לפעמים יוצר יודע שהוא עושה משהו נכון גם אם התגובות מסביב מראות אחרת. פרספקטיבות משתנות, דעות מתחלפות, וסרט שהתקבל במקור כמערבון ספגטי נחות וטראשי יכול לעבור רהביליטציה ביקורתית, להפוך לאחד הסרטים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע ולהיחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים.

זהו הסיפור של "הטוב, הרע והמכוער", סרטו של הבמאי האיטלקי סרג'יו לאונה מ־1966, שחוגג בימים אלה 50 שנה ליציאתו. "הטוב, הרע והמכוער" הוא החלק השלישי ב"טרילוגיית הדולרים" (שנקראת גם "טרילוגיית האיש ללא שם"), מסרטיו המוקדמים של לאונה, שהחלה בשנת 1964 עם "בעבור חופן דולרים", המשיכה ב־1965 עם "הצלפים" ונחתמה ב-1966 עם הסרט המפורסם והחשוב בין השלושה - "הטוב הרע והמכוער". בשלושת סרטי הטרילוגיה כיכב קלינט איסטווד.

השחקן אריק פלמינג, שכיכב לצד איסטווד בסדרת הטלוויזיה המערבונית Rawhide, סירב להצעה לככב במערבון איטלקי של במאי לא מוכר שיצולם באזור נידח של ספרד והמליץ על ידידו איסטווד. איסטווד שמח על ההזדמנות לנטוש את תפקיד הקאובוי הנחמד והמנומס שגילם בטלוויזיה לטובת אנטי־גיבור מחוספס. ואכן, תחת שרביטו של לאונה יצר איסטווד את אחת הדמויות הכי איקוניות שלו - "האיש ללא שם" - זאב בודד ומסתורי שמעשן סיגרים, ואף אחד לא יודע את שמו האמיתי או את עברו.

הטרילוגיה הופצה כולה בארצות הברית ב־1967. היא הפכה את איסטווד לכוכב ושינתה לנצח את חוקי המשחק של ז'אנר המערבון. שני הסרטים הראשונים בסדרה הופקו בתקציב זעום, כמקובל בז'אנר. הפקת "בעבור חופן דולרים" עלתה בין 200 ל־250 אלף דולר בלבד. "הצלפים" עלה 600 אלף, ורק "הטוב, הרע והמכוער" הופק בתקציב גבוה יחסית למערבון ספגטי בתקציב של 1.2 מיליון דולר. התגובות התקשורתיות בארצות הברית היו מעורבות: המדיה הבורגנית המבוססת, כגון "הניו יורק טיימס" ו"טיים", נרתעו מהאלימות וקטלו אותו, ואילו כתבי עת אלטרנטיביים יותר, כמו ה"ווילג' וויס", דווקא התלהבו ממנו. אך אפילו שרוב הביקורות היו שליליות, הסרט הצליח בקופות.

כרזת הסרט

הצלחה בזמן אמת

העולם שלאונה צייר בטרילוגיה הזאת היה שומם ונטוש, ארץ ללא דין וללא דיין. הגיבור העשוי ללא חת של המערבון האמריקאי הקלאסי הוחלף באנטי־גיבור בעל מוסריות שנויה במחלוקת. העלילה של "הטוב, הרע והמכוער" מתרחשת על רקע מלחמת האזרחים האמריקאית ומספרת על שלושה אקדוחנים - הטוב (איסטווד), הרע (לי ואן־קליף) והמכוער (אלי וולך) - היוצאים בעקבות אוצר זהב גנוב שטמון בתיבה בבית קברות, וכל אחד מהם רוצה את האוצר לעצמו. האיש ללא שם הוא אולי טוב, אך גם הוא פושע.

הסרט זכור בזכות כל כך הרבה דברים: נעימת הפתיחה של אניו מוריקונה, שבה הוא ניסה לחקות את יללת זאב הערבות; צילום הווייד סקרין המרהיב של טונינו דלי קולי; קרבות הירי המסוגננים; הסצנות הארוכות נטולות הדיאלוג; הניגוד בין לונג־שוטים לצילומי תקריב קיצוניים; הקוליות חסרת המתחרים של איסטווד; התיקו המקסיקני הדרמטי בסצינת הסיום. ואם המושג "מערבון ספגטי" - מערבונים איטלקים דלי תקציב משנות ה־60 - נאמר בתחילה בזלזול, עם הזמן הוא החל להלך קסם על חובבי קולנוע ולהיאמר יותר ויותר בהערכה.

"הדור שלנו כבר קיבל את 'הטוב, הרע והמכוער' כיצירת מופת", אומר יאיר רוה, מבקר קולנוע, בעל הבלוג "סינמסקופ". "הסרט הצליח מאוד בזמן אמת, אבל רוב המבקרים האמריקאים של שנות ה־60 נרתעו מכמות האלימות שהייתה בו. צריך גם לזכור שבאמריקה שלושת סרטי הטרילוגיה הוקרנו באותה שנה כמעט ברצף - באיחור ניכר אחרי אירופה - וזה מן הסתם יצר תחושת גודש שגרמה להרמת גבות. אבל עד תחילת שנות ה־70 התחלף דור, גם של קולנוענים וגם של מבקרים, והם ראו בסרג'יו לאונה אליל ובקלינט איסטווד, שזה היה אחד מתפקידיו הראשונים בקולנוע, קול של דור".

גם איסטווד עצמו ראה את הדברים בצורה דומה. "אני חושב שמה שקרה זה שיש דור חדש של מבקרים עכשיו, ורבים מהם גדלו על הסרטים שלי", אמר בראיון בתחילת שנות ה־80. "הם היו בתיכון כשסרטי 'הדולרים' יצאו, אז בשבילם אני לא דבר כל כך מוזר. אבל כשפרצתי כמו משום מקום, ועוד בסרטים אירופיים, בשביל הדור הישן של המבקרים הייתי עוף מוזר, כי המשחק שלי היה מסוגנן בצורה שהם לא הבינו. לדור החדש אני דבר מוכר יותר".

ומה בעצם כל כך גדול ב"הטוב הרע והמכוער"?

"את זה טרנטינו יוכל להגיד. לאונה לקח את אחד הז'אנרים הכי אמריקאים ועיבד אותו מנקודת מבט אירופית מודרניסטית. הוא עיצב מחדש את האיקונוגרפיה של הז'אנר. הוא מחק, תוך שוט אחד, את הדימויים הכי מוכרים של המערבון מסרטים של ג'ון פורד והווארד הוקס, ונתן להם עוצמה אופראית. נדמה לי שכיום, כשמביימים מערבונים, לא מצטטים את ג'ון פורד, אלא את לאונה. אי־אפשר לדבר על ההתעוררות המחודשת של המערבון, כז'אנר רוויזיוניסטי לאו דווקא פטריוטי, מבלי לראות את סרטיו של לאונה קודם. אני חושב ש'היו זמנים במערב', סרטו הבא של לאונה, הוא שגרם למבקרים רבים להבין בדיעבד את 'הטוב, הרע והמכוער'. וההשפעה שלו היא, כמובן, לא רק על מערבונים. קשה לדמיין, למשל, את סרטיו של מייק ניקולס בלי לראות את האופן שבו הוא שואל את נקודת מבט הפורמליסטי של לאונה ומעביר אותו לזירה הביתית.

הבמאי קוונטין טרנטינו. צילום: רויטרס

"לאונה התייחס לז'אנר במידה שווה של כבוד ובוז, והוא הכניס בו לא מעט חוש הומור. 'הטוב, הרע והמכוער' הוא גם קצת פרודיה על המערבונים, שבה מוסכמות הז'אנר מוצגות באופן מופגן, אפילו מצועצע. לא צריך ללכת יותר רחוק מאשר שוט הפתיחה של הסרט, שמכיל את כל הגישה: צילום נוף של המערב הפרוע - שצולם בספרד - שאליו נכנסים באקסטרים קלוז־אפ פניו של נבל בלייעל. המעבר בשוט אחד מהכי רחוק אל הכי קרוב מבטא את שירת הקצוות של הקולנוע המוקצן של לאונה. כמו גם העובדה שהדמות הזאת, עם הכניסה הכה מפורסמת הזאת, תמות בעוד שתי דקות ונגלה שהוא היה לא יותר מסטטיסט זניח שלא קשור לעלילה".

הוליווד באיטליה

"הטוב, הרע והמכוער" כבר מזמן הפך לחלק אינטגרלי מהתרבות הפופולרית. גם מי שלא ראה את הסרט מזהה את נעימת הפתיחה שלו ומכיר אימג'ים מתוכו. עם הזמן הוא גם הפך לסרט קאלט. "כפי שטען אומברטו אקו לגבי התופעה של סרטי פולחן, במאמרו המפורסם על 'קזבלנקה' - מה שהופך טקסט תרבותי ל'פולחני', הוא האפשרות לצרוך פרטים וחלקים מתוכו באופן שמפקיע אותם מההקשר המקורי שבתוכו הם מופיעים", אומר חוקר התרבות הפופולרית גל חרמוני, דוקטורנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ומרצה באוניברסיטה הפתוחה. "באופן זה הם מופקעים מתוך אותו הקשר מקורי - הסרט השלם, למשל - ויכולים להיות מוטמעים אל תוך חיי היום־יום שלנו כסוג של ריטואל המייצר משמעות של זהות, בעיקר כזו של תת־תרבות. הרעיונות הללו תקפים גם למקרה הזה: הישרדותם של רפליקות, מחוות, סצנות, שוטים, נעימת הנושא, הדמויות וכולי, שלא באופן שמחייב לצרוך אותם בתוך ההקשר של הסרט השלם. רובנו הכרנו את כל הרכיבים הללו עוד לפני שצפינו - אם בכלל - בסרט עצמו".

איך אתה רואה את ההשפעה של "הטוב, הרע והמכוער"?

"הסרט הוא 'פוסטמודרני' עוד לפני שהמושג הזה נכנס לשימוש. אני חושב שאחד הדברים שאיפשרו זאת הוא תנאי הייצור שלו - הוא יוצר מחוץ לשיטה ההוליוודית, באיטליה, אבל באופן שמבקש לחקות הן את השיטה והן את תוצריה. המרחק הזה, שהוא גיאוגרפי ותרבותי כאחד, איפשר את הרפלקסיה. כסרט פרוטו־פוסטמודרני, אני חושב שיש לו, כמו גם לשאר חלקי הטרילוגיה, לסרטים אחרים של לאונה ולמערבוני ספגטי אחרים, השפעה עצומה על עצם התצורה של מה שנחשב כקולנוע פוסטמודרני באמת. בעיקר על סרטי בלוקבאסטרים החל מסוף שנות ה־70 - "מלחמת הכוכבים" או "שודדי התיבה האבודה", למשל - בואך אל שנות ה־80 וה־90. כנ"ל גם על שלל פרודיות, שהן בעצמן תצורה של רפלקסיה על קונבנציות ז'אנריות ואחרות".

אני מניחה שהאלמנטים שבו, שיכולים להיתפס כפוסט־מודרניים הם חלק מסוד קסמו.

"בוודאי. מעמדו כאיקוני ובכך הערכתו כטקסט תרבותי בעל משמעות התקבלו במצב היסטורי, שבו האלמנטים הללו קיבלו חשיבות וערך לעצמם. כלומר, במצב הפוסטמודרני. באופן ספציפי בקולנוע, פחות או יותר החל משנות ה־80".

איזה יוצרים בעיקר הושפעו מסרג'יו לאונה ומ"הטוב, הרע והמכוער"?

"הסרט, כמו כלל הסגנון הקולנועי של לאונה, השפיע על הקולנוע של במאים כמו בריאן דה פלמה, ג'ון וו וכמובן, על קוונטין טרנטינו. קולנוענים אלה ידועים באותה הפעלה באופן רפלקסיבי ומודע לעצמו של קונבנציות קולנועיות וז'אנריות. מה שקלישאה לאחד, הוא ריטואל פולחני לאחר: משחק אינסופי של זיהויי רפרנסים וציטוטים באופן שמייצר זהות וקהילתיות מדומיינת. אולי חוץ מסדרת סרטי ג'יימס בונד, טרילוגיית הדולרים היא אחד הדימויים התרבותיים הפופולריים והמשפיעים ביותר שייצר הקולנוע החל משנות ה־60. 'מלחמת הכוכבים' ו'אינדיאנה ג'ונס', הם הצאצאים הישירים של שתי הסדרות האלה. מדובר בסרטים שיש להם כבר חיים משל עצמם גם מחוץ למסך ולהקשר הקולנועי הספציפי בתוכו הם נוצרו. הם כבר חלק מהדנ"א של התרבות הפופולרית.

"מבקרת הקולנוע המיתולוגית פאולין קייל, כתבה ספר בשם 'I lost it at the movies', 'איבדתי את בתולי בקולנוע'. הרעיון הוא שהקולנוע מייצר דימויים כה חזקים, עד כי הם נתפסים כחלק מהביוגרפיה הפרטית של כל אחד מאיתנו, באופן שמשמש גם כ'סוכן חניכה וחיברות' אל תוך התרבות שלנו. במובן זה, 'הטוב, הרע והמכוער' הוא חניכה מעולה לקולנוע בכלל ולז'אנר המערבון בפרט. דווקא כי הוא לא מתיימר לייצר עולם ריאליסטי וסביר, אלא כל כולו זועק 'אני קולנוע, אני מערבון!' הוא מלמד אותנו מה זה אומר להיות טקסט קולנועי או טקסט פופולרי באופן כללי, ואיך בדיוק לצרוך אותו ולחלץ ממנו משמעויות".