס שמגלם אותו), הנושא על גבו סיפור אישי משמים, אינה מסייעת אף היא להרים את רמת העניין בסרט.

בלי רצון (או ידע מקצועי) להיכנס לשיקולי חברת ההפצה של סרט זה, מותר להעיר כי העובדה שמדובר בסרט ברזילאי היוצא להקרנה במקביל לאירועי האולימפיאדה אין בה כדי לספק איזושהי לגיטימציה למוצר הזה. ראשית, האולימפיאדה תסתיים מחר בלילה. שנית, היא בכלל מתרחשת בריו דה ז'ניירו ולא בסאו פאולו. אבל זה כבר עניין לשיעורים בגיאוגרפיה.